סלידה סובלנות או מתירנות-יחס היהדות להומוסקסואליות / הרב רונן לוביץ
 

 

סלידה, סליחה או סבילה? אפשרות אחרת: סלידה, מתירנות או סובלנות?
יחס היהדות להומוסקסואליות
הרב רונן לוביץ

שאלת מעמדם של ההומוסקסואלים והלסביות והיחס אליהם, עולה לאחרונה על סדר היום הציבורי חדשות לבקרים. הדבר נובע מתופעת "היציאה מן הארון", ומיוזמותיהם של ההומוסקסואלים, כקבוצה המתאמצת ליצור מסגרות תמיכה הדדית, לעצב מחדש את דעת הקהל, ולפעול לקידום זכויותיהם האזרחיות והחוקיות כדי להשלים תהליך של התקבלות מלאה בחברה כאורח חיים חלופי. מגמות אלו חודרות לתחומים רבים ומגוונים של ההוויה הישראלית, ובשנים האחרונות ניתן היה למצוא את ביטויין בחיים הפוליטיים, במערכת המשפטית ובחיי התרבות והחברה. הנושא זוכה לסיקור רחב בתקשורת ומעורר עניין בוויכוחים ציבוריים שונים.

בשנים האחרונות חלה תמורה מהירה ומשמעותית ביחסו של הציבור להומוסקסואלים.
בימי הביניים לא רק הדתות המונותיאיסטיות הוקיעו את ההומוסקסואליות אלא גם החוק האזרחי שקבע לגביה עונש מוות היה שריר וקיים במדינות רבות עוד במהלך המאה ה19-. בשלהי המאה ה20- חל מעבר הדרגתי בחברה המערבית ליחס סובלני, ומסובלנות היא עברה לאדישות של חוסר אכפתיות ומכאן לאמפטיה והזדהות. תמורה זו משקפת יפה את חדירתם ההדרגתית של הערכים הדמוקרטיים-ליברליים של שוויון, אוטונומיה וזכויות הפרט לתוך השיח הציבורי ולתודעה של שדרות רחבות בחברה. כמו כן מתבססת תמורה זו על תובנות חדשות בחקר התופעה התומכות בכך שהומוסקסואליות איננה מחלת נפש או סטיית תקן אב-נורמלית אלא אורח חיים חלופי לגיטימי.
עבור האדם הדתי-מודרני, דומה ששאלת ההומוסקסואליות מציבה אתגר מורכב המעמיד במבחן את נאמנותו לעקרונות ברורים של תורה ומצוות בעת הצבתם בעימות ישיר עם ערכים ליברליים שאיתם הוא חש הזדהות פנימית. נראה שלפי שעה שוררת עמימות ביחסו של הציבור הדתי מודרני לנושא זה, והיא משקפת מידה מסוימת של מבוכה. על רקע בולטות הנושא בשיח הציבורי במדינת ישראל והספרות הרבה שנכתבה על היבטיו השונים בעשורים האחרונים, קשה שלא לתמוה על ההתעלמות ממנו בחוגים דתיים. נראה שמגמת ההתעלמות ניזונה משך שנים מכמה הנחות יסוד שאין כוחן יפה עוד. הנחות אלה קובעות שהואיל והאיסור ההלכתי ברור, ואילו העמדה המודרנית המנוגדת לו חד-משמעית, אין טעם לעסוק בעיון הדברים וליבונם. מעבר לכך רווחת הגישה שמדובר בעניין מגונה ומאוס שעצם הדיון בו מקנה לו מעמד בלתי ראוי. נוסף על כך, יאמרו רבים בציבור הדתי, ההומוסקסואליות אינה שכיחה בחברה הדתית, ומה לנו לפשפש בבעיות לא לנו. כאשר ביקשתי לפני כעשר שנים לפרסם מאמר ראשון בנושא נתקלתי בסירוב מצד עורכים שונים שהיה מושתת על הנחות היסוד הללו. דומה שכיום מקובל על רבים ששיטת ההתעלמות אינה פותרת בעיות מסוג זה, וכי יש מקום לגבש משנה סדורה בשאלת היחס אל ההומוסקסואל ואל תופעת ההומוסקסואליות.

