קול אישה – עָרֵב או עֶרְווה? / חנה פנחסי
 

 

 

 

 

קול אישה – עָרֵב או עֶרְווה?

 

חנה פנחסי

 

חנה פנחסי היא דוקטורנטית במחלקה למגדר
באוניברסיטת
בר-אילן,

עמיתת מחקר במכון הרטמן ומנחה בבית המדרש "אישה
אל אחותה" במרכז יעקב
הרצוג.

 

 

גם אם השיח ההלכתי הולך ומשתנה, הקביעה "קול באישה ערווה" הופנמה עמוק בזהותנו
והשפיעה על התפיסה שלפיה הנשים מפתות ומסוכנות ועדיף שקולן לא יישמע.
לאור נוכחותו הבולטת של הקול הנשי בתרבות
הישראלית עולה הצורך במודל יהודי חלופי לשמיעת מחודשת של קול האישה.

 

אני קוראת את פסיקתו
של הרב דוד ביגמן בעניין "קול אישה" באתר "קולך",[1]
ועוקבת אחר ניתוח המקורות, הסוגיה בגמרא, ראשונים ואחרונים. נתחיל מן השורה
האחרונה: מסקנתו של הרב ביגמן היא כי תחת חמישה תנאים מגבילים,
"…אין בעיה לצנועות וחסודות בבנותינו
לפתח קריירה של זמרה אפילו בתוך התרבות הכללית אך ללא ויתור על יסודות העדינים של
התרבות התורנית וללא שיתוף פעולה עם אותם הצדדים המסחריים הוולגאריים של התרבות
הסובבת אותנו".
הרב ביגמן
פותח את השער: על אף ש"קול באישה ערווה", יש לאישה דתית אפשרות להיות
צנועה ולשיר. ניתן ההיתר לשירה מלאה של נשים בלי מיניות וולגרית ומעליבה. הרב בורר
את החיטה מן המוץ.

ובכל זאת, קריאה של כל
מהלך פסיקת ההלכה מותירה אותי לא שקטה. הרב ביגמן קורא את המקורות כאמת פשוטה,
כתיאור של המציאות, ואני מוצאת את עצמי נעלבת, רוצה ולא מצליחה להתכחש לעלבון.
כיצד, אני תוהה, אין בדבריו אף לא הסתייגות אחת מהדברים?!

מה את רוצה? אני עוברת
לחשיבה פוליטית, הרב ביגמן מוכן להיחלץ לטובת נשים. ביקורת כמו שלך, אני מטיחה בי,
כזו המחלצת את הנחות היסוד של המקורות ומעמידה את עצמה מחוץ לשיחה ההלכתית, הרי
תחליש את הרב ביגמן ואת שותפיו; "אתה רואה", יגידו לו מיד המשגיחים מימין,
"הן אף פעם לא מרוצות". זה הרי המדרון החלקלק, הכפירה באמונת חכמים
שמשמיעה בכוח קולה. ברור לי לגמרי: כליו של ביגמן הם כלי העבודה של הפוסק. אלה
כללי המשחק. תחליטי – את בפנים או בחוץ?

נראה ש"בפנים
ובחוץ" זו העמדה הקיומית שלי. אין לי אלא את לבי שנקרע בין ההבנה שכאישה דתית
ופמיניסטית אני זקוקה לרב ביגמן ולתשובה ההלכתית שלו, ובין השיחה הביקורתית שלי
ושל נשים וגברים סביבי עם המקורות. זו שיחה שלעולם היא נועזת יותר מזו של הרב
הקשוב ביותר. האם אוכל לתמוך ברב ולבטא את הערכתי אליו ובאותה עת לתת ביטוי לקושי
העקרוני שלי עם העולם הערכי המשתמע מתוך פסיקתו?

