על פרדוקס ושברו / היחס ללא יהודי ולדתות אחרות בציונות הדתית / אלון גושן-גוטשטיין
 

 

 

על פרדוקס ושברו

היחס ללא יהודי ולדתות אחרות בציונות הדתית

אלון גושן-גוטשטיין

 

 

ד"ר אלון גושן-גוטשטיין הוא מנהל מכון The Elijah interfaith Institute לדיאלוג בין-דתי.

שני נושאים שונים משמשים בערבוביה בשיח היהודי הרווח: היחס ללא-יהודי והיחס לדתות אחרות. הבחנה בין השאלות הללו תגלה כי על אף שהציבור הדתי-לאומי מגלה עניין בדתות אחרות, הוא מפגין יחס סגור ולפעמים אף עוין למי שאינו יהודי. פריצת הניכור תתאפשר רק באמצעות מפגש אנושי ודתי בלתי אמצעי

 

 

המאמר מוקדש לרפואתו של הרב מנחם פרומן,

חלוץ ומופת ביחס לאחר בן הדת האחרת.

 

פתיחה: היהודי, האחר והעבודה הזרה

המונח "לא יהודי" שבכותרת מגדיר את מושא הדיון על דרך השלילה: מי שאינו כמונו ואינו משתייך לקבוצה שלנו. השיח הנזקק לו הוא שיח של קבוצה מוגדרת, אולי אפילו סגורה, החותרת להגדיר את דפוסי ההתנהגות הרצויים כלפי קבוצה אחרת. לא כל הקבוצות שיש להן זהות מובחנת ומוגדרת משקיעות את אותה האנרגיה בהגדרת יחסן לזולת, כפי שאנו משקיעים. "אנו" לעניין זה פירושו ההלכה, המחשבה היהודית, התודעה היהודית בכלל, ובהקשר המאמר הנוכחי – גם אותו ציבור בעם היהודי המזדהה כציוני-דתי. צרפתים אינם משקיעים את אותה אנרגיה בבירור יחסם ללא צרפתים, ואף מוסלמים אינם מעמידים על סדר יומם באופן כה מרכזי את שאלת היחס לאחר. גם אם לשני קיבוצים אלו, כמו לכל קיבוץ אחר, יש עמדות והתייחסויות בנושא, וגם אם הללו חשובות לעיצוב תודעתם העצמית, המקום היחסי בתודעה הקולקטיבית הוא שונה. אסתכן כאן בקביעה כי אין קבוצה מלבד זו שאנו נמנים עמה המשקיעה כל כך הרבה משאבים הגותיים וחינוכיים במכלול הסוגיות המעשיות והעיוניות הנוגעות ליחס לזולת שאיננו שייך לקבוצה.

בהקשר זה יש לתת את הדעת גם לעובדה שה"אחר" שאנו מתייחסים אליו בדרך כלל, אינו אחר ספציפי. שאלת יחס היהדות לנוצרי, או למוסלמי, או לעשו ולישמעאל, או לאמריקאים ולערבים, אינה השאלה הבוערת – גם אם ניתן למצוא משהו לומר בנוגע לשאלות אלו, וגם אם מצויים חומרים הגותיים חשובים המגדירים את היחס לקבוצות אלו ואחרים ואחרות באופן ספציפי. כל אלו נגזרים משאלת יסוד בסיסית יותר – היחס לאחר בהיותו אחר. ואכן, גם עורכי גיליון זה בחרו להקדיש אותו לשאלת יחס היהדות כלפי הלא-יהודי באשר הוא, במנותק מהתייחסות ספציפית לבני דת זו או אחרת.