הומוסקסואליות בהלכה ובאגדה
דיון תורני בנושא מן הדין שיפתח בציון היסודות ההלכתיים של הנושא הנדון. להלן נסתפק בהזכרת דברים קצרה. האיסור על שני זכרים לקיים יחסי מין זה עם זה הוא איסור תורה ברור המהווה חלק מאיסורי העריות: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא" (ויקרא יח, כב). העובר עליו בנוכחות עדים ובהתראה חייב מיתה, והוא חל במידה שווה על מי שהיה אקטיבי בפעולת העבירה כעל מי שהיה שותף פסיבי (סנהדרין נד, ב).
האיסור על יחסים חד-מיניים בין נשים נלמד מהפסוק: "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו" (ויקרא יח, ג) שחז"ל הסבירוהו: "מה היו עושים? איש נושא איש ואישה נושאת אישה, ואלו הן נשים המסוללות זו בזו". הפוסקים חלקו: האם יש לראות בו איסור תורה או איסור מדרבנן. הרמב"ם פוסק (בהלכות אסורי ביאה כא, ח) שאין מלקים על איסור זה, הן משום שאין לו לאו מיוחד והן משום שאין יחסים בין נשים יכולים להיחשב כביאה. יחד עם זאת לדעתו "ראוי להכותן מכת מרדות". בכל אופן, ההלכה אינה רואה קיום יחסים של אשה עם אשה אחרת באותה חומרה שהיא רואה יחסים אסורים עם גבר זר, והדבר בא לידי ביטוי בכך שאין האשה נאסרת בגינם לבעלה.
משכב זכר מזוהה במדרשי חז"ל יותר מכל חטא אחר עם המושג "תועבה". ביטוי זה הוא על כן מילת מפתח להבנת יחסם של חכמים כלפיו. כפי שרגילים להבינו הוא קובע יחס של מיאוס ותיעוב קיצוניים, אך בדיקה יסודית יותר תגלה שהבנה זו אינה נכונה. המושג "תועבה" מופיע בתורה פעמים רבות ובהקשרים שונים. בספר ויקרא הוא מופיע בזה אחר זה בהתייחס לאיסורי העריות כולם, ואילו בחומש דברים קורא הכתוב "תועבה" למספר רב של עבירות שונות זו מזו, כשהבולטת שבהן היא דווקא עבודת אלילים. הגמרא במסכת נדרים (נא, א) שואלת: "מאי תועבה?" ובתשובתה היא דורשת את המילה כמורכבת משלש מילים: "תועה אתה בה". פרשנות זו של חז"ל מוציאה מן הביטוי את האסוציאציה העמוקה של מיאוס טוטאלי ומכניסה אותו לקטגוריות של הבנה. התורה כביכול קובעת: "יש לך טעות", "אתה תועה בדרכך". תעייה זו מתפרשת על ידי הראשונים כמעילה בערכי המשפחה.
בדברי חז"ל על משכב זכר חוזר ומודגש הרעיון שחטא זה היה אופייני לעמי קדם שלקו בעונשי השמדה.
דור המבול, אנשי סדום, תושבי ארץ כנען ואנשי ארץ מצרים – כולם מתוארים כעוסקים במשכב זכר. ההדגשה של חז"ל שחטא משכב זכר הוא שהביא פעם אחר פעם לקטיעת קיומה של חברה באה להצביע על הקשר בין מהות החטא ובין העונש, תוצאתו. קיום משכב זכר באופן שיטתי משקף מעילה באחריות מצד האנשים בחברה להמשך קיומה של זו. יחסים חד מיניים מהווים שימוש לצורכי הנאה אגוצנטרית ביצר המין שמטרתו על פי התורה היא יישוב העולם, והבטחת המשכיותו של המין האנושי. זכות הקיום ויכולת ההמשכיות נשללים מחברה שחבריה עצמם מועלים בה ונמנעים מלמלא חובתם כראוי. הענישה הקשה אינה באה, אפוא, בהכרח בשל חומרת החטא החורגת באופן מהותי מחטאים אחרים, אלא מאופיו של חטא זה, ובהתאם לחוקיות של מידה כנגד מידה, שבה העונש הוא תוצאה הקשורה קשר מהותי בקלקול שבחטא. עיון זה בדברי חז"ל מחזק אפוא את הסברה שהועלתה לעיל, כי חכמים ראו את עיקר הפסול ביחסים הומוסקסואליים בנזק שהם גורמים לעקרונות הקיום וההמשכיות שהתורה רואה בהם חובה אישית ואחריות המטלות על כל יחיד.

