קול קוראת: פמיניזם דתי בפייסבוק / אמונה קליין בר-נוי
 

לעיתים נדמה שעידן הפייסבוק הביא לשינויים משמעותיים במקומו של הפמיניזם הדתי. אולם הפמיניזם הדתי היה שם עוד לפני הפייסבוק, והתמונה המשתקפת מהשיח ברשת אינה תמיד שיקוף נאמן של המציאות. ואף על פי כן, ניכר שלרשת החברתית מקום נכבד בהבאת שינוי ממשי במעמדן של נשים ביהדות. על היחסים המורכבים בין הפייסבוק למציאות בפמיניזם הדתי, ועל ההזדמנות הגדולה לתיקון עולם שאסור להחמיץ

 

הייתי רוצה לכתוב על האופן שבו השיח הפמיניסטי־דתי באינטרנט יוצר מציאות. על המפגש הווירטואלי בין אקטיביסטיות שהופך לישיבות עבודה מהן יוצאים תוצרים חשובים, כמו המאבק על חופש טבילה, הקהילה הדתית התומכת[1] והקואליציה להפללת לקוחות זנות. אבל האמת היא שאין בי הביטחון הדרוש לומר שזו לא המציאות שמניעה את השיח. שהמפגש הזה בין נשים פעילות, חכמות ואחראיות עם תחושת שליחות ותשוקה לצדק לא היה קורה ממילא. הרי ארגון קולך, ופורום תקנה, והמניינים השיוויוניים הראשונים קמו לפני הפדלחו"שיות. אקטיביסטיות יש לנו עוד מהימים שאימותינו הסופרג'יסטיות נלחמו על זכות הצבעה. עוולות להילחם על תיקונן יש לנו בשפע עוד קודם לכך. החומרים הבסיסיים מהם ניזון הפמיניזם הדתי מצויים בנשים המעצבות אותו, ולא באינטרנט.

ובכל זאת, אין ספק שבפייסבוק אנחנו נפגשות. אנחנו מדברות. אנחנו פועלות. בשנים האחרונות תופס הפמיניזם מקום מכובד בשיח המגזרי הפנימי, ואין ספק שלפופולריות של קבוצות הפייסבוק "אני פמיניסטית דתיה – וגם לי אין חוש הומור" (הפדלחו"שיות) ו"פמיניסטיות הלכתיות" יש חלק מכובד בעניין. אם כן, מה המקום של האינטרנט בהבאתו של שינוי ממשי במעמדן של נשים ביהדות?

פייסבוק כמגאפון

זכות גדולה הייתה לי לקחת חלק פעיל במאבק על חופש הטבילה. הפגישה הראשונית בין הפעילוֹת התקיימה במשרדי עמותת עתים. בחדר ההוא הייתי היחידה ללא תואר והיחידה שעוד לא נישאה, אבל זכיתי במקום שניתן לי באותו החדר בעקבות פעילות ברשת. באותם ימים התחיל להתעורר בפייסבוק שיח סביב המיניות של האישה הדתית, ובאופן ספציפי יותר – סביב הטבילה. השיח הזה יצא אל החוץ בכנס של קבוצת אדוות. לא נכחתי בכנס הזה אבל שמעתי את ההדים שלו. בעקבות הדים אלה באתי וישבתי אל אותו שולחן דיונים במשרדים של עמותת עתים.

יותר משנה לאחר אותה ישיבה, אחרי שקבוצת הפייסבוק 'אדוות' הפכה לקבוצת 'טובלות בנחת', אחרי שיצא חוזר מנכ"ל משרד הדתות עם הנחיה לשמור על פרטיות הטובלת, אחרי שהתחתנתי – הגשנו עתירה לבג"ץ בטענה שלהכריח אישה לעמוד עירומה בפני אישה אחרת זו פגיעה בזכותה היסודית לפרטיות. מהפכני, אני יודעת.

לכאורה המאבק על חופש הטבילה הוא דוגמה מצוינת לאופן שבו השיח בין נשים פמיניסטיות ודתיות ברשת מביא לשינוי מציאות. אחרי שנים של שיח על אוטופיה וזוגיות, אחרי שנים של התגנבות יחידות בליל הטבילה, הוציאו הפמיניסטיות הדתיות את המקווה אל חוצות הפייסבוק. אך למעשה האמת היא קצת אחרת. לפני שקמו קבוצות הפייסבוק הרלוונטיות כבר התקבצו להן אישה עם רעותה ושוחחו על המציאות במקווה. בירושלים היה ניסיון לנצל את השיפוץ במקווה האר"י להטבת התנאים בו. בתחילה התנהל המאבק באמצעות מכתבים מלאי טענות משפטיות אל מועצות דתיות מקומיות, באמצעות מפגשים עם הרבנים הראשיים, ללא תועלת.[2] הנשים הראשונות הללו לא נשמעו. אז הן סרו אל הרשת החברתית.

