שביתת ההורים – על
אחריות ההורים למערכת החינוך
נתנאל
בוכניק
נתנאל בוכניק הוא מנחה קבוצות קמ"ח (ראו
מסגרת נפרדת) ובוגר תוכנית "עמיתי צדק" של "ממזרח שמש", המרכז
למנהיגות יהודית-חברתית.
תקנה קדומה עיגנה את אחריות ההורים לחינוך ילדיהם בחובה הציבורית
"להושיב מלמדי תינוקות", אבל האם בכך צריכה מעורבותם להתמצות?
שביתת המורים האחרונה פותחת הזדמנות לדיון מחודש ביחס בין הורים למורים.
לאחרונה חווינו את אחת משביתות המורים הארוכות
שידע המשק הישראלי. השביתה, שבמרכזה עמדה סוגיית מעמד המורה ושכרו, התפתחה במשך
הימים והשבועות למאבק על אופי ההשקעה במערכת החינוך בישראל, ובעיקר על סוגיות מספר
התלמידים בכיתה ומספר השעות המתוקצבות במערכת.
על פי הגמרא במסכת קידושין [1], כל הורה חייב להעניק
לילדיו כמה דברים חיוניים, וביניהם לימוד תורה ולימוד אומנות. מערכת החינוך בישראל,
הן הממלכתית הן הממלכתית-דתית, מתיימרת להיות שליחה של ההורים בביצוע המשימות
הללו: ללמדם תורה – קרי, לחנך את הילדים מבחינה ערכית, מוסרית ורוחנית – וללמדם
אומנות, כלומר להעניק להם כלים שיעזרו להם להתקדם ולהתפתח בהמשך חייהם הבוגרים. בימינו
הדבר מתבטא בעיקר בתעודת בגרות איכותית, המובילה ללימודים אקדמיים. כידוע, לטובת
שתי משימות הענק הללו נדרשים לא מעט משאבים: משאבים אנושיים – מורים איכותיים בעלי
מוטיבציה וחדורי אידאולוגיה; משאבים כלכליים כדי לשלם לאותם מורים וכדי לדאוג
לסביבת לימודים ראויה; וכמובן משאבי זמן, הרבה זמן.
לצערנו, מערכת החינוך אינה משופעת באף אחד מן
המשאבים הללו. לא זו אף זו: בשנים האחרונות אנו עדים לקיצוצים חוזרים ונשנים
במשאבים המוגבלים ממילא של המערכת. הדבר מחמיר את מצוקת המקום בכיתות, גורם ל"בריחת"
מורים, פוגע ברמת הלמידה, ובעקיפין תורם לתופעות הבלתי רצויות של האלימות והבערות
הנוגסות בכל חלקה טובה.
היום אין כמעט מי שחולק על כך שהמערכת זקוקה לשינוי מקיף ומעמיק. כמה הצעות
עומדות על הפרק, אולם דיון ציבורי אמיתי – אַיִן. המערכת זקוקה לרפורמה אמיתית, שתושג
בשיתוף פעולה בין משרד החינוך, ארגוני המורים, ההורים ואפילו התלמידים. השביתה האחרונה הצליחה להתעלות מעט מעבר לסכסוך
עבודה בעל אופי סקטוריאלי, ועוררה גם תלמידים והורים לקחת בה חלק, אך עדיין רבים מההורים
התמרמרו על ההשבתות החוזרות ונשנות ועל הפגיעה
בילדיהם היקרים. הדיון הציבורי המיוחל עדיין לא מתקיים.
* * *
אחריות ציבורית בארגון מערכת החינוך
כבר בימי בית שני תיקן רבי יהושע בן גמלא
"שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן
שש כבן שבע" [2], וכך למעשה חוקק את חוק החינוך הממלכתי הראשון. המניע של בן
גמלא היה לדאוג לאותם ילדים שאין להם אב – יתומים, אך גם במובן המופשט יותר – אלה
שאין להם אב שיכול לדאוג לחינוכם, בשל קשיי פרנסה, מחסור בהשכלה וכדומה. כבר בשלב
זה ברור כי האחריות לחינוך מוטלת על ההורים, והתקנה נועדה לפתור מצב שבו ההורים לא
יכולים למלא את תפקידם מסיבות שונות. מהרגע שנוסדה מערכת חינוך ברוח התקנה הזאת עלו
שאלות חדשות: מה מספר התלמידים הרצוי בכל כיתה? או במילים אחרות: כמה תלמידים יכול
מורה אחד ללמד בצורה אפקטיבית? על שאלה זו השיב רבא בצורה ברורה:
"ואמר רבא: סך מלמדי
תינוקות – עשרים וחמישה, ואם ישנם חמישים, ממנים להם שני מורים וכו'". [3]
עשרים וחמישה תלמידים הם המספר הרצוי למורה
בכיתה. מעבר לכך המורה צריך עזרה, ואם יש חמישים תלמידים, נדרשות שתי כיתות.
