not memberg

 

 

 

 

יובל ריבלין כותב ומרצה על קולנוע והיסטוריה במגוון מוסדות. ביניהם: מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות, ביה"ס לקולנוע וטלוויזיה "מעלה" ומכון ון-ליר.

 ***************

מאז ומתמיד ראתה הציונות את עצמה כצעירה וחיונית. היוזמה, האנרגטיות, הבנייה וההתחדשות שהיוו מאפייני בסיס של הציונות, הקרינו לאורך השנים על איפיונה, וכך גם המרד ביהדות הזקנה שבו הייתה כרוכה ראשיתה ההיסטורית של התנועה הציונית. אולם, משאלת הנעורים הנצחית לא הותירה מקום לזקנה כחלק מן הציונות. הדחקת הזקנה משתקפת בתמונת הראי שבמסך הקולנוע. אז מה שלום הסבתא ממבצע סבתא? יובל ריבלין בוחן את יחסה של הציונות לזקנה – דרך מסך הקולנוע

 

אם ישנה משאלה אשר החברה הציונית איחלה לעצמה עוד מרגע לידתה, הרי שהייתה זו התקווה האינפנטילית להישאר צעירה לנצח. בגלויות ובקריקטורות, בכרזות ובציורי-קיר, חגגה החברה הארץ-ישראלית את נעוריה המתפרצים. גילם הצעיר של החלוצים, אשר מעשה עלייתם לארץ נתפש כמרד מופגן בהוריהם הזקנים שנותרו מאחור, תרמו לעיצוב דימויה של ארץ-ישראל כארץ שאינה מיועדת לזקנים. הסגידה ליוזמה ולגוף הצעיר היוו התרסה בעולם הדימויים היהודי, זה אשר הציב במרכזו את חכמת הזקנים וכיבוד-ההורים והעניק תמיד חשיבות רבה יותר לאינטלקט המתפתח מאשר לשריר המדלדל. "אבא שלי היה אומר" – מעיד אחד הדוברים בסרטו של רן טל, ילדי השמש, משנת 2008 – "אין דבר יפה יותר מילד רוכב חצי ערום על סוסה בלי אוכף". שאול טשרניחובסקי ביטא את ערגתו "אל נער, נאדר, רענן, כליל יופי", שישמש כמושא הערצה אלטרנטיבי משום ש"זקן העם – אלוהיו זקנו עמו". זאב רבן צייר את 'יהודה המשתחררת' כאישה צעירה, הגואלת במעשיה את "האומה היהודית", הקשישה והמיוסרת.

הרצון להיוולד מחדש כאומה נערית ורבת-חיוניות הוביל להדרתה של הזִקנה מתמונת-העולם התרבותית-הציונית. בתודעה הציונית הסוציאליסטית זוהתה השיבה עם מסורתיות והמשכיות, שתי תכונות שיחסה אליהן היה, במקרה הטוב, אמביוולנטי. הצעירים בעיני עצמם שרו שירי הלל לאלה שיש להם "זהב בלב ולא בין השיניים", לאלה שהתכבדו וראו בדברי הדור הזקן "זה נוער זה? זה בררה" אות כבוד וראו ביכולת התמידית לראות את הדברים אחרת סימן להיותך צעיר נצחי. המילים היו יפות. ההבטחה מושלמת, אך כטבען של הבטחות שאינן ראליות, היא התקשתה גם לקיים.

בני הדור שנולד וצמח באור התכלת העזה הגיעו, במרוצת השנים, אל סגריר ימיהם. לחרדתם, הם גילו כי לא זו בלבד שבניגוד לציפיות, הם עצמם הזקינו, אלא שמשנתם זכתה להצלחה חינוכית יוקדת, ועתה דור חדש, צעיר בעיני עצמו, רואה בהם את נציגיו של העולם הישן ומסרב להעניק להם מקום בתמונת-עולמו המתחדשת. הגוף שלא נזקק פעם לאוכף, החל נזקק לתמיכה ובגידתו ביפי הבלורית והתואר השתוותה רק לבגידתו של הדור הצעיר, אשר העניק לחלוצי העבר את אותו היחס שהעניקו הם להוריהם.

