שאלות סביבתיות, תשובות יהודיות / ג’רמי בנשטיין
 

 

 

 

 

שאלות סביבתיות, תשובות יהודיות

מאת: ג’רמי
בנשטיין

מבוא: יהדות ואיכות הסביבה

אזכור של יהדות ואיכות הסביבה באותו משפט בדרך כלל
מעורר אחת משתי תגובות, שהן בעצם שני צדדים של אותו מטבע. הראשונה היא לטעון כמה
היהדות היא “ירוקה” מעצם טבעה, כמה הלכה ואגדה כאחת מחייבות אותנו לשמור
על העולם ולטפחו. לפי דעה זו, היהדות למעשה הקדימה את התנועה הסביבתית בראייה
מפוקחת ומאוזנת של האדם ומעשיו בעולם: אמנם נזר הבריאה שנברא בצלם מחד, מסוגל
לפעול ולהשלים את הגולמי שבבריאה, בחינת “ותחסרהו מעט מאלוהים” (תהילים
ח’:6).  אך מאידך, לא אלוקים ממש, האדם הוא יצור בעל מגבלות, ומחויבויות כלפי
הבריאה: האדם הושם בגן “לעבדה ולשמרה.” האדם רק אורח בביתו שהקב”ה
ברא, בחינת “לה’ הארץ ומלואה” (תהילים כ”ד:1), ונימוסים של אורח
מחייבים.[1] רשימה ארוכה של מצוות, כגון שבת, שמיטה, בל תשחית, צער בעלי חיים, מצוות שילוח הקן, הזיקה לטבע
ותלותנו בו המתבטאת בלוח העברי, וכיוצא בכל אלו, מאוששות טיעון זה.

התגובה השנייה היא לכאורה הפוכה: שהתנועה הסביבתית,
הנאבקת לשמירת טבע, היא “מוקצה”: היא מייצגת אידיאולוגיה מאוסה, ערכיה
מבולבלים ושומר נפשו ירחק. שומעים הרבה טיעונים נגד “הירוקים[2]“:

       ·
התנועה
הסביבתית מקצינה ערכים הומאניים שפויים כגון “צער בעלי חיים” לכדי
טיעונים מופרזים המעניקים לבעלי חיים זכויות של ממש והמשווים בין ערך חיי האדם
והקוף.

       ·
שמירת טבע
הפכה לערך עליון, כמעט סגידה, אם לא קידוש עצים ואבנים ממש, ולכן התנועה היא פשוט
פגאנית, ערבוביה של עבודה זרה עתיקה באצטלא של רטוריקה ‘מתקדמת’ מ”העידן
החדש”;

       ·
הרצון לשמר
טבע בכל מחיר מביא אנשים להתנגד לפרויקטים ראויים, כגון סלילת כבישים, בניית
שכונות למגורים, ופיתוח תעשיות נחוצות—מעשים שהם מחויבים למטרת יישוב הארץ. שמים
ערכי טבע מעל צרכי אדם.

       ·
התנועה
הסביבתית הנה “ירוק מבחוץ ואדום מבפנים.” כלומר הבעיה עם
“הירוקים” איננה דתית, כי אם פוליטית. התנועה הסביבתית היא שמאלנית (או
נתפסת ככזו), ובעד קוסמופוליטיות, ונגד לאומיות צרה: אולי כולל זו שלנו היהודית,
קרי החזון הציוני.