פייסבוק כמוהו כמגאפון בהפגנות. אישה אחת צועדת ובידיה כרוז, והיא מקריאה את מסריה בקול. מאחוריה ומלפניה ומצדדיה חוזרות אחריה הנשים המפגינות איתה על המסרים הללו. היא צועקת והן צועקות. הן מצטרפות למה שהיא אומרת בלב שלם, ובכל אחת מהדהדת אותה צעקה. הסיפורים שונים אלו מאלו אבל דומים מאוד. והמסר הוא אחיד בזכות אותה יד אחת האוחזת במגאפון.

יתרונו של פייסבוק על המגאפון בכך שהוא מאפשר לתת מקום לכאב האישי של כל אחת ואחת. אבל הוא פועל באופן דומה – אישה אחת צועקת, וחברותיה מחרות ומחזיקות אחריה. מחזקות אותה. גם כאן צעקו כמה נשים די. ביקשנו לקרוע את מסך האוטופיה המזויפת של ליל הטבילה הזוגי, הרומנטי, של רצוא ושוב ותשוקה הולכת וגוברת, ומאחורי המסך ההוא פרצה שאגה אדירה. שצף של מילים, סיפורים, חוויות. כל כך הרבה נשים מכל כך הרבה מקוואות. כל כך הרבה קולות ובקשה אחת פשוטה – להחזיר את המצווה אל האישה.

שנה לאחר שהוגשה העתירה הכריזה המדינה כי אין הצדקה חוקית לעמדת הרבנות הראשית כי יש לחייב אישה לטבול במעמד בלנית. בקבוצות הפייסבוק הייעודיות הוקלדה אנחת רווחה קולקטיבית. הומטרו אימוג'ים חוגגים. השמחה הייתה שמחה אמיתית של מצווה, של רצון במצווה, של חשק בעבודת ה'. הוכח כוחו של המגאפון.

בה בעת הוכח – שוב – מה כוחה של האטימות.

בדף הפייסבוק של רבני צהר מיהרה לעלות ברכה חגיגית. הברכה הופנתה אל הרבנות הראשית לישראל ושיבחה אותה על החלטתה להנגיש את המקוואות לכלל הנשים בישראל. מיותר לציין שמנהל המדיה של צהר בחר שלא להזכיר במילה את הנשים שפעלו למען החלטה זו תוך מחירים אישיים כבדים, ושלרבנות הראשית לא היו הרבה ברירות בהיותה כפופה לחוק הישראלי. לא מיותר בכלל לציין שבאיגוד רבני צהר חברים לא מעט רבני קהילות שכאשר נשות הקהילה שלהם ניסו לפנות אליהם בדרכי נועם ולספר על הקשיים שהן נתקלות בהם בקיום מצוות הטבילה, בחרו רבנים אלה להקשות את לבם ולאסור על הבלניות המקומיות להקל על הטובלות.

במקביל לחגיגות של הטובלות, אליהן הצטרפו באיחור רבני צהר, החלו אותם רבנים ממש להעלות בדפי הפייסבוק הפרטיים שלהם תזכורות לחשיבות העצומה של נוכחות בלנית בעת הטבילה. במקום לברך על קיומן של נשים דתיות שמעניקות חשיבות לתוכן הפנימי של קיום המצוות שלהן, בחרו רבנים – ליברליים יותר ופחות – להשמיע שוב ושוב את נקודת מבטם החיצונית (והגברית) על הטבילה. כמי ששואפים להיות מנהיגים רוחניים של הקהילה הדתית בכללותה, הם מצאו שנתיב הפעולה הטוב ביותר כרוך בהתעלמות מוחלטת מהשיח הרוחני הער שקם בקרב הטובלות.

ייתכן שניתן לדון לכף זכות את מי שאינו שומע כאב כאשר הוא מובע בנועם. אך מי שאינו שומע את הכאב שנזעק בקולי קולות דרך מגאפון אדיר, דרך הכתיבה של אלפי נשים, דרך תנועה אדירה של שינוי – מה אפשר לומר לזכותו?

