על קול ועל כוליות – שיחה שניהלתי עם עצמי בימים של הגדרות והדרות / רבקה מרים
 

 

 

 

 

 

על קול ועל כוליות –

שיחה שניהלתי עם עצמי בימים של הגדרות והדרות

רבקה מרים

רבקה מרים היא משוררת וסופרת. ספר שיריה האחרון, "משה", יצא לאחרונה בהוצאת כרמל.

אני מאוד אישה. מאוד יהודייה. מאוד ישראלית. בחירותן של הזהויות האלה תלויה חירותי. הן ראש החץ של קיומי. אבל יש משהו מעבר לזה.

 

אולי כדאי שאפתח כך – שכשהוצע לי מטעם 'דעות' לכתוב על הקול הנשי, בגיליון שכותבות בו רק נשים, הייתה התגובה הראשונית שלי רתיעה.

מאז ומתמיד אני חוששת ממסגרות כולאניות, כאלה שלוקחות את האדם מהמקום הפתוח, שם כמוהו כאלוהים, שם הוא בלתי נדלה ושם אין כל הגדרה שתצמצם את אינסופיותו.

בכל חלוקה יש סכנה שהייתי קוראת לה עבודה זרה – כששוכחים את הכוליות ומתעמקים בחלקי. כך יכול לקרות גם בניתוח של סיפור או של שיר, של ציור, של מוסיקה, כשתוך כדי שקיעה באבחנות חומק ונעלם לו השלם. כך יכול לקרות גם בעולם הפרשנות, כשמתעקשים על מקטע ולא נפתחים אל התורה כולה, כך גם ברפואה, כשרופא שמתמחה בכליות אינו מתמצא כלל בעיניים.

גם המסגרת המגדרית נוטה לעיתים קרובות לקחת, כך נראה לי, צד מסוים, שהוא רק צד, פן, רק צלע, בכל מקרה ברור שאינו הכול, ומטילה עליו את כל המשקל כולו, הופכת בתוך כך טפל לעיקר,  חלקי לשלם, בדומה למשל הפיל ששלושת העיוורים שמיששוהו הגדירוהו כל אחד על פי מגע ידיו הרגעי.

הדבר נכון גם כשמדובר בחלוקה מלהֶקֶת אחרת. 'אשכנזים' ו'בני עדות המזרח'. 'ניצולי שואה' ו'בני דור שני'. 'דתיים' ו'חילונים'. ואפילו' יהודים' ו'גויים'.

*

ואולי בכל זאת, חשבתי, אולי כדאי שאכתוב משהו, הרי גם לי לא פשוט עם מה שקורה בימים האלה.  גם לי קשה הפחד האדיר הזה שפשה מקשר בין המינים, כשכל מגע בין איש לאישה נדמה פתאום כטעון רק בקדושה או בזילות, ושוב אין יומיום, ושוב אין הומור. כשכתף חשופה, מילת חשק שנאמרת, ואפילו פנים חשופות, נדמים, באופנים דומים ושונים, בעיני העולם הדתי ולחילופין גם בעיני  העולם הפמיניסטי-משפטני כמועדים לפורענות –

ככל דבר בעל משמעות ברור שהגוף טומן בו גם סיכונים, אבל  הרי יש בו, גם  בבגרותו ובזקנתו, פשטות נעימה, ילדותית, לא מאיימת. הוא תמונת הנוף הביתי. הוא מקום המנוחה הפשוטה. במקביל טמונה בו גם יכולת השעשוע, הפרע.  וללא המקום של השעשוע, אותו מקום נטול שיקול דעת, איה מקום שיר השירים?  איך ינשק יעקב את רחל כשיפגוש בה שוב אצל הבאר?

האם בעולם נפחד כזה  יוכל לקום לנו דוד?

ההפרדה בין גברים לנשים היא אולי העזה והקשה שבנבדלויות. כמוה כבקע הראשוני בין השמיים לארץ, אותו קרע שמכוחו נולדו מחד הפשטות שאנו מכירים כיומיום שלנו, ומאידך התשוקה המתמדת, שהצמיחה ומוסיפה להצמיח את  כל החי, ולעיתים נדמה שהיא זו שמאיימת להכרית את הקיים.