שאלה אחרת היא, כמובן, מי יישא בעול תשלום השכר
למורים? בתקנתו של בן גמלא אין מענה מפורש לכך. רבי מאיר הלוי אבולעפיה
(הרמ"ה), בפירושו לסוגיה, דייק בדבריו של בן גמלא:
"אם לא משלמים להם שכר מן הציבור, מה [משמעות התקנה] 'שיהו מושיבין [מלמדי
תינוקות]'? אלא [בוודאי יש לפרש] שמשלמים להם שכר מן הציבור, וכך עדיף, כדי שילמדו
בני עניים כבני עשירים". [4]
כלומר, לשון התקנה עצמה מורה על חיוב הציבור
במימון מערכת החינוך, ויש לכך גם טעם ערכי חשוב מאוד – תהיה זו מערכת חינוך שוויונית
שבה עניים ועשירים יזכו יחד לחינוך ראוי ואיכותי.
כעת נדמה כי מבנה מערכת החינוך הושלם על הצד
הטוב ביותר: בכל עיר ועיר פועלים מוסדות חינוך הממומנים על ידי הציבור (או במילים
שלנו: "חינוך חובה חינם"), מספר תלמידים בכל כיתה סביר, ולכלל הילדים
ניתנת הזדמנות שווה. אולם מאז ימי בית שני, לאורך כל התפתחותה של מערכת החינוך
היהודית, שבו ועלו הסוגיות הנוגעות למעמד המורה, לשכרו, למימון מערכת החינוך, למספר
הילדים בכיתה ועוד.
גם זכותם של איגודי עובדים לשביתה מאורגנת אינה
דבר חדש. כבר בגמרא דנים בזכותם של בעלי מקצוע שונים להתאגד ולקבוע תנאי עבודה
ומסחר שיחולו על כלל העוסקים בתחום. מכאן למדו רבותינו בדורות מאוחרים יותר את
זכותם של העובדים לשבות למען שיפור תנאי השכר שלהם. כך כותב, למשל, הרב עובדיה יוסף
בספרו "יחווה דעת":
"שאם הסכימו כל
בני מלאכה אחת שבעיר, כגון טבחים, צבעים, ספנים, וכיוצא בהם, בעניין מלאכתם בהסכמה
אחת כפי מה שיראה בעיניהם, הרי היא קיימת כדין התורה, ויכולים לענוש כל העובר על
הסכמתם כראות עיניהם… ומכאן שמנהג המדינה שנהגו לאחוז בנשק השביתה במפעלים
ובמוסדות הרשות, יש להם על מה שיסמוכו. (חוץ מדברים שיש בהם חיי נפש, כגון בתי
החולים וכיוצא בזה). [5]
אחריות ההורים ל"ביטול תורה"
בבואנו לדון בשביתת המורים אין הדברים פשוטים כמו
במקרים של שביתות עובדים אחרות: מחד גיסא, מורים הם עובדי ציבור, והם רשאים לשבות כדי
לשפר את תנאי שכרם; מאידך גיסא, ידועה הטענה כי שביתת המורים גורמת לביטול תורה,
וכבר נאמר ש"אין מפסיקים ללמד תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית
המקדש" [6] – יש מי שאומר שמדובר בפגיעה בחיי נפש ממש – ולכן השביתה אסורה.