בדברים שלהלן אני
מבקשת להתייחס לסוגיית "קול באישה ערווה" משני היבטים. תחילה אציע קריאה
ביקורתית של הסוגיה. קריאה שהיא חוץ-הלכתית המנסה לבדוק מהי תמונת העולם הנוגעת
לגבריות ונשיות הטבועה
בדברים. לאחר מכן ארחיב את המבט אל המקום שניתן לקולן של נשים בתרבות
הישראלית, ומתוך כך אצביע על הקונפליקט בין כוחו של קול הנשים שנשמע בפועל ובין היחס
הדתי אליו, הגלום במידה רבה בביטוי "קול באישה ערווה".

 

הפחד מהנשיות

לצירוף "קול באישה
ערווה" מעמד יוצא דופן בציבור הדתי-לאומי, בהיותו תמצות ל"סכנה"

שבמתן קול ומרחב לנשים בהקשר
תרבותי וחברתי. דומני שהכוח שניתן לביטוי זה נובע מצד אחד מאופיו הדרשני ("דברי
מוסר" כהגדרת הרב ביגמן(, ומצד אחר – מן המעמד של קביעה הלכתית שניתוסף לו
לאחר שדורות של פוסקים התייחסו אליו כך. השילוב בין אגדה להלכה, בין דרשה לכוח פסיקה,
הוא שהקנה לו מעמד משמעותי יותר משל מימרות תלמודיות אחרות
. נוסף לכך, נראה לי שהביטוי הזה מגלם תפיסת
עולם רחבה בהרבה, הנוגעת לגבריות ונשיות. כדי להבהיר את דברי אני מבקשת לעיין שוב
באותו קטע בתלמוד הבבלי
:

 אמר
רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר (ישעיהו מ"ז) "
גַּלִּי שׁוֹק עִבְרִי נְהָרוֹת" וכתיב: (שם) "תִּגָּל
עֶרְוָתֵךְ גַּם תֵּרָאֶה חֶרְפָּתֵךְ
"

אמר שמואל: קול באשה ערוה, שנאמר (שיר השירים
ב') "
כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב
וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה
".
אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר (שיר השירים ד') "
שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים".[2]

על פי דרכם מוצאים חז"ל בפסוקים אסמכתות
לעמדתם. דבריו של רב חסדא מוכחים היטב: הפסוק ביחזקאל מורה כי התוצאה של
"גַּלִּי-שׁוֹק" שבתחילת הפסוק היא אכן "תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ" שבסיפא שלו.
מעניין שהֶקשר הפסוקים מלמד כי יחזקאל פונה בפסוק זה אל
"בְּתוּלַת בַּת בָּבֶל". כך, האישה היהודייה הפרטית שגילתה את שוקה מתְּדָמה לאחת הגרועות
שבאויבות ישראל.

לעומת זאת, עמדתם של שמואל ורב ששת נסמכת על
פסוקים משיר השירים. המגילה שמרחיבה את המקום לאהבה ולתשוקה, שמאמינה בהן, ושהיא
עצמה "קודש קודשים" כדברי ר' עקיבא – הופכת אצל אמוראים אלה לאסמכתא
לסכנה שבאהבה ובתשוקה. בעצם ההמרה של שיר השירים למקור המוכיח את הסכנה שבנשיות ישנה
אמירה חזקה וחונקת; הכרזה כי אין אפשרות לראות בשיר השירים השראה ליחסים שוויוניים
שבהם לאישה יש תשוקה וקול שהיא יכולה להשמיע. מבחינה זו משמעות המימרה היא כי
הפוטנציאל החיוני של שיר השירים מוסב אל האלגוריה ומוּדָר מן החיים הממשיים.
לאסמכתא המקראית תפקיד משמעותי ביצירת הקשר
רחב המעמיד את היחסים בין גברים לנשים בעיני חכמים אלה. להקשר זה השלכות רחבות
בהרבה מן השאלה הקונקרטית בדבר החלק בגוף האישה שצריך להיות מכוסה.