אשליית האלגוריתם של פייסבוק

הפמיניזם במהותו בא להשמיע את קולן של הנשים. מפעלים פמיניסטיים רבים, בייחוד ברשת, עוסקים בסיפור החוויה הנשית. לפעמים מדובר בהיא־סטוריה ולפעמים בצדדים הנסתרים של היומיום האנושי של כולנו. בכל מקרה השיח המגדרי ברשת, ובכללו השיח הפמיניסטי־הדתי, מביא לקדמת הבמה את הנרטיב הנשי. זהו נרטיב שהודחק במשך שנים רבות, במשך דורי דורות, וגם היום פעמים רבות שהוא נאבק לצאת לאור.

באינטרנט ניתן להתבלבל לפעמים ולחשוב שהפמיניזם שולט בשיח ביד רמה. אף על פי שבכל פינה בעולמנו ניתן למצוא את המבט הגברי, ודאי כשאנו באים לעסוק באורח חיים דתי, באינטרנט קל לטעות ולחשוב שהפמיניסטיות חטפו את הבמה (למרות שאני מודה שלא הייתי מתנגדת מאוד לו הייתה זו המציאות). בשל כך רבים חושבים ומרגישים שהכרוז שמעניקה הרשת לאקטיביסטים הפועלים למען קבוצות מוחלשות, למעשה משתיק אותם.

זכור לי במיוחד מקרה שקרה לפני כמה חודשים, שבו רב חשוב ומפורסם במגזר כתב פוסט שיוצא נגד משפחות להט"ביות. הבעיה היא שבפייסבוק הוא לא כותב לבד, והתגובות נגד עמדתו – כולל האשמות בלהט"בופוביה – מיהרו להגיע. אנשים רבים ראו בדבריו פגיעה ממשית ומסוכנת בשלומם ובביטחונם של להט"בים דתיים, ומחו בתוקף ובחריפות. בתגובה עזב אותו רב את הפייסבוק בטריקה רמה, ובצעד אבסורדי כתב בטור השבועי האישי שלו באחד העיתונים על ההשתקה הכואבת שחווה. על גבי עיתון מודפס יכול היה לבטא את חששותיו מפני חברה שבה השיח מוגבל ומסורס, בלי להתמודד עם תגובות של אנשים אחרים.

במובן הזה, פייסבוק הוא כלי מצוין בידיהם של אקטיביסטים מסוגים שונים, כולל פמיניסטיות. יש בו פוטנציאל אדיר להעצים ולמנף מאבקים חברתיים. אבל עוד לא פותחה האפליקציה שתכריח אנשים לשמוע את מה שאחרים כותבים, וגם לפייסבוק אין יכולת כזו. בעוד שרבנים רבים משכילים להשתמש ברשת להפצת תורתם ההלכתית והרעיונית, יש מהם שאינם טורחים להשתמש בה כדי להקשיב.

לפמיניזם הדתי יש לא מעט נקודות מחלוקת עם הזרם המרכזי של עולם בתי המדרש. למעשה, זהו אחד האתגרים הקשים ביותר לפמיניסטית דתיה. אני איני פוסקת הלכה, אבל אני כן שומרת הלכה. לא רק במובן המעשי, אלא במובן הרגשי והאידיאולוגי – התורה ומצוותיה חשובות לי מאוד. רק מתוך חינוך דתי שהדגיש את חשיבותו של תיקון עולם במלכות שדי הגעתי למחשבה פמיניסטית ביקורתית. זכיתי לעסוק בתחומים שבהם הפמיניזם וההלכה נפגשים ומתחככים זה עם זה, ורבים מהתחומים שאני פעילה בהם קשורים בקיום מצוות של נשים. לצערי, כפמיניסטית הפעילה במרחבים שקשורים למעמד האישה בנישואין, לנידה, לבית הכנסת, אני נתקלת פעמים רבות באטימות קשה כלפי רגשות לגיטימיים לחלוטין של כאב ואובדן. כמה מהעוולות הקשות ביותר המעוגנות בהלכה – כגון ממזרות ועקרות הלכתית – פוגעות בנשים. פייסבוק משמש כשופר למי שנפגעות מעוולות אלה, אך אין ביכולתו לגרום להקשבה מצד מי שאינו מעוניין לשמוע.