על רקע זה מעניין לקרוא בעיון את תשובתו של הרב
חיים דוד הלוי בעניין שביתת מורים בספרו "עשה לך רב". תשובה זה תשמש
מוקד להמשך דברינו:
"כאשר טוענים
עובדי ציבור שאין שכרם הולם את תפקידם, ואין הנהגת הציבור מורה בכך או שמסרבת
להיענות להם מסיבות שונות, נוצר סכסוך עבודה, שבגינו מוכרזת שביתה. כשמדובר בשביתת
עובדים רגילים בכל ענפי החרושת התעשייה והשירותים, פשוט וברור שזכותם לשבות להטבת
מעמדם, וגם ההלכה מאפשרת זאת". [7]
הרב הלוי פותח את
הדיון בעובדי ציבור באופן כללי, שמה שמאפיין אותם – בניגוד לעובדים במגזר הפרטי – הוא
ששביתתם פוגעת בראש ובראשונה בקהל הצרכנים, הוא הציבור. היכולת של אותם עובדי
ציבור לשבות ולהשיג הישגים מהשביתה מותנית במידה זו או אחרת גם בתמיכה שהם מקבלים
מאותו קהל.
הרב הלוי ממשיך:
"אך בבואנו לדון
בשביתת מורים ניצבת לעינינו בעיית ביטול תורה. ויש מרבני דורנו שפסקו לאסור שביתת
מורים במקצועות הוראת לימודי קודש והתירו להם לשבות מלימודי חול בלבד. וכל טעמם
מבוסס על איסור ביטול תורה שהוא חמור. וזו אינה צריכה לפנים, ואיסור ביטול תורה
מתינוקות של בית רבן הוא דבר פשוט וידוע, וחומרתו מפורסמת".
ואכן, מטעם זה לא מעט
פוסקים אסרו על מורים לשבות, ודאי מלימודי קודש, וגם בשביתה האחרונה לא מעט מבתי
הספר הממלכתיים דתיים המשיכו ללמד את המקצועות האלה. אבל הרב לא מסתפק בכך וניגש
לבחון את השאלה העמוקה יותר: "אלא שהבעיה היא מי הוא האחראי והנושא בחומרת ביטול התורה הזה?"
ואם, לכאורה, נדמה היה שהשביתה מטילה את
האחריות לביטול תורה על המורים, מתברר שהרב סובר אחרת:
"וכבר בתחילת
דברינו הוכחנו שחיוב לימוד תורה מוטל על
ההורים. והמורים תמורת שכר המשולם להם, אם ע"י ההורים, או גוף ציבורי אחר הבא
במקומם, מקבלים עליהם את התפקיד ללמד את ילדי ישראל תורה, כשלוחם של ההורים".
כפי שאכן ציינו לעיל, חובת החינוך מוטלת על
ההורים גם מדאורייתא: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" [8]; "וְלִמַּדְתֶּם
אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם" [9]; וביתר פירוט במשנה ובגמרא, כמו בסוגיה במסכת
קידושין שנזכרה לעיל. הרב הלוי מסכם:
"מעתה כל זמן
ששכרם של המורים משולם לשביעות רצונם, שליחותם קיימת וחובתם בעינה, אך למן הרגע
שבו הגיעו למסקנה שאין שכרם מספיק 'כדי צרכם להם לנשיהם לבניהם ובני ביתם', כלשון
ההלכה הנ"ל הרי שפקעה מאותה שעה חובתם, משום שפקעה שליחותם שהיתה מבוססת על
תשלום שכרם. ולכן כל חומרת ביטול תורה חלה
מאותה שעה על ההורים, וחובתם היא להפסיק עבודתם וללמד את בניהם תורה".
בעקבות
הרב חיים דוד הלוי אפשר לומר שאם האחריות לביטול תורה מוטלת על ההורים, גם האחריות
ל"ביטול אומנות" מוטלת על ההורים – קרי, גם הפגיעה בבגרויות, בהיותן כרטיס הכניסה לשוק העבודה הישראלי, היא באחריות ההורים ולא (רק) המורים.
הורים במקום מורים?
כאמור, הרב הלוי מציע להורים להפסיק ממלאכתם
וללמד את ילדיהם תורה, ובכך לממש את אחריותם המקורית לחינוך הילדים. אולם האם כיום
ההורים מסוגלים להחליף את מערכת החינוך? האם להורים יש הזמן הנדרש? הידע הרלוונטי?
הכישורים המתאימים? וגם אם נניח שההורים אכן יוכלו לממש את אחריותם בכך שילדיהם
ילמדו גם בזמן השביתה – מה זה יגרום לכוחה של השביתה ולהישגיה המצופים? או במילים
אחרות: מה יהיה על מערכת החינוך הממלכתית בהמשך?
