עקב ענווה יראת ה'- דתיות בסביבה פוסט מודרנית/ יובל כאהן
 

 

"עקב ענוה יראת ה'…" משלי כב 4

העיסוק בשאלת הדתיות בסביבה הפוסט-מודרנית תופס לאט לאט מקום של כבוד בסדר היום של הציבור הדתי המשכיל. אינני מעוניין לעסוק בכל מגוון השאלות והבעיות שעולות לאדם הדתי מהלך הרוח הפוסט-מודרני אלא להתמקד בבעיה אחת, שהיא בניסוח זה או אחר הבעיה המרכזית, בעיית החויה הדתית, או בלשון המסורת: יראת ה'.


תהיה מה שתהיה הפוסט-מודרנה וההגות הדתית שהיא מולידה , הבעיה הקשה ביותר העולה מכל הנסיונות לארגן הגות דתית בעלת תודעה פוסט-מודרנית, היא איך מתוך הרפלקסיה הרלטיביסטית הזאת ניתן ללכת בלב שלם לבית הכנסת (ולא רק כפעולה קהילתית תרבותית). איך אדם שחי מתוך הפנמה עמוקה של התובנה הפוסט-מודרנית, כי התרבות כולה, ובכללה גם המדע, הדת, ואלהים, אינם אלא סיפורים שונים שהאנושות מספרת לעצמה, ללא 'מטא-נרטיב', יכול להתפלל לרפואת בנו החולה. ההגות לגווניה, פותרת שאלות מטפיזיות ופילוסופיות כאלו או אחרות, אך משאירה את האדם שבור ומלא ספקות, מנוכר למעשה הדתי, ולקהילה הדתית שסביבו. במלים אחרות: הרפלקסיה, המודעות השכלית והספקנות הפילוסופית מנטרלות את היכולת לפעול מתוך תפיסה דתית תמימה, לא כל שכן מתוך להט דתי. כל נסיון פילוסופי לתאר מושג של אל טרנסצנדטי החורג מעבר לגבולות השפה והתרבות נידון לכשלון כי גם הוא נעשה בתוך המסגרת של החשיבה האנושית.
במאמר שהתפרסם מעל במה זו לאחרונה , מציע הרב שג"ר 'דת רכה'. דת שבבסיסה לא עומדת ודאות דתית אלא שתיקה. 'פלורליזם מאמין חיובי', הכרה בכך שהאמיתות הדתיות הן כינון אנושי רלטיבי, בלי לרוקן מהן את המשמעות וההשראה.
אני מבקש להציע כיוון נוסף, אולי נסיון להגדיר קצת אחרת את מהותה של אותה 'שתיקה'.
ניתן לסכם את המפעל שהתחיל ברנסנס דרך העת החדשה ועד להגות הפוסט מודרנית כמפעל של השתחררות איטית ומקיפה, בכל תחומי החיים, ההגות והתרבות מהתפיסות התאוצנטריות רליגיוזיות, אל תפיסות הומאניות אנטרופוצנטריות . הבעיה אותה הצגתי בראשית הדברים יכולה להתנסח גם כך: אם הכל הוא 'משחקי שפה' 'נרטיבים' טקסטים' ו'אינטרסים כוחניים' אנושיים, איך ניתן לפנות אל האל באמת ובתמים, האם אין כאן בעצם פטישיזם נוסח פויירבך בו האדם עובד למעשה ידיו? אני חושב שדוקא הניסוח הזה של הבעיה מאפשר מתן תשובה חדשה:
האדם הדתי הפוסט-מודרני, בכניסתו לבית הכנסת או אף לבית המדרש, צריך לעשות הכרעה קיומית שעומדת בבסיס כל התובנה הדתית: לקבל על עצמו עול מלכות שמיים. מה המשמעות של קבלה זו?
זוהי התנועה הנפשית ההפוכה לכל המהלך האנטרופוצנטרי. מהות הדת היא הכניעה של האדם בפני האל. ההכרה של האדם כיחיד וכאנושות, שלא 'אני ואפסי עוד' ו'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל התרבותי הזה', אלא שהאדם הוא יציר כפיו של אל, המצוה אותו, משגיח על מעשיו ושומע לתפילותיו, 'כי האלהים בשמים ואתה על הארץ…' זו היא קבלת עול מלכות שמיים.
קבלת העול אינה חלק מהרפלקסיה השכלית, אלא הכרעה פנימית קיומית של האדם מול עצמו ומול אלהיו. מבחינה פילוסופית לא השתנה דבר, הפילוסוף הוא שהשתנה.
חז"ל לימדונו כי 'אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו' חז"ל לא דיברו על ידיעה הבנה או מחשבה אלא על פעולה נפשית. ככל שהאדם מרוקן את התוכן האגואיסטי מעצמו, הוא מפנה מקום לאל להכנס לחייו. משה הענו מכל אדם זכה לדבר עם האל פנים אל פנים. אין זה מהלך דו שלבי של תנאי המאפשר את הדתיות, הענוה האנושית כלפי האל היא עצמה מהות הדתיות.
הפוסט מודרנה איפשרה לנו לקבל כאנטרופולוגים את הסיפורים הדתיים מתוך עצמם, ללא הצורך אפולוגטי בהסברים רציונליים שאפיין את ההגות היהודית המודרנית. הסיפור היהודי על כל מרכיביו המחשבתיים והפרקטיים עומד לראשונה מאז ראשית העת החדשה ללא 'בושה' בפני ה'נאורות'.
הבעיה שנשארה היא איך מתוך עמדה של אנטרופולוג ניתן גם להכנס ולהיות חלק מהסיפור הזה, איך האנטרופולוג נכנס לבית הכנסת? והתשובה היא: 'שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים' , רגלך במובן של 'רגל גאוה '. כדי להגיע לחויה דתית לא מנוכרת, לא צריך להתחדש משהו בסיפור שהאדם מספר, או בהבנתו את הסיפור, אלא בנפשו פנימה: 'עקב ענוה יראת ה'…"