אך שתי
התגובות הללו הן בעצם אחת: מה שטוב בתנועה הסביבתית, הגישה הנכונה לשמירת טבע
ואיכות סביבה, כל זה כבר נמצא אצלנו בתורה ומצוות; ומה שאיננו מראש חלק מהמסורת,
כולל בייחוד הדברים המקוממים לעיל, הם המצאה גוית נבזית, ואין כל צורך לעסוק בהם,
או להקדיש להם מחשבה בכלל. לדעתי, עם החשיבה הדיכוטומית הזו, כל
“הצדדים”, יהודים שומרי תורה ומצוות והתנועה הסביבתית, וגם ארץ ישראל
והבריאה כולה, יוצאים נפסדים. הגישה הזאת—הטוב והאמת והצדק נמצאים אצלנו, ומזמן,
ומה שאצלם שקר וכזב, ורשע גמור—מונעת מלכתחילה כל שיג ושיח פורה שעשוי להתפתח.
התרומה של מפגש כזה תורגש משני הכיוונים: שהמשבר הסביבתי, על כל רבדיו, והתגובות
לה בעולם המודרני מהווים אתגר אמיתי וחשוב לתורה ולדורשיה; ולא פחות, שלערכי
המסורת והאמונה היהודית יש מסרים חיוניים וייחודיים להביא לתנועה הסביבתית, לו רק
היו אנשי אמונה  אצלנו, הקשובים למסרים אלו להשמיע אותם כלפי חוץ.

התהוות
המשבר הסביבתית ותגובות לו

אולי כדאי
להתעכב רגע ולפרט. עבור מי שעוסק בעניינים סביבתיים, המונח “המשבר
הסביבתי” המוזכר לעיל מוכר, אך הוא עדיין איננו נחלת הכלל. יתרה מזו, אזכור
“כל רבדיו” של אותו משבר מעלה אצל כל אחד תופעות, סוגיות ורובדם שונים.
ובאמת, לא רק שהתמונה הכוללת היום היא מאד מורכבת ורבת- פנים, אך היא גם משתנה עם
הזמן. רק המעבר הלשוני ממונחים של “טבע” ו”שמירת טבע”
להתעסקות ב”סביבה” ו”איכות הסביבה” מסמן תפנית. פעם, המוקד
הבלעדי של גופים להגנת טבע היה שמירה על חי וצומח, על ערכי נוף, ועל חבלי ארץ
בתוליים. שימו לב שהאדם איננו כלול ברשימה זו, ואכן פלגים פעילים בתנועה זו המשיגו
את המאבק שלהם כניגוד גמור בין (צרכי) האדם לבין (ערכי) הטבע—והיה ברור להם איזה
צד הוא הנכון והצודק. במלים של פעיל אמריקאי אחד: “מלחמת העולם השלישית היא
הקרב בין האדם לבין הטבע. הבשורה הרעה היא: אנחנו מנצחים.”

בבוא הזמן
אנשים תפסו שהחברה המודרנית המתועשת לא רק פוגעת בטבע (הלא-אנושי) בנסיונה לספק את
“צרכי האדם” הללו, אלא גם פוגעת בעצמה ובחבריה: אנחנו, בני האדם. בעיות
של בריאות הציבור שנגרמות מזיהומים באוויר, במים ובקרקע, פסולת רעילה (וכמויות
אדירות של פסולת בכלל), דלדול משאבים הנחוצים להמשך קיומנו—כל אלה פוגעים בראש
ובראשונה בבני אדם. אפשר להוסיף תופעות כגון החור באוזון והתחממות כדור הארץ,
תופעות גלובליות ממש, שנגרמות בעיקר מהרגלי צריכה של בני אדם, שהן פוגעות גם בעולם
החי כולו, ובבני אדם בתוכו. אם היה ניתן להישאר אדיש נוכח  הגורל של מאות ואלפי
מינים שהולכים ונכחדים, שרבים מהם קיימים אי שם בצד השני של כדור הארץ, רחוקים
מהעין ורחוקים מהלב,[3] אזי למקרים
הולכים ומתרבים של סרתן, אסתמה, והרעלות למיניהם (אנשים טובעים בנהר מזוהם,
לדוגמא) מחסורים במים וסחף קרקעות, כבר אי אפשר לשבת בחיבוק ידיים. המשבר איננו
עוד תיאוריה, הוא מציאות.

