עד השיר הנקי, האמיתי / אביתר בנאי ואיתמר אלדר
 

 

 

 

 

עד השיר הנקי, האמיתי

אביתר בנאי ואיתמר אלדר

אביתר בנאי הוא זמר ויוצר;

הרב איתמר אלדר מבית מדרש ‘לתורה ולחיים’ בגולן וברעננה

מלמד ומרצה במכללות, ישיבות ומדרשות.

ר’ נחמן מברסלב העמיק בתורותיו בעולם הניגון, במשמעויות העמוקות הטמונות בנגינה ובעבודה הרוחנית הנדרשת מהמנגן כדי להיות “מנגן כשר”. הרב איתמר אלדר ואביתר בנאי במסע בין שירים ותורות אל המקום העמוק, הנקי והמכוון שממנו נובעת המוזיקה

מנגן – חזן – נביא

אין לי ברירה רק לעשות ככה

בואי אלי מנגינה יקרה

בואי אלי[1]

במקומות רבים בהגותו מעמיק ר’ נחמן מברסלב בעולם הניגון, במהותו ובמשמעותו. כבר בתורה ג’, בראשית ליקוטי מוהר”ן, ספר הדרשות של ר’ נחמן, עולה עניין הנגינה ושייכותה למקור עליון:

“כִּי הִנֵּה קוֹל הַנְּגִינָה נִמְשֶכֶת מִן הַצִּפֳּרִים, כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (וַיִּקְרָא רַבָּה, טז): ‘מִפְּנֵי מָה מְצֹרָע טָהֳרָתוֹ תְּלוּיָה בִּשְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהוֹרוֹת? יָבוֹא קַלַּנְיָא וִיכַפֵּר עַל קַלַּנְיָא’. כִּי נִלְקָה מֵחֲמַת קוֹלוֹ שֶׁדִּבֵּר לָשׁוֹן הָרָע. נִמְצָא, מִי שֶׁהוּא כָּשֵׁר, נִמְשֶׁכֶת הַנְּגִינָה שֶׁלּוֹ מִן הַשְּׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהוֹרוֹת. וְכָתוּב בַּזֹּהַר שֶׁהַשְּׁתֵּי צִפֳּרִים הַנַּ”ל יוֹנְקִים מֵאֲתַר דִּנְבִיאִים יַנְקִין. לְכָךְ נִקְרָא הַמְּנַגֵּן חַזָּן מִלְּשׁוֹן חָזוֹן, הַיְנוּ לְשׁוֹן נְבוּאָה, כִּי לוֹקֵחַ הַנְּגִינָה מֵאֲתַר דִּנְבִיאִים יַנְקִין”.

(ליקוטי מוהר”ן קמא, תורה ג’)

המנגן הכשר, מבאר ר’ נחמן, השראתו נמשכת מ”שתי הציפורים”. הציפורים מביאות לעולם את ה”קול” – יבוא קול ויכפר על קול; העולם מתעורר לנגינתן של הציפורים. במקום אחר מספר ר’ נחמן שכשיש קלקול ופירוד בעולם, כששתי הציפורים אינן ביחד, הגעגוע שלהן נשמע בלילה כקול יללה נוראה שגורמת לכל מי ששומע להצטרף ליללה זו (בתוך “מעשה משבעה קבצנים”, היום הרביעי). אך גם הציפורים יונקות את נגינתן ממקום אחר, גבוה מהן – מהמקום שממנו יונקים הנביאים את נבואתם. השוואת מקור יניקתם של הנביאים (על פי הקבלה – ספירות “נצח” ו”הוד”) למקור יניקתה של המוזיקה, הופכת את המוזיקה – לפחות את זו הבאה ממנגן כשר – לסוג של “דברי אלוקים” המופיעים בעולם; סוג של התגלות. ממילא הופך המנגן למעין נביא, צינור שדרכו עובר השפע. נביא איננו יכול לכבוש את נבואתו כי היא איננה פרי הגותו, דמיונו או רגשותיו – היא השראה שעוברת דרכו. כך המנגן הכשר איננו יכול לכבוש את ניגונו – “אין לו ברירה”.