המשותף לרב חסדא, לשמואל ולרב ששת הוא ההתלבטות
בשאלה, מהי הערווה של נשים. ניכר אצלם הצורך "לשים את האצבע" על מקור
הדברים. אפשר לתהות כיצד נבחרו השוֹֹק, השיער והקול דווקא; האם הייתה לאמורא שמואל
השקפה פרטית בעניין השיער הנשי? אולי כך נתפס שיער נשים בימיו? ואולי הדמיון
הצלילי בין "ערוה" ו"ערב"
הוא שהכריע – הקול הערב הוא ערווה; ההוכחה כאילו נטועה בקול הדומה שמשמיעות
המילים. ואולי כל אלה יחד – ההקשר האישי, התרבותי והפרשני הלכודים זה בזה יצרו את
המימרה שיש בה פזמון חוזר: "
XXX באישה ערווה", והמחלוקת היא על פשר ה-X. נשים לב שהם לא בחרו לומר למשל 'הכול באישה ערווה' שנאמר: 'כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי'. פוטנציאל זה שטמון בפסוק אינו
מופעל, ככל הנראה מפני שאיננו מספק. יש לאמוראים צורך לאתר באופן מדויק יותר
מהיכן בגוף הנשי מתחילה הערווה להתפרץ – מהשוֹק, מהקול או מהשיער? שלושה תלמידי
חכמים בבליים חווים את המיניות הנשית גולשת. כל אחד מהם ממקם אותה במקום אחר.

ההנחה היא כי עצם החשיפה של השוק או השיער, או
השמעת הקול הנשי, תוביל באופן מידי ובלתי נמנע ל"ערווה", כלומר לחשיפה
של אבר המין הנשי, שמשמעו היא יחסי מין אסורים. הגבר – כך מובלע במימרה הזו –
איננו יכול לשלוט ביצרו. הוא רואה בקול, בשיער או בשוק של האישה את ערוותה, וממילא
מתגבר עליו יצרו כ"קש בנעורת". על כן הנפקא מינה ההלכתית היא כי על האישה
לקחת על אחריותה את יצרו הבלתי נשלט, ולהסתיר ממנו את האיברים המעוררים. המיקום
המובן מאליו של האישה בתוך הבית ושל הגבר בחוץ, בספירה הציבורית, גורם לכך כי לא
הגבר הוא שיסתגר מפני הנוכחות הנשית ה"מאיימת", אלא האישה, שפתיינותה
מוטבעת בגופה, היא שתשאיר את כבוּדתה בבית פנימה. אינני הראשונה שמציעה כי הפחד מן
המיניות הנשית וממה שנשים מעוררות בגברים גדול כל כך, עד שהפתרון התרבותי שניתן
לקושי זה הוא הטלת האשמה והחרדה הגברית על האישה: רגליה, שערה, קולה ובעצם כל טפח
באישה – ערווה. לכן עליה להתכסות, להצטמצם, לשתוק.

ובכל זאת, ההתמקדות בקולה של האישה מעוררת
מחשבה – למה דווקא הוא קיבל בציבור שלנו את עיקר תשומת הלב? אולי בגלל שהקול הוא
מוטיב מרכזי בעולם האמונה היהודי. הקול הוא דרך ההתגלות של הקב"ה בעולם:
"והיה אם בקולו תשמעו"; "קול ה' בכוח". מפני
קול ה' נסוג עם ישראל במעמד הר סיני; "דבר אתה עמנו" הם אומרים למשה.
בהקשר האנושי ניכרת בקול החמקמקות של הגדרת הגבול בין הפיזי והרוחני, בין הגוף
והנפש. הקול הוא מבע של התבוני והרגשי גם יחד. ההתגלות האלוהית מזוהה עם הקול, וגם
כל הפוטנציאל האנושי גלום בו – התבונה, הפיתוי, התפילה. הצירוף בין תפיסת הנשיות
המסורתית כפי שהוצגה לעיל מחד גיסא, ובין מרכזיותו של הקול ביהדות מאידך גיסא, יכול
להסביר את המאמץ שמושקע במאבק הדתי והתרבותי על גבולותיו של קול האישה.