אך זה לא כל
הסיפור. הבעיות, האיומים והסיכונים של המשבר הסביבתי אינם רק פיזיקליים. לצידן של
בעיות של אוויר נקי ומים טהורים, יש בעיות חברתיות ואף רוחניות, כגון  התפרקות
קהילות ומערכות חברתיות תומכות, ניכור קיומי בחברה הישגית, הפער החברתי (בן עשירים
ועניים באותה חברה, ובין הצפון והדרום בעולם), חיסולם של עמים ילידים ברחבי העולם,
אבדן עושר וייחודיות תרבותית אל מול התרבות החומרית המערבית (“אמריקניזציה”),
ועוד כהנה וכהנה דוגמאות של בעיות עמוקות שפוקדות את המין האנושי, ועם ישראל
בתוכו.

כן—כל אלה הם
חלק מהמשבר הסביבתי, בגלל שתי סיבות. ראשית, יש להם קשר הדוק לבעיות הפיזיקליות,
קשרים סיבתיים הדדיים: עוני הוא גם סיבה וגם תוצאה של הרס סביבתי; פגיעות בחברות
מסורתיות ברחבי העולם כנ”ל. אך יתירה מזו, שורשי הפן החברתי ושורשי הפן
הפיזיקלי של המשבר הסביבתי, חד הם. מדובר בתוצאות של תהליכי מודרניזציה במערב,
שהחלו עוד במאות השש-עשרה והשבע-עשרה עם המהפכה המדעית ובעקבותיה, המהפכה
התעשייתית.[4] לא נתכחש
לצמיחה, לפיתוח ולרווחה שהביאו מהפיכות אלו. אך לא תמיד אנו מודעים למחירים הכבדים
שהן גבו, ועדיין גובים בדיוק בפנים השונות שתוארו כאן. מה עוד, שהתמורות היסודיות
הללו גם חוללו שינויים מרחיקי לכת בתודעה, בערכים ובהשקפות עולם באוכלוסייה הרחבה.

שינויים
ערכיים: המשבר שברוח

נסתפק בשתי
דוגמאות גדולות. יסוד מחשבתי שאפיין את החשיבה האירופאית מאז העת העתיקה ועד לפרוץ
המודרנה נקרא ‘שרשרת ההוויה’. העולם נתפס כבנוי מהיררכיה, או שרשרת, שבראשה עומד
האל, אחריו מלאכים למיניהם, אחריהם, האדם, ואז חי, צומח ודומם. שימו לב, שמציאות
“רוחנית” (האל ופמלייתו) ו”פיזיקלית” (צומח ודומם) נמצאים
באותה סקלה, עם היצור המעורב, האדם, במקום טוב באמצע. כלומר, אפילו אם הוא נתפס
כנזר הבריאה, הוא לא אדון היקום, כי יש סמכות מעליו. בא הרנסנס, וחילון, והמהפכה
המדעית, עם הוגים כמו בייקון ואחרים, שבעצם קבלו את המבנה הכללי, רק ערפו את ראש
הסולם, ונשארנו עם היררכיה בה האדם עומד בראש, בחינת “האדם הוא המידה
לכל”[5]. או אז האדם
כבר איננו יצור נברא, אלא יוצר ואף בורא, ויכול לראות בטבע הנברא חומר גלם לספק את
צרכיו ורצונותיו בלבד, ולא בריאה שהוא חלק ממנו, ושיש לו משימה אלוקית כלפיו. משם
להנדסה גנטית ושיבוט בעלי חיים, כולל בני אדם, הקפיצה קטנה מאד.