נגינה היא סוג של חזון, של ראייה פנימית, או ליתר דיוק – הקשבה פנימית לצליל שמתנגן לו דרך שתי הציפורים. לא בכדי מתוארת חוויית הנבואה כמה פעמים בתנ”ך כהשראה שמתחוללת בעקבות נגינה (שמואל א, י; מלכים ב, ג ועוד). זוהי הסיבה שניגון יכול להביא לחוויית דבקות וקרבת אלוקים יותר מכל דבר אחר. אין בכוחם של מעשה או מילה לחולל עוצמה רגשית והתעלות רוחנית כפי שעושה הניגון, וזאת מפני שהניגון מגיע ממקום גבוה מאוד, וכדברי הבעש”ט, העובדה שהוא בא משם מזכירה לנשמה מהיכן היא עצמה באה, ומאפשרת לה לזכור ולהיזכר באותו המקום. ניתן להרגיש כיצד ניגון עמוק וטוב מרומם את האדם וסוחפו לעולמות שמעולם לא חשב שיוכל לצלול בהם.

עבור מנגן כשר המוזיקה איננה חדשה, היא איננה המצאה שלו. אין לו “זכויות יוצרים”; הוא רק “יבואן”, הוא חזן. גם את מה שהוא ממציא הוא שומע מלמעלה. הוא תחת השראה.

אולי זוהי גם הסיבה לתנועת התשובה המשמעותית כל כך בקרב מוזיקאים: משהו אצל המוזיקאי מודע לכך שהוא יונק ממקום גבוה יותר, שביצירתו המוזיקלית הוא נוגע במקומות מופשטים, גבוהים מעולם המעשה והדיבור. ידיעה זו מעצבת תודעה של חיים שיש בה הכרה במה שלמעלה ממני מצד אחד, והשתוקקות לדעת אותו מצד אחר. מי שזכה ליצור ודאי לא תהיה לו זרה ההשוואה של יצירת מוזיקה לחוויה של לידה, שיש בה תחושה של היותנו צינור למשהו גבוה מאיתנו שעובר דרכנו.

 

ליקוט הנקודות הטובות

שוב אני נלחם, מגנט מושך למטה

זה בנקודות הקטנות במילות עידוד, הפעם אני לא לבד,

איזה קרב אלוהים אדירים איזה קרב בין הבור למים

לפחות יש פה קרב, פעם היה רק בור,

לילה כיום יאיר

התנ”ך מספר לנו על סגולתו של הניגון לחלץ אדם שנתון בהשפעה של רוח רעה. דוד המלך, איש יודע נגן, נקרא אל שאול כל אימת שהוא נבעת ברוח רעה (שמואל א’, טז). ר’ נחמן מפתח את הרעיון בדבר היותה של הנגינה מבררת את הרוח הטובה מן הרוח הרעה:

“וְהַכְּלָל כִּי נְגִינָה דִּקְדֻשָּׁה הִיא גָּבוֹהַּ מְאֹד מְאֹד כַּיָּדוּעַ, וְעִקַּר הַנִּגּוּן נַעֲשֶׂה עַל-יְדֵי בֵּרוּר הַטּוֹב מִן הָרָע, שֶׁעַל-יְדֵי שֶׁמְּבָרְרִין וּמְלַקְּטִין הַנְּקֻדּוֹת טוֹבוֹת מִתּוֹךְ הָרָע, עַל-יְדֵי זֶה נַעֲשִׂים נִגּוּנִים וּזְמִירוֹת”.