יחסים חד-מיניים בעם ישראל במרוצת הדורות
יחסים חד-מיניים אכן היו קיימים בעם ישראל לדורותיו. אף שלאנשים רבים יש נטיה לחשוב שהומוסקסואל דתי לא היה ולא נברא עד לתקופה המודרנית, אין הדבר כך, ועל כן חכמי הדורות נדרשו לנושא זה, ולא נרתעו מלעסוק בו לפי צורך זמן והמקום.
השאלה באיזו מידה מצוי משכב זכר בקרב יהודים ועד כמה יש לחשוש לו, העסיקה פוסקים במרוצת הדורות, וכך התעוררה שוב ושוב מתקופת התנאים ועד ימינו העיסוק/ ההתלבטות בדבר שינה משותפת ואף שהייה משותפת בתנאי ייחוד של שני רווקים יחדיו. בעל השולחן ערוך כותב: "ובדורות הללו שרבו הפריצים יש להתרחק מלהתייחד עם הזכר", ונושאי כליו פירשו ש"המחבר כתב כן לפי מדינתו שהיו פרוצים בעבירה זו."
התופעה של קיום יחסים חד-מיניים היתה מצויה לאורך ההיסטוריה במיוחד ביחסים בין מבוגר היוזם אותם ובין ילד או נער שממלא תפקיד פסיבי באקט המיני, ונאלץ או נעתר לשמש אובייקט לסיפוקו של המבוגר. חכמים חששו במיוחד מפני גויים העלולים לכפות או לפתות ילדים למשכב זכר, ולכן קבעו ש"אין מוסרין להם תינוק ללמדו ספר וללמדו אומנות" (ע"ז,טו ב). עם זאת יחסים חד-מיניים של מבוגרים עם ילדים היו קיימים גם בקרב בחברה היהודית עצמה, ויש על כך שפע של עדויות בספרות השו"ת כשבמקרים רבים הדיון נסב על מלמד תינוקות שנכשל בעבירה זו. אולם התופעה היתה קיימת גם בין בחורים שקיימו יחסים אלה עם אלה. עדויות ברורות על כך מספקים לנו ספרי מוסר של חכמים המתריעים מפני התופעה, ומתוך הספרות ההלכתית יודעים אנו שגם מבוגרים נשואים הואשמו לא אחת במשכב זכר, והדבר מצא את ביטויו בתביעות בענייני אישות ובעניינים שבין אדם לחבירו.
העיון בתופעת היחסים החד-מיניים בקרב עם ישראל לדורותיו מלמד שלמרות האיסור המפורש, התופעה הייתה קיימת במידות שונות ומשתנות של שכיחות. הומוסקסואל יהודי היה ונברא, וחכמים ישבו על מדוכתו. מה שחשוב עוד להסיק מעיון זה הוא שהיחס למשכב זכר לא היה שונה מהיחס לכל עבירה אחרת, והדבר בא לידי ביטוי בולט בספרי המוסר המדברים על משכב זכר בהבלעה עם איסורים אחרים הקשורים בפריצות מינית כניאוף, גילוי עריות ועוד. בהמשך לכך אין כל עדות המצביעה על כך שחכמי ישראל התייחסו אל החוטא במשכב זכר כאל אדם בעל זהות מינית חריגה, או כאל אדם השייך לקבוצה של סוטים הפועלים בניגוד לטבע האנושי. אכן, כזו היתה גם התפיסה הרווחת בחברה הכללית לגבי המקיימים יחסים חד-מיניים במשך כל השנים עד לתקופה המודרנית. על שינוי זה עמד מישל פוקו שהצביע על תמורה משמעותית ביחס אל משכב זכר שחלה בחברה האירופית בראשית העת החדשה, כאשר מעשה זה אינו נחשב עוד לחטא אחד בין רבים אלא מוגדר כמנוגד לטבע, והעוסק בו נתפס מכאן ואילך כמי ששייך לקטגוריה נבדלת של אנשים בעלי זהות מינית שונה המובחנים במאפיינים יחודיים.

בין תפיסה דתית לחילונית בתקופה המודרנית
התמורה שחלה בתפיסת ההומוסקסואליות בתקופה המודרנית מצאה, כמובן, את ביטויה גם בחברה היהודית, והיא משתקפת היטב גם בנקודת הראות הדתית. מעתה נתפסת ההומוסקסואליות כעבירה מסוג מיוחד, והעושה אותה אינו נידון כבעל עבירה כמו רבים אחרים אלא כמי שפועל נגד הטבע, וכמי ששייך לסוג אנושי מוגדר ושונה. היחס הנפשי של סלידה יוצאת דופן מההתנהגות ההומוסקסואלית נובע במידה רבה מתפיסה מודרנית זו. הקהילה ההומוסקסואלית בעשורים האחרונים פיתחה תפיסה זו להגדרת ישות חדשה של זהות מינית אחרת ואורח חיים חלופי, ואילו ההשקפה הדתית פיתחה אותה לכלל הסתייגות עמוקה החורגת מן היחס לכל עבירה אחרת. עמדה תורנית זו הרואה במשכב זכר חטא השונה מהותית מאחרים מופיעה בבהירות ובפירוט בתשובה של רבי משה פיינשטיין (1895 – 1986) שנכתבה כמענה לפנייתו של הומוסקסואל שחזר בתשובה. בתשובה זו אנו מוצאים דיון שאינו שכיח בספרות התורנית. הדיון עוסק בהיבטים תיאורטיים של שאלת ההומוסקסואליות, והוא ראוי בהחלט להיחשב כמשקף תפיסה דתית רווחת הן על פי תוכנו והן בשל סמכותו הרבה של הכותב.
רבי משה פיינשטיין מבהיר בתחילת דבריו את חומרת איסור משכ"ז ומוכיח אותה בכך שאף בני נח הוזהרו עליה, ובכך שהתורה ענשה על חטא זה בסקילה ובכרת. איסור זה זכה, לדעתו, בכינוי "תועבה" בשל אופיו וחומרתו. בעוד שעל איסורים אחרים עובר החוטא לשם הנאה ותאוה, הרי שבמשכ"ז אין, לדעת הרב פיינשטיין, מקום לכל תאוה שהיא. את דברי הגמרא (נדרים נא,ב) על המילה "תועבה": "תועה אתה בה", הוא מסביר בכך שבדרך הטבע יש לבני אדם תאוה למשכב הנשים, "אבל למשכב זכר ליכא שום תאוה מצד הבריאה, וכל המתאוה לזה הוא רק תועה מהטבע". דרשת חז"ל באה אליבא דרמ"פ להבליט את חומרת החטא, ואת דרגת הקלקול והעיוות שבו.
כאן עולה כמובן השאלה: אם אין לאדם כל תאוה למשכ"ז, מהו, אפוא, המניע שלו בעשותו חטא זה? תשובת רמ"פ על כך נחרצת – העובר על משכ"ז מתאוה לו דווקא משום שהדבר אסור, מתוך רצון להמרות פי הבורא ולעבור על מצוותיו: "שכל התאוה הוא רק מחמת שהוא דבר אסור, ויצר הרע מסיתו להמרות נגד רצון ה'". משמעות עובדה זו היא בכך שבעוד שבחטאים אחרים יכול האדם לתרץ את מעשיו בכך שהתפתה ללכת אחרי יצריו הטבעיים, הרי שבאיסור משכ"ז "אין להרשע העובר על זה שום טענה לתרץ את עצמו, כי לא היה שייך להתאוות לעבירה זו". על בסיס הנחה זו מוסיף רמ"פ בתשובתו דברי הדרכה לסיוע בהתנתקות מהעבירה. רמ"פ מציע לשואל להתבונן בחטא זה מתוך שלוש פרספקטיבות שונות – התורה, הטבע ו"האנושיות" – יחס הבריות. משלוש הבחינות, לדבריו, המעשה מגונה, לא טבעי, ונתעב.