*

פתחתי בהסתייגות שלי מהבדלות, והרי אי אפשר לחיות בלעדיהן. מרגע הבריאה נוצרו הזהויות השונות. הכוח שבהוויה, כמו גם השבר שבה – פשוטו כמשמעו – נובעים מאותו מקום עצמו, ממקום הזהות, 'זה הוא'.

כבר ב'ויהי' הראשון, שיצר את היש המוכר, טמון כאב הנתק שמצטלצל כ 'וַי הִיא' – הנתק בין השלם לחלקי, בין האחד לשניים, בין הפנים לחוץ. מתן השמות הוא חיתוך. 'יום', 'לילה', 'שמים', 'ארץ' אותה קריאה אלוהית מבדלת בַּשמות משכה אחריה עוד ועוד מושגים והגדרות וזהויות,  כחלק מתהליך שאינו פוסק של בירור, של פירוט מתמשך.

וכשבאים להתבונן בדברי ימי עולם, במיוחד בדברי ימי האדם, ברור לחלוטין שהמאבק על הזהות הוא שצובע את תולדותינו, והוא זה, כמו שאומרים חתני בר מצווה, 'שהביאנו עד הלום'.

הצורך לחלץ את הזהות הייחודית –  של יחיד או של קבוצה – אל האור, או, לחילופין, הרצון לשמר את הזהות הנבדלת, הם שהביאו לשינוי פני תקופות, למלחמות ולהרס, כמו גם לכל פריצת דרך ולכל יצירה באשר היא.

הנה אצלנו, בסיפור השבטי-אינטימי שלנו, זה הבסיס ליציאת מצריים. להיות בני חורין. בעולם החסידי בא הדבר לידי ביטוי, למשל, במעשה הילד ששרק בראש השנה בבית הכנסת, בדמותם השונה זו מזו של הבעל שם טוב והמגיד, של הסבא משפולי ורבי נחמן.

מפני שבכל אחד יצוק סוד נבדל, ועל פי יציקתו הנבדלת עליו לפעול בעולם. יש בו סוד נבדל כאדם פרטי, כבן להורים מסוימים, כבעל שם מסוים, כבעל טביעת נפש מסוימת –  'לך בכוחך זה והושעת', נאמר – דווקא בכוחך זה, המיוחד לך, תוכל להושיע.

הדבר  נכון גם לגבי הכוח הצפון במשפחה,  בשבט. בעם.

ובין יתר הנבדלויות, חתום בנו גם החיתוך בין איש לאישה, בין זכר לנקבה. 

כאן אני מגיעה למה שהמאמר אמור להשיח בו, 'הקול הנשי'.

*

מהו 'הקול הנשי'?

כיצד ניתן לתאר אותו? הרי הוא מרובד ובלתי נדלה, גם כשהוא מעוגן בגוף אין לו דמות הגוף, הוא סופי ואינסופי, וכמו שאומר נתן אלתרמן בשיר העלמה 'ותלבש את מטווה הפלך/לשמלה לה, ותיף לעד/ ומאז היא שודד ומלך/ולוליין ופושטת יד.

כולנו יודעים, אכן, יש קול נשי. הוא אכן מצוי בה, באישה, ומתגלה לא רק בקולה הנשמע לאוזן.

אבל עוד לפני שמגיעים לקול, מה היא אישה? מי היא?

הרי היא יכולה להתגלם בשרה, בהגר, ברחב ובעתליה המלכה, להופיע כאמילי דיקינסון, כיקתרינה הגדולה וככסנטיפה, פעמים היא מלובשת באמהות ובאצילות ופעמים באכזריות, בערמומיות ובפריצות –  הקול הנשי מצוי באיתגליא  באישה אבל חבוי גם בגבר, בדוממים, בצמחים ובבעלי-חיים – וכמו כל דבר שבנמצא, לא רק כשמדובר באלוהות, אין לתפסו ולהכילו במילים.

האם הוא ביטויה של ספירת מלכות שאין לה מעצמה כלום ולכן הכול יכול לבוא בה? האם הוא שילוב בין ספירת בינה לספירת המלכות? בלא כל קשר, ברור שהוא נמצא בפשטות בתוך גרונותינו היומיומיים שלנו, חפץ להפיק עצמו במלואו, להתגשם, להיות, אם לשוב לדברי אלתרמן, לשודד ולמלך, ללוליין ולפושטת יד.