כך למשל, במרכז סרט הפולחן מבצע סבתא, של דרור שאול, משנת 1999, עומד ניסיונם של בני הדור העכשווי להביא למנוחת עולמים את אחת מנציגותיו של דור המייסדים הקיבוצי. הבדיחות המוצלחות שבהן משופע הסרט אינן יכולות להסוות את תמונת-עולמו הקודרת: חלוצי הקיבוץ הוגלו עם זקנתם אל קרחון בדמות בית-אבות גריאטרי, המרוחק מעיניהם הצעירות של צאצאיהם, ולאחר שמיצו שם את תקופת מאסרם הם זוכים בקבורת חמור. שיבה מאוחרת אל האדמה תתאפשר רק עם מותם, וגם אז ייערך מסע ההלוויה בצִלם של סכסוכי ההווה ושכחת העבר. הדור שהחריב את העולם הישן עד היסוד אינו יכול להיאסף אל אבותיו מאחר ובאבות אלה הוא עצמו מרד; כעת, כל שנותר לו לעשות הוא לרדת באיטיות מן הבמה ולראות כיצד עוברת המרירות לדור היתומים הבא.

חשיבותו הערכית של מבצע סבתא, בצד סגולותיו הקומיות, טמונה ביכולתו להצביע על נכותו המוּרֶשֶת של דור הבנים, דור החף מכל אינטליגנציה צאצאית, שאותה לא היה לו מעולם ממי ללמוד. נציגיו של דור זה אינם מתפרנסים עוד מעמל כפיהם בשדות, אלא מחיבור כבלים פיראטיים בחוץ-לארץ; אינם נאבקים לשמור על הכבוד הלאומי, אלא על כבודם האישי; אינם עוסקים בתיקון החברה, אלא בעיצובם של טקסים חברתיים ריקים מתוכן. בני משפחת שגיב, ששמם, כמו כל דבר בסרט, הוא אירוני לחלוטין, אף רחוקים מלתפקד כמשפחה. שפתם המשותפת מורכבת בעיקר מגידופים הדדיים. הניסיון האחרון לשמש כנכדים לסבתם (ובולט בהיעדרו דור ההורים), מתגלגל לפארסה גמורה, ומן הקיבוץ הם עתידים לקחת את הנכסים היחידים שהם מעריכים: מקרר וארגז אבוקדו גנוב. הפֵּרות הבאושים של הדור השלישי צמחו מן הגזע העקום של דור המייסדים. אין זה מקרה כי התמונה האחרונה בסרט מציגה את הנכד מחליק אל תוך הקבר הפתוח של בת דור המייסדים – נעלם בתוך גידול הקרקע היחידי שהצליח הקיבוץ להצמיח מבלי לקלקל.

סרטים רבים אשר נוצרו בשנים האחרונות בחרו לתאר, בטון רציני יותר, את גורלם של המבוגרים, פליטי החלום הציוני. גיבורי סרטו של יונתן פז, אסקימוסים בגליל, משנת 2006, הם תושביו של בית-האבות קיבוצי, המגלים להפתעתם כי חברי קיבוצם נטשו את האדמה, מכרו ליזם נדל"ן נכלולי את כל הרכוש הקיבוצי ואפשרו לו לעשות ככל העולה על רוחו עם כל מה שנותר מאחור: קומביין וגורן, קשישי וקשישות הקיבוץ. מעט מאוד הומור יש בסרטו של פז, אך במקומה יש בו הרבה חכמת זקנים. אט-אט מחלחלת בתודעתם של גיבורי הסרט ההבנה כי הגורל הממתין להם אינו שונה מן המקובל אצל תושבי הקוטב המוזכרים בשם הסרט, ובעיקר אינו שונה מן הגורל שייעדו, ואף גזרו, על הוריהם אי-אז. גלגל חוזר בעולם, ומי שבחר שלא להפנות מבטו לאחור, עלול לגלות מאוחר מדי כי הצוואר תפוס וגם לבני הדור הבא כבר לא יהיה מי שיעניק אלסטיות. בשעה שבניהם ובנותיהם הרחיקו אותם מעולמם, הרי שהצעיר היחידי שנותר בקיבוץ הוא העובד הזר הפיליפיני. בסצנה אחת, נוגעת ללב במיוחד, הם שרים יחד איתו את האינטרנציונל, מודעים לחלוטין לכך ש"הגב הכפוף" משורות השיר הוא גבם שלהם ולכך שאת הפֵּרות הבאושים של ראיית יום האתמול כ"כלום" נגזר עליהם לקצור כעת.