לעומת עמדתו התקיפה והנחרצת של רבי משה פיינשטיין החלו בדור האחרון להישמע קולות המבקשים לשנות את יחס היהדות להומוסקסואליות. לפני שנדון בהם נעמוד על הרקע להעלאת תפיסות חדשות אלה, המצוי בהתפתחויות חברתיות ומדעיות שצברו תאוצה בעשורים האחרונים. בתחום החשיבה החברתית התעצמה הנטיה לכיוון של ליברליזציה כללית והרחבה מקסימאלית של חירויות הפרט. באופן מיוחד בולטת התמורה החברתית בנושא היחס לאחר, וההומוסקסואלים הצליחו למקם את עצמם בתודעה הציבורית כדוגמא לאחר מקופח שיש לתקן את יחס החברה כלפיו. בתחום החשיבה המדעית הולכות ומתגבשות תיאוריות המעניקות בסיס אמפירי לפילוסופיה הליברלית. מחקרים שבדקו את ההומו' הן מן ההיבט הפיזיולוגי והן מן ההיבט הפסיכולוגי, העניקו תנופה למגמת הלגליזציה של השונה והחריג גם בנושא זה.

מבלי להיכנס בעובי הקורה של מחקרים אלו, ראוי לסכם שבשאלת מקורה של הנטיה ההומוסקסואלית ישנן שתי מגמות, וליתר דיוק – שתים שהן ארבע: המגמה האחת רואה את ההומוסקסואליות כתופעה שיש לבחון בתחום המחקר הפסיכואנליטי. בתוך גישה זו יש הרואים אותה כנובעת מבעיה נפשית-התנהגותית שיסודה בשלבים מוקדמים של עיצוב אישיות האדם, וכזו היתה תפיסתו של פרויד. אחרים סבורים שמדובר בתוצאה של בעיה חברתית-תרבותית. בעמדותיהם של פסיכיאטרים חלו תמורות משמעותיות במהלך השליש האחרון של המאה העשרים, ואלו משקפים יפה את השינויים בגישה הציבורית בכלל. יצויין כי רק בשנת 1973 החליטה החברה הפסיכיאטרית האמריקאית ברוב קטן להסיר את ההומו' מרשימת הסטיות המיניות, החלטה שעוררה פולמוס רחב.
המגמה האחרת סבורה שמקורה של ההומוסקסואליות הוא פיזיולוגי, כאשר גם כאן קיימים שני כיווני תיאוריה ומחקר שונים: הכיוון הביו-כימיכלי שסבור כי מדובר בחריגה מהנורמה ההורמונלית, והכיוון הגנטי המניח שישנה נטיה תורשתית להומוסקסואליות הנובעת מגן מסויים. עם ההתפתחות הרבה שחלה בשדה המחקר הגנטי בעשר השנים האחרונות אירעו תמורות רבות במיוחד בתחום זה, כאשר ההנחה הרווחת בקרב גנטיקאים היא שיש גן הקובע הומו' וזהו רק עניין של זמן עד שיזוהה בוודאות.
הצד השווה בשתי המגמות הללו הוא ששתיהן מובילות למסקנה שאין מקום להאשים את ההומוסקסואל בגין מעשיו, ושתיהן, על עמדות המשנה שלהן, יוצרות את התשתית לראיית ההומוסקסואליות כהעדפה מינית לגיטימית. מגמות אלה עומדות בניגוד גמור לעמדותיו של רבי משה פיינשטיין. אם בדברי רמ"פ משכב זכר "הוא דבר שלא מובן… דבבריאת האדם בעצם ליכא תאוה מצד טבעו להתאוות למשכ"ז", הרי שהמדע בזמננו מתיימר להבין את התופעה הבן היטב, ולתת לה הסברים רציונליים. אם רמ"פ מדגיש שההומוסקסואליות חורגת מהטבע, וטוען שהמניע של ההומוסקסואל אינו יכול להיות אלא כוח אנטי דתי השואף למרוד בבורא, הרי שהגישה החילונית המודרנית רואה בהומוסקסואליות אחת הדרכים בהן הנטיה המינית באה לידי ביטוי טבעי, כפי שהוכתב על ידי נסיבות קודמות של המכניזם האנושי.
דברי רמ"פ משקפים, אפוא, את הגישה התורנית האותנטית המוקיעה תופעות מסויימות של חריגות, ורואה בהן סטיית תקן שיש לבערה, ואשר ניתן לתקנה בדרכים של חינוך, של חיזוק כוחות ההכרה והרצון, ושל ריסון ושליטה עצמיים. הגישה הדתית מודרכת על ידי קוד מוסרי אובייקטיבי, שעבורו מידת הסיפוק של האדם הנוגע בדבר הינה בלתי רלבנטית לחלוטין, ולפיכך היא תובעת מהחוטא במשכב זכר לחדול ממעשיו ולשוב לדרך המלך שאין לה חלופות.
הגישה הליברלית, לעומת זאת, סבורה שאין כל סיבה חוקית או מוסרית להשתדל לשנות את התנהגותו המינית של האדם התורמת לאושרו האישי ולסיפוקו העצמי, כל עוד אין הוא מיסב נזק לזולת, ואינו מהווה מטרד לחברה.