כיצד מסייעים לו לצאת? יתרה מכך, איך פועלים כשהוא נחסם, כשלא ניתן לו להתבטא? הלכנו סחור סחור, אך ברור שבזה העניין, בניסיון להסות את הקול הנשי.

כשדברתי בתחילת הדברים על החיץ הקמאי שבין איש לאישה, השוויתי אותו לקרע שבין השמיים לארץ שבו מוקד התשוקה והצמיחה.

וכמו שאותו קרע קמאי בין ארץ לשמיים מביא לשאלות הדתיות שאין להן פותר, כך ימשיך גם נושא הקשר שבין גברים לנשים להטריד את האנושות בלא פתרון.

*

אני רוצה לומר שלי, אישית, ברור שאין דרך לחסום את הקול הנשי. מפני שהוא תלוי לא רק בנו, גם הוא, ככל הכוחות הבלומים, העצורים, המבקשים להם דרך לפרוץ החוצה, בפיסיקה כמו גם בחיי היומיום,  פורץ וימשיך לפרוץ דרכו. מעבר למשברים חולפים, אינני חוששת לו – הוא קמאי, כוח התהום לו, הוא נע בין הכיסוי לגילוי והוא חי וקיים, חזק מכדי שיכריעו אותו.

אבל כשהקול שלנו נאבק להגיח לעולם, עלינו להיות לו אם ומילדת בה בעת.

אם ומיילדת – עם זה נראה לי חשוב שכולנו, הגברים, הנשים והטף, אכן נהיה לו אמהות ומיילדות ולא אנשי מלחמה. כאמהות ומילדות נשמור על הקול שלנו בעודו בחובנו, נעזור לו לבוא לעולם, ואחר כך נסייע לו לחיות בעולם הפתוח. עת ללחום ועת ליילד. לעיתים אין ברירה וצריך לצאת למלחמה ולהשליך את הנפש מנגד, בלי לדעת אם ואיך היא עתידה לחזור. נראה לי שבמקרה שלנו לא כך הוא. בשאון תרועות המלחמה למען הקול הנשי, עלולים לזייף, ואפילו לאבד כליל, אותו צליל עצמו שנחלצנו להגן עליו.

קורה שמכורח הנסיבות מוכרחים להתעמק, גם אם לפרק זמן, אך ורק בחלקיות מסוימת, להתמקד בה, להיאבק עליה, להתעלם מכל  היתר – אך אז כדאי להישמר שלא יימחק בתוך כך, ולו מבלי משים, הכולי, המקיף,  שלא יאבד הדופק העדין הפועם, שלא תיטמע המילה האינטימית בסיסמה.

עם התקדמות הדורות אנחנו רוכשים ומאבדים, רוכשים ומאבדים. כתינוק שנדחק החוצה מן הרחם, כך שומה עלינו להיחלץ ולהבקיע לנו דרך מן המיצר, שוב ושוב, בכל פעם בסוגיה אחרת, אבל הרי אותו תינוק עצמו ינסה אחר כך כל ימי חייו לשווא להיזכר בתורה שהייתה בו בטרם נולד, זו שהייתה בו ונשתכחה ממנו ביציאתו, כשנקף המלאך על שפתיו.

*

אשוב לדבר בגוף ראשון יחיד. יש לי זהות. אני דבקה בה ולוחמת עליה. ברור לי לחלוטין שאני אישה. שאני יהודיה. שאני ישראלית. יותר מכך – ברי לגמרי שאני מאוד אישה. שאני מאוד יהודיה, מאוד ישראלית, מאוד בת הדור הזה שלנו, מאוד רבקה ומאוד מרים. אני גאה בכל אלה. את כל עוצמתי אני יונקת מצירוף הזהויות הזה. בחֵירותן תלויה חירותי. זה חוד החנית של קיומי.