יתרה מכך: ברור כי לחלק ניכר מההורים – אם לא לרובם
– אין אפשרות אמיתית להחליף את המורים, ואם זה יהיה הפתרון אנו עלולים לחזור למצב
שהתקיים לפני תקנת בן גמלא, שמי שיש לו אב שיודע ויכול ללמד את בנו במקום המורים –
ילמד, ומי שאין לו אב – לא יהיה לָמֵד.
במצב הנוכחי למורים יש הידע, הכישורים והיכולות
ללמד את ילדינו תורה ואומנות. הם גם ראויים לתגמול ראוי על עבודתם וזקוקים גם לסביבת
עבודה ראויה ומאפשרת. אין זה מסיר כמלוא נימה מאחריות ההורים לכך שילדיהם ילמדו
תורה ואומנות, כלומר לא רק ישהו בבית הספר, אלא ילמדו ויתחנכו בו (ובוודאי שלא
יסבלו מתופעות כמו אלימות בין כתליו). לכן, תפקיד ההורים בשביתה אינו ללמד במקום המורים, אלא לקום
ולהיות צד במאבק על דמותה של מערכת החינוך ועל דמותם ומעמדם של המורים בישראל.
הצטרפות ההורים למאבק, אין פירושה הבלעדי תמיכה בלתי מסויגת במורים, אלא קול נוסף
ומשמעותי שיש לו מה לומר על המערכת: מספר שעות ההוראה שקוצצו אין פירושן רק מורים
מפוטרים, אלא גם פחות לימוד ופחות חינוך לתלמידים; מספר התלמידים בכיתה אינו רק
כאב הראש של המורה, אלא גם כמות תשומת הלב שכל תלמיד ותלמידה מקבלים; שכר המורים
אף הוא אינו רק התלוש של המורה בסוף החודש, אלא הוא תנאי למורים איכותיים המשקיעים
את מיטב זמנם ומרצם בהוראה וחינוך.
לדעתי, להורים יש מה לומר בנידון. הם חייבים
להשמיע את קולם. לכן, כדברי הרב הלוי, ההורים חייבים לשבות ממלאכתם ולדאוג שילדיהם
ילמדו תורה ואומנות על ידי שלוחים הראויים ופנויים לכך, בסביבה ראויה ובכמות
ואיכות גבוהות ככל האפשר. מכאן נובע שהשקעה בחינוך ומערכת חינוך איכותית הן בראש
ובראשונה אינטרס עליון של ההורים. ההשפעה על דמותה ועל אופייה של המערכת אינו
מתחיל או מסתיים במאבק זה או בשביתה אחרת. יש נושאים רבים שההורים צריכים להיות
מעורבים בהם, לחוות דעתם עליהם ולהיות שותפים בגיבוש ובעיצוב המדיניות סביבם. אמנה
כמה תחומים מרכזיים:
תשלומי הורים – משרד החינוך קובע כל שנה את הסך הכולל ה'מקסימלי'
של התשלומים שאפשר לגבות מהורים בעבור שירותים שונים בבית הספר. מעבר לכך אפשר
לגבות תשלומים נוספים, באישור ועד ההורים, בעבור תל"ן (תוכנית לימודים נוספת).
כיום, כל בית ספר שמכבד את עצמו גובה אלפי שקלים בשנה מעבר לסכום המוגדר על ידי
משרד החינוך. להורים יש מה לומר בנידון.
קביעת תוכני הלימוד – הידעתם שלהורים מותר לקבוע עד 25 אחוז מתוכני
הלימוד בבית הספר? אין הכוונה לתל"ן, הדורש מימון נוסף, אלא לכך שבכרבע משעות
התקן תוכן השיעורים יכול להיקבע על ידי ההורים, באישור שר החינוך. אולם בפועל, סעיף
זה בחוק כמעט אינו מיושם.
יחסי בית הספר והקהילה – בית הספר אינו פועל בחלל ריק. הוא יושב בתוך
עמו ובקרב קהילה מסוימת – הן הקהילה הגאוגרפית הן קהילת ההורים. תפקיד ההורים הוא
ליצור ולעצב את יחסי בית הספר והקהילה ולוודא שאופייה ותרבותה של אותה קהילה באים
לידי ביטוי בבית הספר.