(ליקוטי מוהר”ן קמא, תורה רפב)

ר’ נחמן מבאר כי הסכנה הגדולה הרובצת לפתח רוחו של האדם היא סכנת הערבוב של טוב ורע, רוח טובה ורוח רעה. במצבים כגון אלו קשה מאוד לחלץ מתוך הערבוביה את הרוח הטובה; מדובר בהתערבות “כירורגית” נקודתית ומדויקת, היודעת לכוון כחוט השערה בלי לגעת בשום דבר בדרך ובלי לעורר שום כוח שלילי. זוהי חוכמתו של הניגון. ר’ נחמן מבאר לנו זאת דרך התייחסות לפרקטיקה של הנגינה, הכוללת את כלי הנגינה ואת המנגן עצמו:

 

“וְזֶה הַמְנַגֵּן צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה יוֹדֵעַ נַגֵּן כַּנַּ”ל. גַּם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַכְּלִי בִּשְׁלֵמוּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא תֵּצֵא כָּל הָרוּחַ הַמְעֹרָב טוֹב וָרַע בְּבַת אַחַת… כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְבָרֵר וּלְכַוֵּן הַנִּגּוּן בִּשְׁלֵמוּת כָּרָאוּי, שֶׁהוּא בְּחִינַת מַה שֶּׁמְּבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה שֶׁהוּא בְּחִינַת שִׂמְחָה, בְּחִינַת רוּחַ נְבוּאָה, מִן הָעַצְבוּת רוּחַ, שֶׁהוּא רוּחַ רָעָה כַּנַּ”ל.

כִּי כְּשֶׁאֵין הַכְּלִי שָׁלֵם, אוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ נַגֵּן, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לַעֲלוֹת וְלֵירֵד בְּיָדוֹ, לְבָרֵר הָרוּחַ טוֹבָה מִן הָרוּחַ רָעָה, עָלָיו נֶאֱמַר ‘כָּל רוּחוֹ יוֹצִיא כְּסִיל’, דְּהַיְנוּ שֶׁמּוֹצִיא כָּל הָרוּחַ בְּבַת אַחַת, וַאֲזַי בְּוַדַּאי אֵין נִבְנֶה הַנִּגּוּן. כִּי עִקַּר נְעִימַת הַנִּגּוּן, נַעֲשֶׂה עַל-יְדֵי בֵּרוּר הָרוּחַ (שֶׁהוּא הָאֲוִיר שֶׁמִּשָּׁם הַקּוֹל, כַּיָּדוּעַ לְחַכְמֵי הַנְּגִינָה)…”.

(ליקוטי מוהר”ן קמא, תורה נד)

כל מנגן מתחיל יודע כי צריך ללחוץ עד הסוף על המיתר שפורטים עליו, או לחלופין – לסתום היטב את החור בכלי הנשיפה שנושפים דרכו. הדייקנות המוזיקלית שצריכה לבוא לידי ביטוי במנגן המדויק ובכלי המדויק היא סגולה שמאפשרת גם לברור רוח טובה מרוח רעה.

מרגש לראות את עידודו של ר’ נחמן להתמקד בטכניקת הנגינה, את תביעתו לדייקנות ולהתעמקות באיכות הצליל. דרישה זו קשורה לסגולתו המיוחדת של הניגון וליכולתו המופלאה לפרוט על מיתר מסוים בנפש. לכל ניגון סגולה לעורר תחושה או תנועה ספציפית ונקודתית: שמחה או עצבות, געגוע, השתוקקות, אהבה ואפילו ייאוש. ניגון ראוי מצליח לחלץ את האדם מרוחו הרעה ולהרטיט את מיתרי הרוח הטובה שיש בו.

אולי ר’ נחמן רומז לנו כי המילים הן גסות מדי, כמו “פיל בחנות חרסינה”. עם כל דיוקן וגוניהן, עדיין הן אינן כה דקות, חמקמקות ומופשטות כמו הניגון. לפיכך דווקא בו מצויה סגולת הבירור, לעבור דרך החורים והסדקים, להתפתל דרך מבוכי הנפש עד הנקודה הטובה.