סרטים נוספים כמו אין שמות על הדלתות (נדב לויתן, 1996), אדמה משוגעת (דרור שאול, 2004) ועמק תפארת (הדר פרידליך, 2011) הוקדשו לתיאור עלבונם של הוותיקים. יצירות אחרות, דוגמת סדרת הטלוויזיה נבלות (דרור סבו, 2010) או סרט הקולנוע לצוד פילים (רשף לוי, 2013) נתנו דרור עלילתי לפנטזיה על אודות הרגע שבו יקום דור האבות, בוגרי הפלמ"ח ב"נבלות" או אנשי מחתרת הלח"י ב"לצוד פילים" וינקום בצעירים הרעשניים את נקמת הרחקתו מן הפרהסיה הישראלית העכשווית. הצגתם של הקשישים כצעירים עם קמטים המבקשים ללמד, באקדח שלוף, לקח את הנוער – שימרה אף היא, בדרכה, את תמונת העולם הישראלית, זו הרואה באון, לצורותיו, את יסוד היסודות של קיומנו והמבטיחה לבעלי הכוח, יהא גילם אשר יהא, את השליטה על החלשים מהם. יצירות אלה לא הציעו תפישת-עולם אלטרנטיבית ונעדר מהן כל רצון לפייס בין דור האבות לדור הבנים. אין זה מקרי שהן בוימו על-ידי ביימו אנשים צעירים ואין זה מקרי שאת הקשישים הקולנועיים גילמו שחקנים הצעירים בהרבה מהדמויות שגילמו. פיוס מהסוג המתואר אינו שכיח בקולנוע הישראלי, והמבקש לאתרו יאלץ להרחיק ולצפות בדרמת הטלוויזיה הנהדרת והנעדרת – המקלחת.

במרכז סרטו של חורחה גורביץ', משנת 1997, אכן עומדת מקלחת. מקלחת ביתית, פשוטה, נטולת הוד והדר. מקלחת זו הוא מושא השתוקקותו של מיכאל (יוסי ידין), אב משפחה מזדקן, השוהה זמן ממושך בבית-החולים ומבקש לחזור הביתה ולו למקלחת אחת. המחלקה הגריאטרית, על תושביה, אחיותיה ומקלחותיה, מייצגת בעיניו את ארץ הגזרה שאליה הורחק דווקא על-ידי בני משפחתו. אשתו, בנו ובתו, חדלו מכבר לשאול לדעתו והם רואים בו, בעיקר, גוף עייף הזקוק לתיקון תמידי. אולם, מיכאל מסרב לראות בעצמו לא יותר מצמיג הסובל מתֶּקֶר. הוא מתעקש על מקלחת ביתית, שאינה מעלה ואינה מורידה בכל הקשור להיגיינת הגוף אך סגולתה הרבה היא בניקיון הנפש. מפאת החולשה הכרונית אין הוא יכול להתקלח לבד, והבן, גבי (מוני מושונוב), נקרא לעזרה.