אלא שלפני ההגדרה נמצא הטרם. מפני שמעבר לאלה, יש בי עוד. ברור לי לחלוטין שאני נושאת בי הוויות שאין לראותן בי מיד, אבל נוכחותן הולכת איתי לאשר אלך. אני נובעת מן האחד, לכן יש בי, בה בעת, גם ילדה וגם זקנה. לכן יש בי גם גבר. יש בי כושי ואינדיאני. יש בי מהויות של דומם, של צומח, של בעלי חיים. כלולות בי כל  התקופות כולן, אותן שהתרחשו לפני שנולדתי כמו גם אותן שיחולו רק לאחר מותי.

וכשאני מדברת, לא ברור לי תמיד מי מכל אלה הוא זה שנותן בי קול.

גם את קול האישה שבי לא ניתן לתחם, לדעת מתי הוא זה שדובר בי. כל אחד מאיתנו נדון לנווט כל ימיו על קו המתח שבין יחידותו האינדיבידואלית או הקיבוצית, לבין מה שמעבר להן. הסכנה היא שמדים שלובשים לצורך מסוים יהפכו לעור הגוף. יש לנו פנים. כך, פנים, בריבוי. כשעוטים דרך קבע רק פן אחד מסוים, הוא עלול להתקשות  לכדי פסל ומסיכה.

*

ובעניין תחושת הנחיתות שיכולה להתלוות לנושא שהביא לכתיבת המאמר הזה, אסיים כך –

כשהלכתי בילדותי עם אבי לבית הכנסת, או מאוחר יותר, כשהלכתי לשם עם האיש שלו נישאתי, הייתי נשארת מאחור, משקיפה ממרומי עזרת הנשים על התפילה שהתקיימה למטה, ומעולם לא חשתי נחותה. נהפוך הוא. חשתי מוגנת, חשתי ששלחתי אותם לפנַי כחלוצים לפני המחנה, נותנת להם לפלס לי דרך.

ואני, בה בעת, מתפללת או לא, בוהה, חולמת, עטופה.

ומעולם לא חשתי משנית.  מעולם גם לא חשתי, למשל, נחותה,  מפני שהורי היו עולים חדשים שהגיעו ארצה אחרי השואה, גם לא כשדיברנו בינינו ביידיש, בבית ובפרהסיא. חשתי תמיד אחת עם אותם שהוריהם צברים, שהוריהם לוחמי הפלמ'ח או וותיקי הקיבוצים. אחת איתם, כשלי גב נוסף – מתוך העבר המשפחתי שלנו, נשאתי איתי תמיד, לכל מקום, גם את אבותיי שנשארו שם – הם חיו איתי, סביבי, בתוכי, הרגשתי שאני מגשימה את חלומם. הם נתנו בי כוח חיים אחר. כאבם, אבל גם תשוקת חייהם, ניטעו בי רק מפני שהורי נחלצו משם, מגיא ההריגה.

אבא שלי אמר לי פעם שאם נגזר על עם ישראל לעבור את השואה, על מוראיה שאין להם שיעור, הוא, שחי באותו דור, לא רוצה היה להיות אז בשום מקום אחר, אלא רק שם, עימם.

אני יודעת שלא כל אחד יכול להיות שותף לחוויות האלה שלו, שלי. לא כל אחד יכול למצוא במה שיכול להיראות מן הצד כמקום הפגיעה, גם נקודת אחיזה וזינוק.

ואם לשוב לעניין הנשיות  – אני יכולה להעיד שמעולם לא היוותה הנשיות בחיי עכבה, מעולם לא נמנע ממני דבר כתוצאה ממנה, נהפוך הוא.

שמעתי פעם, לפני שנים, בתכנית טלוויזיה, את עמוס קינן אומר שירושלים ואתונה לא הפכו להיות אושיות תרבות מפני שהן היו מקומות גדולים מלכתחילה, אלא מפני שהתייחסו לעצמן כמרכז. הן הפכו להיות מרכז מפני שראו בעצמן מרכז, כך אמר.

אני הייתי מרכז.                          

הייתי מרכז מפני שאני אני, מפני שאני בת להורי, מפני שאני חיה כאן ועכשיו, מפני שאני גיבורת סיפור חיי שהוא, ככל סיפור חיים, אחד ויחיד.

הייתי מרכז מפני שהייתי חלק משלם גדול ממני.

.