לא להחמיץ את ההזדמנות

הייתי רוצה לכתוב על האופן שבו השיח הפמיניסטי־דתי באינטרנט יוצר מציאות. אבל לא כך עובד האלגוריתם של פייסבוק. הוא מובנה כך שהסוגיות שמעניינות אותנו יצופו לעינינו שוב ושוב. אף על פי שבפייסבוק מיליונים של כותבים ויוצרי תוכן מגוונים, לפיד שלנו יש נטייה להתמקד בכמה תחומים מרכזיים. במקום להראות את האמת כפי שהיא, הוא מראה לנו מציאות בועתית שמשקפת ומאשררת את דעותינו הקדומות – מציאות שבה הפמיניזם והשיח המגדרי החופשי שולטים בכיפה. במציאות כזאת, שמרנות נתפסת כחתרנות. נוצר מצג שווא לפיו על מנת להגיע לצדק יש להיאבק במי שמערערות את הסדר העולמי הנכון, והאינדיבידואל האמיתי אינו זה שנסחף אחרי הזרם ועוסק בתיקון עולם אלא זה שמתרץ את העולם כפי שהוא. כך אפשר לשבת בכורסה, עיוור וחירש למצוקותיהן של אחרות, ולהרגיש כמו לוחם חירות. לוחם אמיץ בשיח הפמיניסטי הרדיקלי.

הטעות שבכך אינה רק עובדתית. היא גם טעות מהותית שסותרת את התנועה הדתית של חתירה לאמת ולטהרה. התורה דורשת מאתנו: "קדושים תהיו". עלינו לקיים תהליך של עבודה פנימית שמטרתו להתעלות ולהיעשות קדושים יותר. נכונים יותר ומדויקים יותר. יש בכך גם ממד של עבודת מידות אישית, אך אין די בכך. עלינו לעבוד על מידותינו גם ביחס לזולת ולוודא שאיננו תופסים את מקומו ואיננו גורמים לו לכאב. השיח הפמיניסטי הרדיקלי ברשת, זה שנובע גם מתיאוריות רדיקליות של פמיניזם ובעיקר ממציאות החיים של פמיניסטיות רבות, הוא שיח שדורש מהמשתתפת בו להיות מודעת למקום שהיא תופסת. לכבד את המקום שבו נמצאות אחרות. לראות גם עוולות ששקופות לה, להקשיב למי שסובלות מעוולות אלה, וללמוד. הדרישה הזו כפולה ומכופלת כאשר היא מופנית למשתתף ולא למשתתפת, מתוך הנחה מוצדקת שגברים אינם יכולים להזדהות עם מצוקותיהן של נשים. על כן השיח הפמיניסטי הדתי מאתגר כפליים, אבל במובן זה הוא לא מאתגר יותר מלימוד יסודי של מסילת ישרים. רק לאחר שנעשתה העבודה הבסיסית של הקשבה והבנה של מצוקות קיימות אך נסתרות מן העין, מתגלים האתגרים האמיתיים של דילמות פמיניסטיות־דתיות כמו השתתפות במניין, תכנון משפחה וקידושין.

בלי הקשבה לא תיתכן עבודת מידות קהילתית אמיתית. בלי נכונות להיחשף לעומק הקושי והכאב, בלתי אפשרי להבין את גודל העוול המוסרי שנשים מתמודדות איתו. בלתי אפשרי להבין מדוע אותן דילמות פמיניסטיות־הלכתיות מצריכות התחבטות של ממש. מתוך עמדה של נכונות ורצון בתיקון, האינטרנט הוא מגש של כסף. הוא מגאפון אדיר שמביא את כל הלימוד הטמון בשיח הפמיניסטי הדתי לקצות אצבעותינו ממש. הוא שופר שמשמיע את מה שיש לומר. הוא עוף השמיים המוליך את הקול. הוא הזדמנות.

יש מי שמחמיץ אותה. ויש מי שלא.

[1]  הקהילה הדתית התומכת היא קבוצה שמביעה תמיכה בקהילה הדתית הגאה, באמצעות השתתפות פעילה באירועים כמו מצעד הגאווה, במטרה לתת גב של קבלה והכלה ללהט"בים בקהילה הדתית.

[2] חלק גדול מהפעילות הזו נעשה ביוזמה ובתמיכה של תנועת נאמני תורה ועבודה, כולל גיליון דעות 66 (תמוז-אב תשע"ד) שהוקדש כולו לנושא המקווה והטבילה. ראו עוד בכתובת:מקוואות

 

*אמונה קליין בר-נוי היא פמיניסטית דתיה הפעילה בתחומים הקשורים למעמד האישה ביהדות, מיניות בריאה, והתמודדות אישית וקהילתית עם אלימות מינית. נשואה לאבישי ואמא של אורי