עוד תוצאה של
התכחשות לרובד הרוחני של החיים, שמתבטאת בשינוי ערכי והתנהגותי בחברה המודרנית,
היא צמיחת הצרכנות המופרזת. תופעה זו החלה במערב עוד בתחילת המאה, עם המצאת
המכונית והמסע המאוד מוצלח של הנרי פורד וכמותו לשכנע את הציבור שכל אחד חייב
לרכוש ‘פרייבט’, אך תפחה בעיקר אחרי מלחמת העולם השנייה, עם הצמיחה הכלכלית
שליוותה את השיקום. הסיפור בארה”ב מעניין, כי דווקא כוחות התעשייה שבאו לידי
ביטוי בפרסום ויח”צנות, נאבקו קשות במוסר אמריקאי-חלוצי מסורתי, של חסכונות,
שהיה כמעט ערך של הסתפקות במועט. אך עם ההמצאות המוכרות לכולנו (מוצרי חשמל
וכדומה, בעיקר אלה האמורים לחסוך עבודת כפיים), ההמונים נהרו לחנויות הגדולות,
ועוד היד נטויה. עכשיו סקרים מראים שבקרב 85% מאמריקאיים שנשאלו, הבילוי האהוב עליהם
ביותר זה לצאת לקניות. לא קריאה, לא טיולים בטבע, אף לא סרטים או מוזיקה: קניות.
הצרכנות כאורח חיים הגיעה למחוזותינו באיחור מה, אחרי תקופה טראומטית של צנעה.  אך
עם צמיחה מסוימת אחרי 67′, ובעיקר משנות השמונים, הצלחנו להשכיח את הימים הרעים
ההם, בו מצאנו סיפוק בתחומים לא חומריים. פעם “קניון” היה תופעה
גיאולוגית. לנוער של ימינו זו המשמעות המשנית, ויתכן מאד שרובם מעדיפים לבלות
בקניון הקרוב, המוכר, ולא השני.

הנקודה
המרכזית היא שהמשבר הסביבתי—על כל רבדיו, כפי שפורטו לעיל—איננו טכני, ולא ייפתר
דרך טכנולוגיה (בלבד). המשבר הוא ערכי, ויבוא על פתרונו רק דרך בירור מחודש של
הערכים והשקפות העולם שעל פיהם אנו חיים. הטיעון האחרון, של מרכזיות החומרנות
בחיים המודרניים, כלומר חיפוש הסיפוק האישי ברכוש ובדברים חומריים, הוא קריטי.
דיויד אהרנפלד, ביולוג אמריקאי מוביל (ויהודי שומר מסורת, אגב), מספר על השיעורים
שהוא מלמד באוניברסיטת רוטגרס, בהם הוא מזכיר את המשבר הסביבתי, ומעיר שאין מנוס
אלא לשנות הנחות והרגלי יסוד באורח חיים שלנו, כולל בעיקר בצרכנות הדוהרת. הוא
תוהה למה מסר זה גורם לדיכוי אדיר בקרב רבים מתלמידיו, בעוד שהוא לא מוצא בו תכנים
מאיימים כל כך. הוא מסיק שעבור אדם שכל עיסוקו הוא מציאת סיפוקים ברובד
החומרי—כסף, חפצים, הרפתקנות תלויית ‘צעצועים’ יקרים, וכו’—פגיעה באתוס של צרכנות
היא בנפשו. עולמו ייחרב עליו. אם אין לו תחליף לסיפוק חומרני, אז כבר אין טעם
לחיים.

להכליל: הדרך
היחידה להתמודד עם אתוס הצרכנות—שהוא הוא הכוח המניע מאחורי צמיחה תעשייתית מתמדת
שצורכת יותר ויותר משאבים, ופולטת יותר ויותר זיהומים—היא בכלים ערכיים ורוחניים.
וזה לא פלא שהחיפוש הרוחני הידוע אצל הנוער הישראלי, שמביא אותם לדוגמא לארצות
המזרח, התפתח בעיקר עם עליית רמת החיים ופיתוח הצרכנות. האתוס הזה הוא חלול: אולי
מוצק וזוהר מבחוץ אך ריק וריקני מבפנים. ביחס למילה “רוחני” כאן אין
הכוונה למיסטיקה (דווקא): סיפוק ערכי-רוחני גם יכול לבוא מאתוס חברתי, של יעדים
משותפים, מעורבות קהילתית, של מחויבות כלפי משהו שהוא מעבר להישגיות ברמת הפרט.