 

קול נשי ישראלי

כאשר אני מנסה להבין
מהו קול אישה עבורי והיכן הוא משיק באופן משמעותי לחיי, עולות בזיכרוני כמה תמונות
שבלבן קול נשי.

ערב יום כיפור, אוכלים
ארוחת צהריים בשרית, זו שלפני סעודה מפסקת. "
כל האוכל בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו צם תשיעי ועשירי". חרדת היום הקרֵב באוויר, קדושה מעורבת בחולין,
הזמן של לפני. הרדיו דלוק, ישראליות פוגשת יהדות. במשך שנים השיר האחרון ברדיו, זה
שלפני ההכרזה "כאן הסתיימו שידורנו, נשוב אליכם עם צאת יום הכיפורים",
היה "פתח לנו שער" ששרה צילה דגן. "פתח לנו שער בעת נעילת שער כי
פנה יום. היום יפנה, השמש יבוא ויפנה, נבואה שעריך". השיר הזה שזור עבורי
בתוך ההוויה של יום הכיפורים. מילדות מצאתי את עצמי מובלת באמצעותו אל קדושת היום.
רגע לפני שהתחיל כבר ידעתי שתיכף יינעל השער וש"היום יפנה". מלאות קולה
של צילה דגן וגובה הצליל כאשר היא שרה בתחינה "נבואה שעריך" מעבירים בי
צמרמורת עד עצם היום הזה. נדמה לי שזו גרסא דינקותא המשותפת לישראלים רבים. אז לא
ידעתי שהקול הזה הוא השלמה לקול הנשי שנעדר מבית הכנסת.

אוגוסט 2009 בבריכת
הסולטן בירושלים, יהודית רביץ בהופעה. אישה בת חמישים ומשהו עומדת על הבמה עם מכנסי
ג'ינס מהוהים וחולצה פשוטה. היא שרה כמו שהיא, ומאות רבות של ישראלים בכל הגילים
שרים איתה. על פי מראיהם, כמחציתם דתיים. הם צורחים במלוא גרונם, שמחים להיזכר בשירים
שעיצבו את זהותם. אני נרגשת לשמוע אותה, מביטה בה ורואה מודל של אישה באמצע החיים
שיש לה תרומה משמעותית לישראליות של היום. השירים שלה הם אנחנו. בהיר לי שהנשיות
שלה עצמה, זו שמתפרצת על הבמה בחיוניות מדבקת, היא חלק מכוחה: בלי שום ניסיון
לפתות. ככה, כמו שהיא.

כמה חודשים לאחר
ההתנתקות, ויש בבית דיסק חדש, "ימים כתומים" שמו. שיר אחד מתחיל בהקלטה
המתעדת שירה של ציבור נערות בבית הכנסת הספרדי בכפר דרום; שירה שיש בה זעקה
ותחינה. לאט אפשר לזהות את השיר. לאט, מתוך השירה הציבורית הזועקת, עולה קולן של
בנות השרות ביופי עדין ומרטיט. שירת הרקע דועכת כאשר שש נשים צעירות שרות בקול
טהור מתוך אולפן: "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו". יש בשירה
שלהן השתוקקות, ערגה לגבוה: "ה' שמע תפילתי, ושוועתי אליך תבוא". דרכן
נשמע עומק ההוויה הדתית שלהן, שנותרה כמות שהיא גם אם תפילתן לא נשמעה.[3]