חופש הבחירה של ההומוסקסואל
האם ההומוסקסואליות היא מולדת או נרכשת? באיזו מידה אכן היא ניתנת לשינוי? לשאלות אלה יש חשיבות רבה לענייננו, שכן גיבושן של דרכי התייחסות מקילים כלפי התופעה קשור במידה רבה לתשובות שניתנו לשאלות אלה. הרושם המתקבל לאחרונה בציבור הוא שברור שמדובר בנטיה שנולדים איתה, ואשר לא ניתן לשנותה. רושם זה ניזון מהתעמולה של הארגונים ההומו', מארגונים הנאבקים למען זכויות הפרט המעניקים להם תמיכה, ומאמצעי התקשורת המגלים כלפיהם בדרך כלל אהדה.
ברם, למעשה אין תמימות דעים בשאלות אלה. הענף הפסיכו-אנליטי רואה כמובן את ההומו' כנרכשת, ועדיין חלוקים המומחים בדעותיהם באיזו מידה הנטיה המינית הזו ניתנת לטיפול. יש הסבורים שיש ללמד את ההומו' לחיות עם נטייתו המינית ולסייע לו לקבל את עצמו כפי שהוא, בעוד שאחרים גורסים שניתן וצריך לעזור לו להשתנות.
על פי התפיסה הגנטית ההולכת ומתחזקת, ההומו' הינה נטיה שנולדים איתה, אולם לא בהכרח חייבים לממש אותה. כפי שהגדיר זאת אדם פרידמן, פרופ' לגנטיקה באוניברסיטה העברית ובהדסה: "אם יש השפעה גנטית הרי שהיא מינורית. מערכת הגנים היא פוטנציאל… איך להוציא ל פועל את הפוטנציאל הזה, זו החלטה אינדיבידואלית לחלוטין". הגנטיקאי האמריקאי נל ריש טוען שהתפקיד הגנטי בקביעת אוריינטציה הומו' הוא בהכרח מוגבל, שכן הוא מקנה לנושאי גן כזה סלקציה חריפה נגד עצמם, שהרי אם האדם לא יקיים יחסים עם המין השני ולא יעמיד צאצאים, הגן לא ימשיך הלאה והתכונה תיעלם מן העולם. חשוב להדגיש – במיוחד למען עולם המחר ואתגריו – שגנטיקה איננה קובעת התנהגות אנושית ברמה השוללת מהאדם את חופש הבחירה שלו. תפיסה זו איננה רק פרי אילוץ דתי אלא גם מקובלת על העוסקים בתחום מחקר זה, ועל כן אין להיחפז בגזירת מסקנות מרחיקות לכת כתוצאה מן המחקר הגנטי.

תפיסות מקילות ומתירניות
בעקבות השינויים שחלו בהבנת ההומוסקסואליות וביחס אליה בעשורים האחרונים החלו לעלות בחוגים דתיים בארה"ב תפיסות מקילות שביקשו לעצב יחס חדש כלפי ההומוסקסואל, וחלקן הרחיקו לכת ביותר.
הניסיון הראשון להעניק לגיטימציה הלכתית להומוסקסואליות היה מתון, והתייחס רק למקרה בו ברור שמדובר בהומוסקסואל שאין לאל ידו לעשות דבר כדי לשנות את נטייתו המינית. הרב פרופ' נורמן לאם העלה כבר בשנת 1974 את הטיעון שיש להתייחס אל אדם זה כאל אנוס, ובדרך זו הלך גם הרב דוד בלייך . אכן, שניהם הדגישו שהקטגוריה של אונס אינה מתירה את ההתנהגות אלא רק פוטרת מאחריות פלילית, ולכן משמעות החלתו של מושג זה היא רק בכך שיש לראות את ההומו' כמחלה או בעיה ולא כפשע.
בכל אופן, דומה שאנו אנוסים לדחות קביעה זו. ראשית, להלכה נפסק שאין אונס בענייני עריות, כדברי רבא שאמר: "אין אונס לערוה, שאין קישוי אלא לדעת" (יבמות נג, ב). בנוסף קיימת גם בעיה עקרונית, שכן הגדרת האונס בהלכה מתייחסת להשפעות ישירות שיצרו באופן מיידי מצב של כורח שאילץ את האדם לעשות את שעשה, ולא להשפעות פסיכיות או גנטיות שטבעו את חותמן עם לידתו או בילדותו. אם נבוא לדון השפעות שכאלו בקטיגוריות של אונס, יהיה עלינו לפטור מאחריות פלילית לא מעט עבריינים ופושעים, ועם התקדמות המחקר הגנטי נתקדם לקראת אנרכיה מוחלטת.