תשובות
יהודיות

זה מביא אותנו בחזרה ליהדות, והמסרים הנחוצים כל כך
להתמודדות עם המשבר הסביבתי-חברתי. לעניות דעתי, הציונות הדתית ממוקמת היטב להוביל
מהפיכה סביבתית בארץ. על מנת להבין טענה זו בואו נחזור לכמה מהגורמים
“הירוקים” שנמנו בראש הרשימה הזאת שנתפסים כנוגדים את ההשקפה האמונית.
אמרנו שלעתים סביבתנים הם קיצונים (מדי), ו/או פגנים, שהם אנטי-פיתוח (ולכן
באיזשהו מובן, גם אנטי-ציונים), והשקפת עולמם היא בהכרח שמאלני- קוסמופוליטי. אפשר
להראות שהטיעונים (או הסטריאוטיפים), אפילו אם פעם היו רלבנטיים, היום הם כבר הרבה
פחות.

הדגש בתנועה הסביבתית, בארץ ובעולם, עובר מהגנה על
שטחים פתוחים, וחי וצומח בשל מיני ערכים עצמיים או פנימיים, אל חזון יותר כולל של
חברה “בת קיימא”. הגישה היא הרבה פחות ‘סוגדת לטבע’ באשר הוא, ויותר
מתמקד בשאלות של היחס ההדדי בינינו לבין העולם בו אנו חיים. מתחילים להבין
שקיצוניות לשמה לא עושה נפשות לרעיון, ושלא מספיקה התנגדות ליוזמות הרסניות—חייבים
להגיד מה כן. כיצד כן לפתח, לבנות, לתכנן. באשר לקוסמופוליטיות, הסיסמא הידועה
“חשוב גלובלית, פעל מקומית” אכן עדיין תקיפה.  יש בהחלט רובד גלובלי,
בינלאומי לפעילות סביבתית (איך אפשר אחרת? לטבע אין גבולות, וחלק ניכר מהבעיות
החמורות ביותר משפיעים על כל כדור הארץ). אך בל נשכח את החצי השני—פעילות לוקאלית,
אם זה התארגנות קהילתית (“grassroots”),
או פיתוח וחיזוק תרבויות מקומיות, דווקא כמחאה, כנגד תהליכים גלובליים מאיימים,
חוזרת ומחזקת זהויות קולקטיביות.

ובכן, כל כך הרבה תשומת לב ניתנה ל”איום” של
סביבתנות כדת חדשה וחשש מהפגניות שבה, שפספסנו את העבודה הזרה החדשה האמיתית:
רדיפת ממון, אלים חומריים, “עצביהם כסף וזהב” ממש. אלילות זאת הרסנית
בהרבה מאלה בינינו שאומרים, אפילו בקול רם, “מה נאה אילן זה.” ליהדות
המסורתית יש הרבה מה להגיד על זה: שוויו של בן אדם לא נמדד ברכוש, וסיפוק אמיתי לא
קונים בכסף. העשיר האמיתי שמח בחלקו, והגיבור האמיתי כובש את יצרו.

ובאשר לציונות, הרי מעבר לכל ההיסטוריה והפוליטיקה,
תנועה להשבת עם לארצו היא גם תנועה סביבתית. אנו לוקחים אחריות קולקטיבית על חתיכת
הבריאה לפעם הראשונה במשך אלפיים שנה. והתמונה, תעודת הציונים שלנו בינתיים, איננה
זוהרת. קשה להתכחש לכך שלציונות הפוליטית היה פן קולוניאליסטי, להביא תרבות
וציביליזציה (אירופאית כמובן) למזרח המפגר. אך ישנו פן אחר, שמדבר על הצורך של העם
יהודי להשתרש מחדש, לחזור למצב שבו אנו לא זרים (וקולוניאליסט תמיד זר בקולוניה
שלו), אלא עם ילידי, כמו עמים ילידים אחרים בעולם, שתרבותם ואורחות חייהם צומחים
מהנוף עצמו, ומותאמים לו.[6] בסופו של דבר,
בלי כל קשר לכיצד אנו פותרים את השאלה “למי שייכת הארץ הזו”, שהיא אכן
שאלת השעה, אנו נצטרך לענות על שאלה לא פחות מהותית שהיא “מי שייך לארץ
הזו”, שהיא בהרבה מובנים שאלת הנצח.