מעבר לזה – רק הניגון יכול לרדת אל הכאוס הרגשי וליצור תנועה של התחדשות. הכאב נגאל על ידי המוזיקה בהיותה מעניקה לו תנועתיות, בהיותה הופכת את החיסרון לגעגוע, את הכאב להשתוקקות. בכך מתבררת לה הרוח הטובה מהרעה. כמו שראינו לעיל, הניגון בא משתי הציפורים, שהן סמל לחיים ולחיוּת, ומכאן סגולתו של הניגון להשיב את האדם אל החיים, לעוררו, להעניק לו כוח של התחדשות ושל תנועה.

ניגון של העולם

יונתי בחגווי הסלע השמיעיני את קולך,

תשירי לי שיר חדש שיאיר לבי ואת מיתרי

ניגון הציפורים שתיארנו הנו ניגון של השראה עליונה, סוג של נבואה, מעין “אתערותא דלעילא” – מלמעלה למטה; מדובר בחסד אלוקים שלעתים משפיע ולעתים לא. אולם ישנו ניגון נוסף, כך מלמדנו ר’ נחמן, הגנוז בתוככי המציאות; ניגון שתנועתו מלמטה למעלה, ניגון שבשביל לשמוע אותו לא צריך לפרוש ידיים אל על כי אם להטות אוזן למטה. בשפתו של ר’ נחמן – בשביל ניגונן של הציפורים צריך להיות נביא, אך בשביל הניגון של המציאות צריך להיות רועה.

“כִּי דַּע, כִּי כָל רוֹעֶה וְרוֹעֶה יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיֻחָד לְפִי הָעֲשָׂבִים וּלְפִי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹעֶה שָׁם, כִּי כָל בְּהֵמָה וּבְהֵמָה יֵשׁ לָהּ עֵשֶׂב מְיֻחָד, שֶׁהִיא צְרִיכָה לְאָכְלוֹ. גַּם אֵינוֹ רוֹעֶה תָּמִיד בְּמָקוֹם אֶחָד. וּלְפִי הָעֲשָׂבִים וְהַמָּקוֹם שֶׁרוֹעֶה שָׁם, כֵּן יֵשׁ לוֹ נִגּוּן. כִּי כָל עֵשֶׂב וָעֵשֶׂב יֵשׁ לוֹ שִׁירָה שֶׁאוֹמֵר, שֶׁזֶּה בְּחִינַת פֶּרֶק שִׁירָה, וּמִשִּׁירַת הָעֲשָׂבִים נַעֲשֶׂה נִגּוּן שֶׁל הָרוֹעֶה”.

(ליקוטי מוהר”ן תנינא, תורה סג)

כמה דברים חדשים מלמדנו ר’ נחמן בשורות קצרות אלו:

ראשית, אנו לומדים כי כל עשב ועשב יש לו שירה שהוא אומר (ר’ נחמן מזכיר את “פרק שירה”, המתאר את שירתה המיוחדת של כל בריאה ובריאה במציאות). הבריאה כולה הנה תזמורת גדולה ששרה סימפוניה של הלל ושבח לבוראה. אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה – לכל בריאה ובריה יש תפקיד מיוחד, ניגון מיוחד, קצב מיוחד, ובאופן פלאי שירתה מותאמת בהרמוניה מושלמת עם שירת המציאות בכללותה.