גזירת נושא הדיון באופן זה משקפת את מרכזיותה של תודעת בחירת עם ישראל בעיצוב הזהות היהודית. הפרטיקולריות, העומדת ביסוד התודעה היהודית, מעצבת את התודעה היהודית מתוך ניגוד בין היהודי, חבר הקולקטיב, ובין כל מי שמחוצה לו, הלא-יהודי באשר הוא. על גבי עיצוב יסוד זה מתלבשים מגוון גורמים המוסיפים ומחדדים את עצם ההבחנה "בינינו" ל"בינם" – בין העם הנבחר ובין יתר האנושות. הללו כוללים את ההיסטוריה הקשה שבה סבלו היהודים בידי אחרים, את המאבק הקיומי המתמשך, את האיום הבלתי פוסק על עצם קיומנו, וכן, ברמה מאוד ראשונית, גם את ההבדלים הדתיים בינינו ובין אחרים, כאשר היחס הבסיסי ללא-יהודי משתלב באחרות הדתית שלו. במילים אחרות, שאלות של זהות הנגזרות מן הניגוד היסודי של "אנו" מול "הם", מעצבות גם את היחס לדתות אחרות, כך שהללו נתפסות ביסודו של דבר כהרחבה של הזרות והאחרות של האחר.

מכאן הדחף שהוא בבחינת ברירת מחדל, לראות דתות אחרות כביטויים לעבודה זרה, בניגוד לדרכי העבודה "המוכרות". ואכן, הקטגוריה המכוננת של "עבודה זרה" מלווה ברמות הבסיסיות ביותר את היחס למי שאינו יהודי – הן במקרא, הן בספרות חז"ל. ישנה תפיסה רווחת שלפיה ההתנגדות המרכזית של חז"ל ושל המקרא היא לעבודה הזרה עצמה, ועל בסיס התנגדות זו נבנה גם היחס לאחר הלא-יהודי. טענתי היא כי ההפך הוא הנכון: תודעת האחרות היא שהביאה לראיית האחר ודרכי עבודתו כעבודה זרה. במילים אחרות, המגמה להציג דתות אחרות כעבודה זרה היא דחף בסיסי, ברירת מחדל רעיונית שהיא בבחינת נקודת מוצא, ופעמים רבות גם המסקנה, ממפגש היהדות עם דתות אחרות.

בחינת מגמות-העל הבאות לידי ביטוי בפסק ובהגות ביחס לדתות אחרות, מלמדת שדחף זה אינו פוסח על שום דת: במקום שיש סממנים חיצוניים המקילים על זיהויה כ"עבודה זרה", הופכת עמדה זו לעמדה הראשונית, ואולי אף לעמדת הרוב; במקום שסממנים חיצוניים כאלה נעדרים, כמו ביחס לאסלאם, עדיין מוצאים אנו ביטויים למגמת ה"האחרה", שמכוחם נתפסת אותה דת כעבודה זרה. תהא אשר תהא העמדה הננקטת ביחס לדת מסוימת – נצרות, אסלאם, הינדואיזם וכו' – אי אפשר להתעלם מן העובדה שאחרות, והניגוד שבינינו לבינם כחברי הקולקטיב מול אלו שמחוצה לו, מעצבים את יחסנו לדתות אחרות ומהווים חלק משמעותי מן האתגר של ההתמודדות עם אותן דתות.

 