היום הראשון ללימודים
במדרשייה לבנות של מכון הרטמן. בית ספר חדש, מורות מתרגשות, בנות זרות זו לזו
מתקבצות באמצע אלול להתפלל יחד בפעם הראשונה. בסוף התפילה המהוססת, אחרי
"אדון עולם" שהייתה בו הקלה מפני שתכף נגמרת המבוכה של מנגינות לא
ידועות ונוסח תפילה לא ברור, מוציאה תלמידה בכיתה ז' שופר מתיק בית-ספר אופנתי.
היא מניחה אותו על פיה, הפתח כלפי מעלה, ותוקעת: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה. קול
השופר מלא, ממלא את החלל וחודר אל הלב. אלול כאן. נפעמתי מהביטחון, מהבעלות הטבעית
של ילדה, כמעט נערה, על השופר, ומן היכולת שלה להביא ציבור גדול של בנות ונשים אל
תוך חודש אלול, כלומר 'אלול' – במלעיל.

תמונות אלה רלוונטיות לענייננו לא בגלל חיי
הפרטים, אלא בשל היותן, בווריאציות שונות, תבנית נוף מולדת תרבותית של רבים
מאיתנו. נשים לב: כל הקולות החיוניים האלה, שהם קולות מעצבי תרבות של עם וזהות
דתית, אינם קולות שנשמעים בתוך מסגרת ההלכה, אלא תוך התנגשות איתה או מתוך התעלמות
ממנה. הציבור הדתי-לאומי, שחי בתוך מסגרת ההלכה וגם שייך להוויה היהודית והישראלית
של היום, חווה את החוויות שתיארתי ודומות להן, אך חי בתחושת של פיצול ולעתים אף אשמה
על החדירה של הקולות האלה לעולמו התרבותי והדתי. זאת על אף שהם, כפי שהשתדלתי
להבהיר, קולות הממלאים את הנפש והרוח. האם נידונו לחיות חיים מפוצלים, כאלה
שניזונים מקול הנשים בתרבות הכללית אבל מתוך ידיעה, גם אם מודחקת לעתים, שהזנה זו קיימת
(במקרה הטוב) בעולמנו הדתי רק בדיעבד?

 

אפשר לטעון כי מפסיקתו
של הרב ביגמן עולה שכל הקולות הנשיים שהזכרתי מותרים ואין בהם כל בעיה. אולם

דומני כי העובדה שהציבור הדתי הוא
בעיקר צרכן של קולות נשים ולא יצרן שלהם מעידה יותר מכול על ההימנעות מהצבת קול
מלא של אישה דתית במרכז במה. למרות הדוגמאות שתוארן לעיל, נתקשה לדמיין אישה דתית
שרה "אבינו מלכנו" כמו ברברה סטרייסנד, או שרה כמו ריטה את "התקווה"
מול כל עם ישראל במופע פעמי היובל למדינת ישראל. הקושי לדמיין אישה דתית בפוזיציה
כזאת נובע מהפנמת רוח הדברים באמירתו של האמורא שמואל כי "קול באישה ערווה".
הקביעה "קול באישה ערווה" חלחלה, הופנמה עמוק בזהותנו והשפיעה על התפיסה
של הגברים את הנשים ושל הנשים את עצמן כמפתות ומסוכנות, ככאלה שעדיף שקולן לא יישמע.
אולי רוח המקור המקביל בתלמוד הירושלמי נושבת בינינו: "שמואל אמר: קול
באשה ערוה. מה טעם? 'וְהָיָה מִקֹּל זְנוּתָהּ, וַתֶּחֱנַף אֶת-הָאָרֶץ'".[4]

את הבעייתיות שקיימת
בשירה של נשים מבהיר הרב ביגמן באמצעות הצבת חמישה תנאים המסייגים שירת נשים:
הקשר ואווירה הולמת, המילים של השיר, הסגנון המוזיקלי, הלבוש, ושפת הגוף. אך
הנה המלכוד: האם האווירה של "חוצות
היוצר" הולמת? איך נדע? לבושה של יהודית רביץ צנוע מאוד בקנה מידה ישראלי
רגיל, אבל האם גם על-פי ההלכה? והאם רוק הוא תמיד סגנון מוזיקלי שובר גבולות? האם
כשאתי אנקרי שרה "יְדִידִי הֲשָׁכַחְתָּ חֲנוֹתְךָ בְּבֵין שָׁדַי" אין
בכך בעיה?[5]
והריקוד הזה, המשוחרר – איך נדע מתי הוא יצר החיים עצמו, ומתי הוא פתייני? האם
מתוך חרדה של כישלון, חלילה, באחד המדדים הללו אפשר בכלל ליצור?