ובינתיים סביבתנים (שרובם המכריע הם חילונים) ושומרי
הלכה (שרובם המכריע אינם פעלים בשום גוף סביבתי) אינם מתקשרים. קוראים על יוזמות
בחו”ל, וגם בארץ, להביא אנשים לנסוע פחות במכוניות שלהם, או יוזמה שהיא חמה
עכשיו: “Buy Nothing Day”, יום ללא קניות. הם
פועלים נמרצות להנחיל את הרעיון הזה פעם בשנה, כאקט סמלי, וכאן בארץ יש מליון
אנשים שמקיימים אותו כל שבוע! למה שכל שומרי השבת בינינו לא ישימו מדבקה על פגוש
המכונית שבה כתוב: “האוטו הזה לא מזהם יום בשבוע”?

אחרי שמכירים ביהדות שהיא כבר ‘ירוקה’, בדברים הטובים
שאנו כבר עושים, אפשר לחזור לאותם תחומים שאולי עוד לא חלק מהתודעה שלנו—אך המסר
שעולה מגישה אמונית לא פחות חזק. לדוגמא, לשאלת הכחדת מינים, שהדבר הזה אכן בעיה
בארץ אך קטסטרופה בעולם, יש פרדוקס מעניין. מדענים וסביבתנים חילונים בעולם—שרובם
ככולם מאמינים שמינים נוצרים אך ורק מתהליכים שניתן לכנותם עוורים, לא מכוונים,
תלויי צירופי מקרים, ולא בעלי משמעות בשל עצמם—הם אלה הזועקים נגד הכחדתם. ועבור
הציבור הדתי, אפילו אם מקבלים את העקרונות הדרוויניסטים למנגנון האבולוציה, בכל
זאת כל בריאה הוא יצור כפיו של הקב”ה, וזוכה לתשומת ליבו[7];
אגדה והלכה, החל מתיבת נח וכלה במצוות שילוח הקן[8]
מביעים את ערכם של המשך קיומם של מינים—והקול התורני במאבק העולמי לשמר בריאתו של
הקב”ה מהרס מעשה ידי אדם טרם נשמע.

בנוסף, ישנם דילמות שעלינו לתת דעתנו עליהן. תעשייה
שמספקת תעסוקה באזור מוכה אבטלה ומייצרת מוצרים חשובים—היא דבר חשוב ונחוץ. לאותם
מועסקים, היא כמעט בגדר פיקוח נפש. אך אם אותה תעשייה גם מייצרת פסולת רעילה שמסכנת
חיי אדם—גם כאן יש עניין של פיקוח נפש. פוסקי דורנו עוד לא מתמודדים אם שאלות
סביבתיות מתוך הבנת ההשלכות מרחיקות הלכת של הסוגיות. כשם שתפסו את המורכבות של
אתיקה רפואית, לדוגמא, ושדרושה בקיאות בדיסיפלינות הרלבנטיות, כך גם בסוגיות
העולות מהמשבר הסביבתי. אך כפי שנטען לעיל, כאן בדיסיפלינות הרלבנטיות כוללות גם
מדעי הטבע למיניהם, וגם מדעי החברה, להבין את מקומו של האדם בתמונה.

לסיכום: קול קורא

אפשר לטעון שיש דברים שהם חדשים תחת השמש. חז”ל
לדוגמא לא חזו שינוי האטמוספירה כולה על ידי טכנולוגיה אנושית, או צרכנות שממוטטת
את מאגר המשאבים שבהם חיינו תלויים. אך מעניין לשאול מה עמד לנגד עיניו של מחבר
המדרש הידוע בקהלת רבה, המזהיר: “תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי…” באותה תקופה, איום
זה היה מדע בדיוני. עכשיו, לא רק שיש לנו את היכולת, אלא הוא מתרחש בימים אלה ממש,
ואנו זקוקים לדרשנים בעלי שער רוח לקום ולהגיד דברים דומים—גם כלפי פנים, לעורר את
המודעות של הציבור שומר מצוות, וגם קבל עם ועדה, שאכן לתורה ולמסורת היהודית אכפת
מהמשך קיומו של העולם, ופני החברה הישראלית בתוכו.