האחר והדת האחרת

זה כשני עשורים שאני עוסק בקיום מפגשים בין-דתיים בין חוקרים, מנהיגים ותלמידים מכל דתות העולם, בצד הוראה ומחקר בתחום מחשבת ישראל. עיסוק אמיתי במפגש עם דתות אחרות חייב להיות מלווה בליבון רעיוני פנימי של משמעות המפגש הזה וביחס של היהדות לדתות אחרות. לפיכך, במקביל למפגשים בין-דתיים בין חוקרים ומנהיגים, פתחנו גם מסלול עיוני תוך-דתי, שבו בני דתות שונות מתבוננים באופן שבו הם מתייחסים לדתות אחרות. תחום עיון זה נודע היום בשם "תאולוגיה של דתות", דהיינו היחס התאולוגי של דת נתונה לדתות אחרות. בשנת 2005 כינסתי במסגרת פרויקט זה כעשרים חוקרים יהודים באוניברסיטת סקרנטון שבפנסילבניה לדיון בשאלת יחסה של היהדות לדתות אחרות, כאתגר בן זמננו שיש להתמודד עמו.[1] מעניין לציין עד כמה הדיון בשאלת יחס היהדות לדתות אחרות היה שזור בשאלת היחס למי שאינו יהודי, כאילו לא ניתן להפריד בין הסוגיות. אף שבאופן תאורטי אפשר, ואולי צריך, להבחין בין שאלת היחס ללא-יהודי ובין שאלת היחס לדתות אחרות, בפועל שאלות אלו מתערבות בהכרתנו תדיר, ומשפיעות זו על זו בדרכים מורכבות.

לעניות דעתי, כדאי להשקיע בהבחנה בין שאלות אלו, כדי לחדד את מודעותנו למרכיבים הרעיוניים המכוננים את תודעתנו. להבנתי, תודעת האחרות והשוני, הנגזרת מן הפרטיקולריות של עם ישראל, קודמת לכל התייחסות ספציפית לדת אחרת, ולפיכך גם מעצבת אותה. ממילא, כל עוד לא התמודדנו כראוי עם הניגוד המכונן של יהודי מול מי שאינו יהודי, אין באפשרותנו להתמודד בצורה ראויה עם דתות אחרות. הוגים יחידים, כמו הרמב"ם, מצליחים לבדל את השאלות זו מזו, בזכות המקום הנמוך שהפרטיקולריות ממלאת בהשקפת עולמם. אך עבור כל מי שפרטיקולריות היא מרכיב חשוב בהשקפת עולמו, דרושה התמודדות מודעת עם השלכותיה של זו על היחס לדתות אחרות. לשון אחר: אין באפשרותנו להתמודד בצורה "נקייה", אובייקטיבית וישירה עם היחס לדתות אחרות, שכן שאלה אחרת – שאלת היחס ללא-יהודי – מחדירה הפרעה "סטטית" לסוגיה התאולוגית החשובה הזו; דתות אחרות נתפסות כביטויים לאחרות בסיסית. הקושי הוא שתהליך זה אינו תמיד שקוף. עמדות מפורשות ומודעות ביחס לדתות אחרות מושפעות מרמת הלא-מודע, שבמקרה זה היא היחס למי שאינו יהודי באשר הוא אינו יהודי.

 

פרדוקס הציונות הדתית

בהקשר זה ניתן לבחון את יחסה של הציונית הדתית לדתות אחרות ולמי שאינו יהודי. לאחר הכרה בכך שכל הכללה חוטאת, ושממילא אי אפשר לדבר על הציונות הדתית כאילו הייתה עשויה מקשה אחת, ברצוני להציע את התרשמותי העולה מתוך ישיבתי בתוך עמי, אך באופן ספציפי יותר – מתוך המפגשים הבין-דתיים שאני מארגן ומן ההקשרים החינוכיים שבהם אני עוסק בשאלת יחסה של היהדות לדתות אחרות מחד, ולמי שאינו יהודי מאידך. אתמצת את התרשמותי באמצעות שתי אמירות, שהן לכאורה פרדוקסליות: א. באופן כללי הציבור הדתי-לאומי מגלה עניין בדתות אחרות. ב. באופן כללי הציבור הדתי-לאומי מגלה יחס סגור, ופעמים אף עוין, למי שאינו יהודי.