שנית, אנו לומדים כי כמו שלנביא, לחזן ולמנגן הכשר ישנו ניגון מיוחד, ניגון שהושפע עליו מלמעלה, מאתר הנביאים – גם לרועה יש ניגון מיוחד, וניגונו מורכב מלמטה, מהניגונים של כל העשבים המיועדים לבהמותיו. מדוע ניגונו של הרועה הוא ניגונם של העשבים? על כך עונה ר’ נחמן בשורות הבאות:

“וְעַל-יְדֵי שֶׁהָרוֹעֶה יוֹדֵעַ הַנִּגּוּן, עַל-יְדֵי זֶה הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בְּהָעֲשָׂבִים, וַאֲזַי יֵשׁ לַבְּהֵמוֹת לֶאֱכֹל. וְזֶה בְּחִינַת ‘הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ’, הַיְנוּ שֶׁהַנִּצָּנִים גְּדֵלִים בָּאָרֶץ עַל-יְדֵי הַזֶּמֶר וְהַנִּגּוּן הַשַּׁיָּךְ לָהֶם כַּנַּ”ל. נִמְצָא שֶׁעַל-יְדֵי הַזֶּמֶר וְהַנִּגּוּן שֶׁהָרוֹעֶה יוֹדֵעַ, הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בָּעֲשָׂבִים, וְיֵשׁ מִרְעֶה לַבְּהֵמוֹת”.

(ליקוטי מוהר”ן, שם)

סגולתו של הרועה היא בהיותו יודע את הניגון השייך לכל עשב ועשב, וכשהוא שר לכל עשב את ניגונו המיוחד, הוא מצמיח אותו. שוב למדנו מכאן שני דברים: ראשית, בשביל שמשהו יצמח הוא מוכרח שניגונו יתנגן – ניגון יוצר תנועה ומוליד צמיחה; שנית, לעתים ישות עצמית זקוקה למישהו מבחוץ שישיר לה את הניגון שלה, כדי שיאיר את לבה, את מיתריה.

אולי ר’ נחמן רומז לנו כי כל אחד מאיתנו הוא רועה, וכל אחד מאיתנו צריך להיות קשוב אל המציאות שסביבו, אל זולתו, לדעת את הניגון שלו ולשיר אותו עבורו. ניגונים אמיתיים הם ניגונים המכוונים אל מיתרי נפשה של המציאות שאליה אנו מפנים את הניגון. בשביל זה צריך הקשבה עמוקה והתבטלות, נכונות לשיר את שירתו של מישהו אחר עבורו, ומאידך – ציפייה גדולה לכך שמישהו יבוא ויגאל אותי על ידי שישיר את הניגון שלי עבורי, שישמיע לי אותו.

 

הסכנה בניגון – העבדות

מחיאות כפיים רחוקות, משכו אותי

כמו אחוז כישוף, עבד, עבד.

לשיר כדי לתת, כדי להידבק, הכאב הוא הזדמנות להירפא

כשהתאורה נדלקת, אני עומד על הבמה,

פתאום האמת בורחת, נחש עומד בפינה

במקום שבו מונחת עוצמתו של הניגון – בהיותו סוחף וכובש – שם גם מונחת הסכנה הגדולה. ר’ נחמן היה מודע לסכנה שב”מנגן רשע”; באופן מפתיע, אמות המידה לכשרותו של המנגן אינן התכנים של המנגן או יראת השמים שלו, כי אם מקור ההשראה שלו. אם מנגן מלא בעצמו, והיצירה שלו מתחילה ונגמרת בו, באגו שלו, בהצלחה שלו, בפופולריות שלו – אזי המנגן איננו כשר.

קשה מאד לעמוד על הבמה, לשמוע את מחיאות הכפיים, את השריקות, להיות נתון בתוך ענן עשן ואורות מרצדים, ולהישאר מכוון, נקי.

את המנגן המושלם מתאר ר’ נחמן בסיפור “מעשה משבעה קבצנים”. עיקר הסיפור מתרחש בשבעת ימי המשתה שנערכים אחרי חתונתו של זוג שניצל ונחלץ מיער בזכות שבעה קבצנים בעלי מומים שעזרו לו. התנועה המרכזית החוזרת בסיפור זה היא היפוך של מה שנדמה כמום וכפגם ליתרון עצום, וזאת על ידי שינוי אמות המידה לבחינת ההצלחה או הכישלון.