אקלים בית-ספרי – בית הספר הוא למעשה מקום מרכזי שבו שוהים
הילדים בגיל 18-6. על כן, לא רק תוכני הלימוד בו חשובים, אלא גם האווירה החינוכית
השוררת במקום. ההורים צריכים לקחת חלק בקביעת אופייה של האווירה הבית-ספרית – מיחסים
שבין אדם לחברו בין כותלי בית הספר ועד לתוכניות של מעורבות חברתית של התלמידים.
במסגרת תפקידי כמנחה קבוצות הורים אני נתקל לא
אחת במציאות המורכבת שבה להורים יש ציפיות גבוהות מהמורים ואף ביקורת על תפקודם, ואלה
יוצרות קונפליקטים בין ההורים לבית הספר. ההורים תובעים – ובדין – שהמורה יהיה
מחויב לעבודתו, יביא את התלמיד להישגים גבוהים, יהיה קשוב לצרכיו וישמש לו דוגמה
אישית חיובית. אך דווקא
לאור רף הציפיות הגבוה מהמורים ולאור חשיבות מלאכתם, אי אפשר להניח להם להתמודד
לבדם עם המציאות ולהסתפק בטרוניה ובביקורת. תמיכת ההורים במורים ושיתוף
הפעולה ביניהם הם גם תנאי להשמעת הביקורת ולהצבת רף הציפיות הגבוה. השתתפותם של
ההורים במאבק המורות והמורים הנוכחי היא גם הערובה וגם ההזדמנות לשותפות ארוכת
טווח בין הורים לשלוחיהם, המורים והמורות, שצריכה להתקיים לאורך כל השנה במגוון רחב
של תחומים. שיתוף פעולה אמיתי יוציא את שני הצדדים נשכרים.
ונחתום בברכתו של הרב הלוי בסוף התשובה שהובאה
לעיל: "בתקווה ותפילה להבראת משקנו
הלאומי, ולא יהיו עוד שביתות בארצנו הקדושה". אמן.
[1] בבלי קידושין
כט, ע"א.
[2] בבלי בבא
בתרא כא, ע"א.
[3] שם (המקור
בארמית).
[4] רבי מאיר
הלוי אבולעפיה, יד רמה, פירוש לבבלי בבא בתרא, כא ע"א (המקור בארמית).
[5] הרב
עובדיה יוסף, שו"ת יחווה דעת, חלק ד, סימן מח.
[6] בבלי שבת
קיט, ע"א.
[7] הרב חיים
דוד הלוי, עשה לך רב, חלק יורה דעה, שאלה כג.
[8] דברים ו,
ז.
[9] שם יא, יט.
קהילות מאמינות בחינוך
תוכנית קמ"ח – קהילות מאמינות בחינוך – פועלת במסגרת "ממזרח שמש, המרכז למנהיגות יהודית-חברתית", המבקש לכונן שפה
יהודית-חברתית, להכשיר פעילים ולטפח מנהיגים שיהיו מחויבים לערכים של ערבות וצדק בתור
עקרונות יהודיים מכוננים. קמ"ח היא תוכנית לחיזוק האחריות של ההורים לחינוך
ילדיהם, הן במסגרת המשפחתית הן מול גורמי חינוך, בתהליך קבוצתי של לימוד מקורות ישראל והעמקה של זהות
יהודית מסורתית. התוכנית פועלת בפריסה ארצית ביותר מעשרה מוקדים קהילתיים מדי שנה.
המהלך השנתי בקבוצות
הלימוד מבקש להניע הורים ומחנכים למעורבות ולמחויבות לחינוך על ידי הגברת המודעות
והסולידריות החברתית. המפגשים הם כר לדיון בערכים שנמסרו מדור לדור במסגרות משפחתיות
וקהילתיות, ללימוד סוגיות חינוכיות-חברתיות במקורות היהודיים ובהשלכותיהן על
סוגיות בנות זמננו, תוך זיהוי מוקדים של אי-צדק מובנה, שחיקה ערכית ואוזלת יד. מסגרת הלימוד יוצרת הזדמנות לחוויה קבוצתית
המגבשת ומכשירה את משתתפיה לקראת יצירתה של מנהיגות חינוכית-קהילתית מקומית.