במהלך עשרים השנים האחרונות התקיימו עשרות מפגשים בין-דתיים בארץ ובחוץ לארץ, כשאת היהדות האורתודוקסית ייצגו אישים, רבנים ומחנכים, השייכים לציונות הדתית. למעט יחידים בודדים, הציבור החרדי, הליטאי והחסידי, כמו גם הציבור הספרדי שאינו ציוני-דתי, נעדרו כמעט לחלוטין ממפגשים אלו. מנהיגות הצבור הדתי-לאומי ראתה חובה להשתתף במפגשים מעין אלו, אם משום שהכירה בערכם הדיפלומטי ואת תרומתם לקידום השלום, ואם משום שחשבה שהדבר ראוי מבחינה רעיונית-דתית.

הנוער הדתי-לאומי נחשף גם הוא במידה לא מבוטלת לדתות אחרות, אם כי חשיפה זו היא בעיקר לדתות שעמן לא היה ליהדות קשר היסטורי פרובלמטי, כלומר דתות המזרח. מסעותיהם של עשרות אלפי צעירי המחנה הדתי-לאומי מזרחה הן ההקשר ללימוד, למפגש ולהתנסות עם דתות אחרות, וההיעדר היחסי של עכבות במפגש זה היא מן החידות המרתקות של דורנו.

מנגד, ובאופן בלתי-פרופורציונלי, לא נמצא את אותה הפתיחות של המנהיגות ושל הציבור בבואנו לבחון את יחסם לאחר שאינו יהודי. כמובן, אין צורך לתור למרחקים בניסיון לבאר פער זה – הציונית הדתית בימינו יונקת משורשים רעיוניים המחדדים את משמעות סגולת ישראל ואת הפער האונטולוגי שבין יהודי ובין לא יהודי. זוהי גם האוכלוסייה המעלה על נס יותר מכל קבוצה אחרת בחברה הישראלית את ערכה של ארץ ישראל ואת מעלת יישובה, הכרוך בהתמודדות עוינת עם קבוצות אוכלוסייה אחרות. הללו, יותר משהן מוסלמיות, נוצריות או בנות דת אחרת, הן ביטוי ללאומיות אחרת, וממילא מחדדות את הפער שבין הלאומיות הישראלית-היהודית הפרטיקולרית ובין האחרוּת של מי שאינו יהודי. ההקשר של מאבק קיומי מתמשך מעצים את הניגודים שבינינו ובינם בכל הרמות: החווייתית, ההכרתית והאידאולוגית. אחרות, שוני ופער קיומי עמוק בין יהודי למי שאינו יהודי הופכים בהקשר זה לחוויות מכוננות ומעצבות תודעה.

אין בכוחו של המפגש הבין-דתי המזדמן לנטרל את משקעי העומק הללו. העניין בדתות אחרות הוא על פי רוב הזדמנות טקטית לקדם יחסי דו-קיום ושלום; אין הוא מזמין רוויזיה רעיונית יסודית או בחינה לעומק של הנחות היסוד, עמדות היסוד וחוויות היסוד המעצבות את יחסנו לאחר – מי שאינו יהודי, כמו גם בן הדת האחרת.

אצל יחידים מיוחדים מתקיים תהליך עמוק יותר. הרב מנחם פרומן, שלרפואתו מוקדש מאמר זה, הוא אות ומשל בהקשר זה. לדידו, המפגש עם בן הדת האחרת אינו רק תרגיל בדיפלומטיה דתית, אלא מפגש קיומי מעמיק עם אדם ממשי. אחרות מומרת בידידות עמוקה, וזו מאפשרת לו לראות את הזולת כ"צלם אלקים". מושג זה, המכיל פוטנציאל בלתי נדלה לעיצוב יחס חיובי למי שאינו יהודי, כמעט אינו משמש בעיצוב היחס למי שאינו יהודי בחינוך הציוני-דתי. ראיית האחר כ"צלם אלקים" בתור פרקטיקה מעשית מכוננת תודעה, ולא רק בתור הצהרה אפולוגטית, עשויה להיווצר כאשר חלה פריצה תודעתית משמעותית בשתי החזיתות הנדונות – היחס למי שאינו יהודי והיחס לבן הדת האחרת. פריצה כזו מתאפשרת בהקשר של מפגש עמוק וטרנספורמטיבי עם בן הדת האחרת. רק מפגש אמיתי יביא להכרת האדם שבו, תוך כדי קבלת אחרותו הדתית. רק אז יכול ה"אינו יהודי" להיתפס כ"אדם", קל וחומר כ"צלם אלקים", ולא כ"לא יהודי" בעלמא.