עמדה מתירנית החורגת, לדעתנו, ממסגרת ההלכה הועלתה על ידי הרב הקונסרבטיבי הרשל מאט הטוען שאיסור משכב זכר מופנה רק כלפי מי שיש להם משיכה טבעית אל בני המין השני, ומשום כך הם מצווים על פריה ורביה. אותם הומוסקסואלים שממילא אין להם את היצר שיאפשר להם את קיום צו ההמשכיות הזה, אין כל טעם למנוע מהם לממש את העדפתם המינית. עמדתו של מאט מציגה גישה קוטבית לזו של רבי משה פיינשטיין. רמ"פ מפרש את הטבע האנושי על פי התורה, ומגיע למסקנה שאם התורה הגדירה זאת כתועבה סימן הדבר שלא יתכן יצר טבעי למשכב זכר והעושה אקט זה מונע על ידי יצר מרדני ולא על ידי תשוקה מינית. מאט לעומתו מפרש את התורה על פי הטבע האנושי, ולכן לא יתכן לדעתו שהבורא נטע באדם תשוקה מינית שנגזר עליו לא לממש אותה, ועל כן הוא בוחר לפרש את התורה כמדברת דווקא על סוג מסויים של אנשים. מאט מגיע למסקנה אופרטיבית על בסיס טעמה של המצוה ונוקט בכך בדרך המכונה בתלמוד: "דרשינן טעמא דקרא". דרך זו אינה מקובלת בחשיבה ההלכתית, ולא בכדי, שכן אם נתיר את ההומו' לכל מי שזו נטייתו הטבעית מדוע לא נתיר לדוגמא את העישון בשבת למי שמכור לו ועבורו זהו עונג שבת, וכך נמשיך ונתיר עוד ועוד איסורים עד שכל מצוותיה של התורה ישארו בגדר המלצות בלבד.
גישתו של מאט זכתה לגיבוי ותמיכה גם בישראל. כך בדברי ד"ר אדמיאל קוסמן המוסיף גם טיעון לפיו ההומוסקסואליות המוכרת בזמננו הינה תופעה חדשה שלא היתה כלל בעבר. לדבריו המקרא בספר ויקרא, דברי חז"ל והפסיקה בנושא "עוסקים אך ורק במגע המיני ולא באפשרות שיווצר מערך רגשי של אהבה וחום בין שני אנשים בני מין אחד". קוסמן סבור שהמקורות ראו בהומוסקסואליות רוע, רשעות וסדומיות, לא בשל הסטיה המינית אלא בשל האלמנט של אלימות וכוח המעורבים בכך לפי תפיסתם". דברים אלו משוללי יסוד הם. חז"ל דיברו במפורש על מנהגם של עמי קדם: דור המבול, כנען ומצרים שחטאו בנישואין חד-מיניים: "האיש נושא לאיש והאשה לאשה" (ראו לעיל), וכן הכירו את ההומוסקסואליות ביוון, ודווקא כנגד קיומן של מערכות יחסים שכאלה יצאו במשנה תוקף. יש לציין עוד כי מבחינה רעיונית אהבה וקשרי זוגיות נפשיים עמוקים ביחסים חד-מיניים אינם מהווים יתרון. זאת משום שהיהדות לכל זרמיה והשקפותיה רואה בזוגיות של איש ואשה את השותפות האידיאלית עבור המין האנושי. יתר על כך מצאנו בתורת הקבלה הרואה בזוגיות של זכר ונקבה תבנית יסוד כללית המעצבת את הסדר הקוסמי, ולפיה יחסים חד-מיניים הם הפרה של סדר זה.