המקלחת הוא סרט המתחיל במבוכה גדולה ומסתיים באינטימיות גדולה לא פחות. אי-הנוחות שחש הבן נוכח גופו העירום, הדועך, של האב היא רק בבואה לאי-הנוחות הגדולה ממנה: הצורך להיות עם האב ולחוות את קרבתו בשעת הדמדומים הקרויה זקנה. גדי, המתקשה להישיר מבט אל אביו, מתקשה להשלים עם מצבו החדש, עם התלות שהוא מגלה בסביבתו, עם היפוך התפקידים: הבן מקלח את אביו ולא להפך. עמודי השיש הענקיים, הקרויים הורים, אשר עליהם נסמך ביתנו, הולכים ומתערערים – ואטלס זקוק לעזרת בניו כדי שיוכל להמשיך לשאת בעבורם את עולמם. עם זאת, קובע הסרט, הבנים זקוקים לתמיכה בהוריהם לא פחות ממה שזקוקים לה ההורים. הם זקוקים לה כדי להעביר לדור הבא את חובת התמיכה בהורים (ואין זה מקרי שאת בנו של גבי מגלם בסרט מיכאל מושונוב, בנו של מוני מושונוב, אשר שמו כשם סבו בסרט). הם זקוקים לה בעבור עצמם.

מרבית דקותיו של הסרט מוקדשות לתיאור הקילוח. האב מתערטל לפני בנו ולפנינו וחוזר ואומר לו ולנו, נוכח המראה הבלתי שגרתי של גבר עירום בסוף העשור השמיני של חייו – "ככה זה". האם כוונתו למעגל החוזר בעולם, שבו הצעיר של אתמול חייב להפוך לזקן של מחר? לעלבון הגוף? לחובה שאין לחברה הישראלית, כולל זו החלוצית, זכות להתכחש לה – והיא חובת התמיכה בהורים? הסרט אינו מסביר לצופיו לאיזה "ככה" רומז האב, אך הוא מוביל אותם להפנמת מסקנה אחת ברורה: על אף הקושי, המגע הבלתי אמצעי עם הזקנה על מראיה ומוראותיה, נחוץ מאוד לדור הבנים. ההזדקנות הבלתי נמנעת אינה מעלימה את הצורך של הצאצאים בהורים. דווקא מתוך ההכרה בפגיעותם, שבים ההורים ומשקמים את סמכותם, את מקומם הבלתי מעורער בעולמם של ילדיהם. לקראת סופה של המקלחת, אחרי שהבן העניק לאב ולעצמו סעד וחסד, נותן האב את קולו בשיר. שאגתו של האריה הזקן, צרודה וקצרה ככל שתהיה, ממלאת אותנו שמחה ותקווה. אלו אינם המים החמים, זו אפילו אינה הסביבה הביתית – זהו רגע רקימתו המחודשת של התא המשפחתי האחראי להתחדשות. זהו המבט של הבן. זהו המבט שלנו.

הבחירה ביוסי ידין לתפקיד האב לא הייתה מקרית. הבמאי גורביץ' וכותב התסריט דני הורוביץ ראו בידין מייצג של הזהות הישראלית החלוצית. בנו של מגלה המגילות הגנוזות, חייל הבריגדה, שדמותו עלֵי במה זוהתה עם הצבריות – מאז הוא הלך בשדות, עבור דרך קזבלן ועד המורדים – מייצג בסרט את דור הנפילים נטול האבות המבקש להציל את בניו מן היתמות התודעתית שבה בחר דורו ובה לקה. באמצעותו, הם ביקשו לעורר את מודעותם של צופים רבים לחובת שיקומו של הקשר הבין-דורי דווקא ברגעי בין-השמשות. לא ברור עד כמה צלחה מלאכתם. הסרט הוקרן בטלוויזיה פעם אחת בלבד, ובקשותיהם להקרנה חוזרת עם פטירתו של ידין נענו בשלילה. בתמונה האחרונה בסרט, שבה נראה האב השב אל מיטת חוליו מישיר מבט אל הצופים ותובע את היענותם – לא צפו רבים. מבטו השואל "ראיתם? למדתם?" נותר מיותם, וכמוהו, נותרנו מיותמים גם אנחנו.