אם בהתרשמויות עסקינן, ברצוני להציע התרשמות נוספת. לציונות הדתית יש קבוצה אחות, הלא היא האורתודוקסיה המודרנית האמריקאית. בתחומים רבים הנוגעים ליחס למודרנה, לחברה ולמגזרים אחרים בחברה היהודית, ההבדל בין שתי הקבוצות אינו משמעותי, ואפשר כמעט לזהות בין הקבוצות. דומני שאחת מן הנקודות שבהן ניתן להצביע על הבדל די משמעותי בין שתי הקבוצות, היא שאלת היחס למי שאינו יהודי. המגזר הארצישראלי הרבה יותר מסוגר, נתון בהתגוננות ביטחונית ואידיאולוגית ולפיכך נוטה להקצין את הניגוד שבין היהודי למי שאינו יהודי, ברמת המודע – חינוך ואידאולוגיה, כמו גם ברמת הלא-מודע – היחס האינטואיטיבי והראשוני כלפי האחר והזר. רעהו האמריקאי, לעומת זאת, מספק לנו קבוצת מבחן. קבוצת מבחן זו מעמידה לנו יהדות המחדדת באופן הרבה פחות קיצוני את הניגוד שבין יהודי ללא-יהודי.

נסיבות החיים בסביבה שבה יהודים הם מיעוט, מאפשרות קשירת קשרים עם אחרים, פיתוח ידידות, וממילא גיבוש של עמדה כלפי הזולת שיותר משהיא הומנית, הרי היא ניזונה יותר מערכים כמו "צלם אלקים". דומה שמעורבותם של אחינו מן המגזר האורתודוקסי המודרני במפגש הבין-דתי היא באופן כללי רחבה ועקבית יותר מזו של בני המגזר הציוני-דתי. מובן שיש בנסיבות החיים השונות כדי לספק הסבר מספיק לכך, אך אל לנו לזלזל באחרות המובנית של מי שאינו יהודי, שעליה עמדנו קודם לכן. התרשמותי היא שמבחינה זו אחינו האמריקאים פועלים בסביבה רעיונית ורוחנית "נקייה" יותר.

 

קווים להתפתחות

אם יש ממש בהתרשמויותיי, דומה שיש בדברים שלעיל גם כדי להתוות קוים אחדים להתקדמות בהתמודדותנו עם עמדותינו המודעות והלא-מודעות ביחס למי שאינו יהודי. אציע שלשה קוים אפשריים:

א. ביקורת עצמית לאור קיומה של קבוצת בקרה. יש לבחון את יחסנו ללא-יהודי בהשוואה ליחסה של קבוצה אחרת שאנו מזדהים עמה (להבדיל מקבוצות אחרות בחברה הישראלית שכלפיהן מוגדר המגזר הציוני-דתי). אם ההתרשמות שהאורתודוקסיה המודרנית האמריקאית היא פחות שונאת זרים ומסוגלת לפתח יחס ערכי חיובי יותר למי שאינו יהודי, הדבר מהווה הזמנה לחשבון נפש.