אינני מתיימרת לדעת
הלכה, אולם מתוך עיון של הדיוט בפסק של הרב ביגמן אני לומדת על מציאותם של כלים
הלכתיים המאפשרים שינוי פוטנציאלי בחשיבה; למשל המושג "נשתנו הטבעים", המניח
שינוי חברתי שההשתמעויות שלו הן בבחינת שינוי בטבע עצמו, כלומר גם בתפקידים בסיסים
של נשים וגברים.[6]
כך גם הביטוי שהרב ביגמן מצטט מן הראב"ד: "רגיל בהן ולא טריד",
המתייחס לגבר הרגיל, לדוגמה, למראה של שיער גלוי של רווקה והוא איננו מגורה ממנו.
ביטוי זה מצביע על אפשרות שהמציאות החברתית משנה את טיבו של הגירוי ושלמרות הכול
יש בשיחה ההלכתית אפשרות של גבר ש"לא טריד".

אינני מבקשת להתיר את
הכול.
ברי לי כי נשים בתרבות המערבית כולה זקוקות להגנה
מפני החְפצה והשפלה, ומבחינה זו יש להלכה יעוד מוסרי רחב בהרבה מהגנה על נשים
דתיות. אולם אני מבקשת לשאול על המבנה הלוגי היסודי המונח בבסיסה של כל המחשבה
ההלכתית בהקשר זה, שתמציתו כדלהלן:

1. נשים מפתות בטבען.

2. גברים אינם יכולים לשלוט ביצרם.

3. המרחב הציבורי שייך לגברים.

4. מכאן נובע כי נשים צריכות להתכנס.

כל חזרה על דרך חשיבה זו מחלישה נשים וממעיטה
את העושר הרוחני והתרבותי של הציבור כולו. מודל זה אחראי לאובדן של קולות רבים של
נשים לאורך הדורות. גם אם אין בידי פתרון, וטרם הוצב מודל חלופי מספק, יש לי אמון
ואמונה בכוחה של התורה לעמוד בטלטלה שמציבה בפניה העמדה הפמיניסטית, גם הביקורתית
ביותר, שכן שהפמיניזם הוא חלק חיוני מתיקון העולם היום. המבט הישר אל דרך החשיבה של
המסורת היהודית עד היום חיוני כדי לחלץ אלטרנטיבה בתוך ההלכה היהודית. מכל מקום,
כדאי לומר באופן ישיר: האזנה עמוקה לקול אישה, על כל מופעיו, היא בדורנו הכרח פשוט
מפני שהיא מקרבת את הגאולה.


[2] בבלי ברכות כד, ע'א.

[3] שרות: מיכל
חוטר, בת עמי זיידל, שירלי לבנוני, קרני אלדד, רננית פרשני וענבר אלפי.

[4] ירושלמי חלה יב, ע"ב.

[5] בעניין זה ראה מאמרי ב-YNET: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3705561,00.html

[6] לסקירת המונח בהקשר של שינוי פיזי בגוף האדם ובעניינים הנושקים לנורמות
תרבותיות ראו: אברהם שטרנברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ב', ירושלים
תשנ"א; לשימוש במונח בהקשר של מקומן של נשים בבית הכנסת בזמן הזה עיינו
בפסיקה של הרב יחיאל וינברג, שו"ת שרידי אש, חלק ב, סימן יד.