מאמר זה בא בשם קבוצה חדשה,
“לעבדה ולשמרה: פורום לסביבה ביהדות.” הקבוצה נוסדה ביוזמת מרכז השל,
המכון הישראלי לחשיבה ומנהיגות סביבתית, שהוא עמותה עצמאית ובלתי תלויה,  העוסקת
בחינוך ובמחקר לקידום חזון סביבתי-חברתי בישראל של חברה בת-קיימא וצודקת. המרכז
נקרא ע”ש אברהם יהושע השל, שהיה רב, תיאולוג, סופר ומבקר חברתי, ששילב
למדנות, רוחניות ופעילות חברתית נמרצת, וכתב רבות על המשבר הרוחני והחברתי של האדם
המודרני. “לעבדה ולשמרה” שואף להגביר את המודעות הסביבתית בקרב הציבור
הדתי, ויפעל במספר מישורים, ובעיקר דרך פרסומים ובמערכת החינוך.
עבור עוד מידע על יוזמה זו, אפשר לפנות למרכז השל, רח’ יבנה 1, ת”א, 1808 620
03, או לבקר באתר שלנו: www.heschelcenter.org.il.

 

ג’רמי בנשטיין הוא רכז
תכנית העמיתים של מרכז השל ומתאם “לעבדה ולשמרה”. הוא דוקטוראנט
באוניברסיטה העברית באנתרופולוגיה תרבותית, וחוקר יחסי דת, תרבות, פוליטיקה
וסביבה. הוא גר עם אשתו ושני בניו בקרית טבעון.


[1] ראו גם בבלי סנהדרין, ל”ח ע”א, שם
בריאתו של ה’ את העולם והאדם בתוכו נמשלה למלך בשר ודם “שבנה פלטרין… ואחר כך הכניס
אורחין.”

[2] “התנועה הסיבתית”, “ירוקים”,
“שמירת טבע”, וכדומה הם מונחים מורכבים, עם כמה וכמה פרשנויות, הן
מבחינה סוציולוגית והן מבחינת יחסם של מקורות ישראל אליהם. בינתיים אני מתכוון
למובנים רווחים, כפי שנתפסים בציבור הרחב. להלן אשתמש גם במונח “סביבתן”
שהוא פשוט תרגום למונח הלועזי environmentalist,
שיש לו פחות מטענים.

[3] לא שאני מציע להישאר אדישים, חלילה: יש סיבות
מדעיות ויהודיות טובות (כפי שאטען להלן) להתקומם נגד פעילות אנושית הגורמת
להכחדת מין אחר.

[4] למעשה, התשובה לשאלה “איך הגענו עד
הלום” יותר מורכבת, וספרים שלמים נכתבו ונכתבים לבירור עניין זה. יש הטוענים
ששורשי מצבנו היום נעוצים במה שמכונה ‘המהפכה הניאוליתית’, מלפני 10,000-12,000
שנה לערך, בה אנשים המציאו את החקלאות המיושבת, התחילו לצבור אוכל, לבנות ערים,
ולשנות את פני כדור הארץ בצורה שחברות לקטנים-ציידים לא היו מסוגלים. אך כמובן,
התוצאות ההרסניות ממש מורגשים בעיקר רק בדורנו אנו.

[5] “Man is the measure of
all things” הסיסמא ההומניסטי של פיקו דלה מירנדולה.

[6] אין כאן כל אמירה פוליטית ביחס לפלסטינים:
אפשר לקחת גישה זו לכיוון ימני מובהק, או לכיוון שמאלני יותר, שהילידות שלנו אינה
מוציאה את הילידות שלהם.

[7] ראו לדוגמא: בראשית רבה י:ח; שם, ל”ג:א;
דברים רבה ו:א.

[8] ראו לדוגמא פירושו של רמב”ן (דברים
כ”ב:6), שאסור לעקור או להכרית מין שלם.