ביום הרביעי לימי המשתה מגיע קבצן עקום צוואר, שמתפאר בעיני הזוג על יכולתו להוציא את כל מיני הקולות שבעולם בצורה המושלמת ביותר. כדי להסביר את כישרונו הוא מתאר מעין תחרות שבה ניסו לברר מיהו הנגן הטוב ביותר. בהמשך מתברר שכוחו של הקבצן עקום הצוואר הוא ביכולתו להשליך את הקול כך שקולו נשמע במרחק רב ולא בקרבתו. הוא יכול להשמיע ולהשליך את קולו כמו שמשליכים כדור למרחוק, ואזי הקול כאילו אינו יוצא מגרונו שלו. בסיפור, כישרון זה עוזר לפתור את מצוקתן של שתי הציפורים שהזכרנו לעיל, שאינן נמצאות זו עם זו.

נראה שכישרון זה של הקבצן נובע דווקא מהיותו “עקום צוואר”, כלומר – דווקא יכולתו למנוע מההבל לצאת מגרונו היא שמאפשרת לו “להשמיע קול בלי להשמיע אותו”. במילים אחרות, זוהי היכולת להביא לעולם ניגון שאיננו שייך לי כלל; להשליך את הניגון, לנתק אותו ממני. בלי זכויות יוצרים ובלי קרדיטים. בשביל זה לפעמים צריך לעקם את הצוואר. להימנע מהשתלטות על היצירה, להצליח לשחרר אותה ולוותר עליה, וכך להצליח לגשר על המרחק הבלתי נסבל שבין שתי הציפורים השרות שאינן מצליחות לשיר בדואט, דווקא מפני שכל אחת לעצמה. קשה מאוד להיות “עקום צוואר”, להתנתק מתחושת הבעלות, להרגיש שאני אינני העיקר על אף שהזרקורים מופנים אליי.

אולי אפשר להרגיש כך כשהמנגן הכשר מנגן לא בשביל לקבל אלא בשביל לתת; כשתודעת שליחות מלווה אותו, תודעה שנותנת פשר ומשמעות לנגינה גם כשאיננה קוצרת מחיאות כפיים, או לחלופין גם כשאני עצמי – המנגן – אינני חש את התחושות שאליהן ייחלתי. עדיין אני נושא כאן שליחות, אני בא בשביל לתת ולא בשביל לקבל.

עצה חשובה שנותנים אדמו”רי החסידות כדי להימלט מ”רפלקסיה עצמית” המניחה במוקד התודעה של האדם את עצמו ואת איך שהוא נראה, היא היטמעות בהוויה שהאדם נוכח בקרבה. היכולת להיות ב”כאן” וב”עכשיו” ולהתמסר לגמרי לרגע, היכולת להיות בסיטואציה בכל תודעתי, גורמת לישותי העצמית להתמלא בדבר כשלעצמו ואיננה מותירה מקום לנחש שמעבר לפינה להיכנס. פעמים רבות תחושה מן הסוג הזה מגיעה בהופעה ברגעים של אלתור. הספונטניות מכריחה את המנגן להיות “כאן” ו”עכשיו”; אין פניוּת להתבונן על עצמי מבחוץ, אני כל כולי נשאב אל הנגינה, אל הצליל הבא שאני עומד להפיק, ואל היצירה שהולכת ומשתלמת בשנייה זו.

אולי ר’ נחמן גם מלמדנו שיצירה כזו, הבאה מ”צוואר עקום” המשליך את הקול ומשתחרר ממנו, היא גם יצירה שיוצרה אוהבה בכל נפשו ושמח בה. זוהי יצירה הנקייה מפניות, מייסורי מצפון על החְטאה וחוסר אותנטיות. זוהי יצירה שסוללת את דרכנו איתה אל ההזדמנות להירפא.

 


[1] השורות המצוטטות לאורך המאמר לקוחות משיריו של אביתר בנאי.