חינוך, הסברה ועמדות עקרוניות
בבואנו לשקול את היחס המתאים ליהודי שומר מצוות בזמננו כלפי ההומוסקסואליות עקרון המפתח צריך לדעתי להיות: סובלנות – כן, מתירנות לא! מעיקרון זה נגזרות מספר הבחנות, כשהראשונה שבהם היא ההבחנה בין היחס להומוסקסואל ובין היחס אל ההומוסקסואליות.
היחס כלפי התופעה צריך להתאפיין במידת הדין, בעוד שהיחס כלפי האדם זקוק למנה גדושה של אמפטיה. גם אם אנו נרתעים כיום מלהגדיר את ההומוסקסואליות כסטיה פתולוגית או כמחלה נפשית, הרי שאין יהודי מאמין יכול שלא להתייחס אליה כאל עבירה. את התשוקה לקיום יחסים עם בני אותו המין יש לראות על פי המקובל בטרמינולוגיה היהודית האותנטית כסוג מסויים של יצר הרע. עם זאת היחס אל ההומוסקסואל כאדם צריך להיות מודרך על ידי סובלנות, בדומה ליחס הסובלנות שיהודים שומרי מצוות נוקטים במקרים רבים אחרים כלפי מי שאינם שומרים מצוות. מדוע יגרע חלקו של מי שמפר איסור משכב זכר מזה של המפר ביד רמה מצוות שבת, כשרות ומצוות חמורות אחרות? דומה שהיחס הרווח בציבור הדתי כלפי חילול שבת וכשרות בפרהסיה מוכתב על ידי העובדה שלהוותינו כבר דשו בהן רבים, והלב כביכול גס בהן, זאת בעוד שההסתייגות מהומוסקסואליות מושרשת בלבבות.
הגם שאת המעשה ההומוסקסואלי יש לראות בשלילה נחרצת לאור תורת ישראל, הרי שיש לגלות יחס אנושי כלפי העושה אותו, שאף הוא נברא בצלם, וישראל אף על פי שחטא – אדם הוא וישראל הוא. עמדה דתית שקולה צריכה לנקוט בקטגוריות של דה-לגיטימציה ולא של דה-הומניזציה. עליה להדגיש את אי-חוקיותו של המעשה, מבלי להכפיש ולבזות בדרכים נלוזות את עושה המעשה.
עוד יש לזכור ולהזכיר שכמו בכל העבירות החמורות אין מקום להוציא פסק דין על אדם מבלי שישנם עדים שראוהו עושה את אותו מעשה אסור. במקרה של משכב זכר האיסור הוא על אקט מיני מלא ואין איסור "לא תקרב" המחייב הימנעות מכל מגע גופני בין גברים כפי שיש בשאר העריות. מאליו מובן שרק במקרים מעטים קיימות הוכחות ועדויות מספקות כדי להחשיב אדם כעובר על איסור משכב זכר על פי הגדרת ההלכה, ויש להיזהר זהירות יתירה בהוצאת משפט על בני אדם.

עקרון מפתח אחר שמן הראוי להציב הוא ההבחנה בין היחס כלפי ההומוסקסואל בפועל ובין תחומי ההסברה והחינוך שתפקידם למנוע את התפשטות התופעה. מתן זכויות להומוסקסואלים יכול לעלות בקנה אחד עם דאגה לזכויות האזרח שגם אדם דתי צריך להיות שותף לה, אך אין הוא רשאי לעשות זאת באופן שיצור עידוד והכרה בנורמטיביות של אורח החיים ההומוסקסואלי. עמדה זו יחד עם העיקרון – סובלנות אך לא מתירנות, צריכים להיות הגורמים המרכזיים בעיצוב עמדותינו בשאלות הרבות והמגוונות של חוק ומשפט ונורמות של אתיקה ציבורית העומדות על הפרק. במרוצת השנים האחרונות התרחשה בישראל מהפכה משפטית מתמדת שהביאה לשינוי דרמטי במעמדם של הומוסקסואלים. מהפכה זו החלה בשנת 1988 כאשר הכנסת ביטלה את האיסור הפלילי על יחסי מין בין גברים בחוק העונשין, והמשיכה בחוק שוויון הזדמנויות ואיסור על אפליה בעבודה (1992), איסור על אפליה בצבא (1993 ו – 1998), והענקת טובות הנאה לבן זוג מאותו מין בעבודה (פרשת אל על, 1994), בהחלת המושג "ידוע בציבור" על בן אותו מין (1997), ולבסוף בהוראת בג"ץ למשרד הפנים לרשום את שותפתה הלסבית של האם הביולוגית כאם שניה.
עם זאת אין עדיין בישראל הכרה מלאה לזוגות חד-מיניים, והדבר בא לידי ביטוי לא רק בכך שאין בארץ אפשרות לבני זוג הומוסקסואלים להינשא, אלא גם בשורה של עניינים הנוגעים לחקיקה כגון: הסדרי רכוש, משכנתאות, הטבות מס, ירושה, זכות לאימוץ או לפונדקאות ועוד. נושאים אלה ואחרים עוד יעלו בוודאי על סדר היום הציבורי במדינת ישראל, ולאור נסיון העבר ניתן להניח שנציגי הציבור הדתי בכנסת ומחוצה לה יתייצבו נגדם בעוז, ישננו חיצי לשונם, אך השיירה תעבור והרפורמה ההומוסקסואלית תעשה דרכה הלאה בבטחה. גם כיום יש לציין שהחקיקה בנושא זה בארץ ליברלית יותר מאשר בארה"ב, למשל, וכיום רק במדינות סקנדינביה והולנד נהנים בני זוג חד-מיניים מהכרה רחבה יותר של החוק.