ב. בחינה עצמית ברמה העיונית. יש מקום לבחון את שאלת היחס למי שאינו יהודי כשאלה פילוסופית אקטואלית וכאתגר חינוכי אקטואלי. בחינה תיאורטית של היחס לאחר תסייע לנו להתמודד עם המשקעים החינוכיים והמעשיים של עמדות אידאולוגיות המקצינות ומחדדות את משמעות סגולת ישראל. אין כאן קריאה לוויתור על תפיסות דתיות אלו לטובת תפיסות דתיות אחרות המצויות אף הן בארסנל האמונות והדעות שלנו; הקריאה היא לבחינה מדוקדקת יותר של ההשלכות המודעות והלא-מודעות של העמדות האקסקלוסיביות האלו על יחסנו המעשי והיומיומי לאחר. האפשרות של איחוד ההפכים, שלפיו תתקיימנה בו בזמן עמדות תאולוגיות המקצינות את משמעות בחירת ישראל בצד פיתוח יחס חיובי, אוהב ואידיאלי למי שאינו יהודי – היא אפשרות ריאלית ובעלת תקדימים, אפילו בקרב דמויות מכוננות של הציונות הדתית. אך מימושה מותנה בטיהור ובבחינה עצמית של הנחות יסוד ועמדות נפשיות קדומות, ההולכות ומתעצמות בכור המבחן הקיומי שהציונות הדתית מתמודדת עמו. רק תשומת לב מודעת לשאלות אלו ובניית כלים פילוסופיים וחינוכיים יסייעו לנקות את הסיגים של השנאה הצרה, המתלווים תדיר לתודעת בחירת ישראל.

ג. המפגש האותנטי. מאמר זה מוקדש, כאמור, לרפואתו של הרב מנחם פרומן. בפועלו של הרב פרומן אני רואה דוגמה לפריצת דרך. הפריצה היא בראש ובראשונה ביטוי לשינוי מסגרות התודעה הקולקטיבית של הציבור שאנו חיים בתוכו; לאו דווקא פריצת המסגרות של המותר והאפשרי מבחינת ההלכה או הדרך הרוחנית שראוי לנו ללכת בה. את הייחודיות בדרכו הייתי מאפיין כנכונות לטוות יחסי ידידות של אמת עם בני דתות אחרות; ידידות המלווה ביכולת להכיל ולקבל באופן עמוק את דתיותו של האחר באשר הוא. יהי רצון שהדוגמה שהרב פרומן מספק לנו תמשיך לשמש לנו השראה לאורך ימים ושנים.

 

***

כל המסלולים שהוצעו מבקשים להביא לשינוי ביחסנו ללא-יהודי: מהיותו נטוע באחרות ראשונית, כמי שאינו חבר בקבוצה, הוא מתגלה כאדם העומד בפני עצמו ביחס לעמדותיו ולהשקפת עולמו. אנו מודעים להנחותנו ולאבחנותינו הבסיסיות ובוחנים אותן, ובכך מגיעים לגיבוש יחס חדש ולמפגש אמיתי עם האחר. המחסומים הנפשיים המלווים את המפגש של רובנו עם הזולת בכלל ועם האחר הדתי בפרט, נופלים בהקשר של מפגש אמיתי. מפגש אמיתי הוא בה בשעה מפגש תאולוגי-דתי ומפגש אנושי. הכרת "צלם אלקים" בזולת גם מאפשרת לנו להכיר את האופן שאותו צלם מוצא דרכו לאלוה האחד המשותף, אדון הכול.

במצב זה מתבטל הפרדוקס שהצבעתי עליו לעיל: היחס למי שאינו יהודי אינו מצוי עוד בסתירה עם הפתיחות לדת האחרת; הלב מכיל את הכול בכוח של קבלה ואהבה. אין אהבה זו מביאה לוויתור על יסודות האמונה או להתפשרות באיכותה. אדרבה, היא מאפשרת את פריחתה בהקשר של חיים דתיים שאינם בנויים על מוסכמות חברתיות אלא על ממשות המפגש – המפגש עם האחר, כמו גם המפגש עם אלהים חיים.


[1] דיוני אותו קובץ עתידים לראות אור בחדשים הקרובים, באנגלית, בספר שייצא לאור בספריית ליטמן.