מנקודת מוצא של השקפת עולם דתית אני סבור שחובה להתנגד להכרה בזוגיות חד-מינית, אך ניתן להעניק זכויות להומוסקסואלים על בסיס של שוויון בפני החוק ודאגה לזכויות הפרט מבלי להידרש להכרה שכזו. הצעתי היא שבכל ענייני הממונות העומדים על הפרק ייקבע שאדם יוכל לקבוע את זהות הנהנה מן הזכויות וההטבות. בדרך זו אנו עוקפים את הרפורמה ההומוסקסואלית, ומציעים חקיקה ליברלית מבלי שהיא כרוכה בהכרעה בשאלת הזוגיות. הכרה בזוגיות חד-מינית, לעומת זאת, עומדת בסתירה להוראתה של תורה, והיא אינה עולה בקנה אחד עם העקרון שצוין לעיל להימנע ממתן עידוד ולגיטימציה לזוגיות חד-מינית. חשוב להבין כי בעוד שהדרישה ההומוסקסואלית בשנות ה80- היתה שהחוק לא יתערב בחייהם, כיום הם תובעים הכרה בזוגיות חד-מינית כשוות ערך לזו ההטרוסקסואלית. עמדה דתית-סובלנית יכלה לחיות עם התביעה הראשונה, אך אין היא יכולה לקבל בשום אופן את השניה. נישואין משמעם הכרה מימסדית בזוגיות, והכרה זו היא עניין ציבורי מובהק שבו החברה קובעת את הנורמות המקובלות עליה.

כאן המקום לתת את הדעת על היחס והיעוץ שיש להעניק לבני נוער ולצעירים הנבוכים בבעיית ההומוסקסואליות. מבוכה זו עשויה להתעורר בקרב מתבגרים ומתבגרות המגלים בקרבם משיכה מסויימת לבני מינם, ועקב כך הם חוששים מפני האפשרות שהם אמנם הומו'. יש צורך להבהיר להם שנטיות כאלה הינן שכיחות למדי בגיל ההתבגרות בו הזהות המינית נמצאת בתהליכי התגבשות מורכבים, ואין בכך כדי ללמד על התנהגותם המינית בסופו של תהליך. חשוב לבדוק עם הבא להתייעץ על סמך מה הגיע למסקנה שיתכן שהוא הומוסקסואל, האם על סמך מעשה שעשה, תחושה שהרגיש או מידע שהגיע לידיעתו בנושא זה. לא אחת עשוי להתברר שחששותיו נובעים מפרשנות שגויה שנתן לדברים ששמע או קרא או מטעות בהבנת תחושותיו האישיות. במיוחד ניתן להפיג חששות אלה במקרים בהם חשים אותו נער או אותה נערה במקביל גם במשיכה מינית כלפי בן המין האחר.
חשוב להסביר שלא דיברה תורה כנגד היצר אל בן אותו המין, כי אם נגד הוצאתו מן הכוח אל הפועל באופן של קום ועשה. אכן, גם אם קשה לשנות או לשרש נטיה מינית, הרי שאפשר וצריך להדחיק אותה. המושג הדחקה הוא לצנינים בעיני הפסיכולוגיה המודרנית, אך הוא בשר מבשרה של כל תורה דתית, ועליו נשענת מערכת המצוות ותורת המוסר של היהדות. מאידך גיסא יש להדגיש שהעובדה שדחף מסויים קיים אצל האדם, אף אם נקבל את ההנחה שהוא מולד או נרכש בשלבי התפתחות מוקדמים, לא יהיה בכך כדי להכשיר את המעשה. תאווה למאכלים אסורים עשויה להיות נורמלית ותקנית ביותר אך אין הדבר מתיר את האסור. על כגון זה נאמר: "אפשי ואפשי ומה אעשה שהתורה אסרה עלי".
יודגש כי צעירים שומרי מצוות המגלים נטיות הומוסקסואליות שונים בדרך כלל מצעירים חילוניים בכך שאין הם טוענים שאורח החיים הזה הוא העדפה חלופית שוות ערך לאורח חיים הטרוסקסואלי. במקרים רבים הם שואפים לשאת אשה ולהקים משפחה למרות נטייתם המינית, והם משוועים לקבלת תמיכה והכוונה מתאימים. יש לעודד אותם ולהעניק להם יחס חיובי אוהב. האפשרות החלופית, שהיא המקובלת כיום, מעבירה את המסר שאין להם מוצא אחר פרט ליציאה מן המסגרת הדתית. צעיר דתי המגלה נטיה הומוסקסואלית עלול להיות גם במידת סיכון גדולה יותר להיכנס למצב של דיכאון או אף למחשבות בדבר התאבדות. רגשות האשם וקשיי ההתמודדות עם לחצים חברתיים אורבים לו יותר מאשר לצעיר חילוני הנמצא באותו מצב. עובדות אלה מחייבות רגישות, זהירות והכוונה להדרכה מתאימה.

לסיום, חשוב להדגיש שהסתייגותנו מיחסים חד-מיניים אינה נובעת מרגש נפשי של מיאוס אלא מבוססת על משנתה הרעיונית של היהדות בנושאים מהותיים דוגמת היחס ליצרים, מעמדה של המשפחה ותרומת היחיד לחברה.