שבי ושחרור: על גבריות מול עצמאות נשית בסיפורי בנות נהרדעא/ יובל כאהן
 

 

 

 

שבי ושחרור: על גבריות מול עצמאות נשית בסיפורי בנות נהרדעא

יובל כאהן

יובל כאהן הוא ראש המכינה הקדם צבאית "בני ציון" בתל אביב

 

הסיפור אודות בנותיו המופלאות של רב נחמן הנשבות ואודות עיליש שנקלע עמן לשבי משקף התמודדות גברית מורכבת עם השחרור ותחושת העצמאות הנשית. אילו תחושות עולות בקרב הגבר שניצב למול נשיות חזקה ומשוחררת? האם יצליחו חכמי נהרדעא לקבל את הנשיות העוצמתית שניצבת מולן, או שינסו להאבק בה? שאלות אילו, אשר עוסקות בסיפור תלמודי, הן שאלות שהמענה אליהן איננו מובן מאליו גם בימינו. יובל כאהן מנתח את הסיפור על בנותיו של רב נחמן

בנתיה דרב נחמן בחשן קדרא בידייהו.

בנותיו של רב נחמן בחשו את הקדרה בידיהן.

קשיא ליה, לרב עיליש,

היה קשה לו, לרב עיליש,

כתיב (קהלת ז): "אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי",

כתוב (קהלת ז): "אדם אחד מאלף מצאתי ואישה בכל אלה לא מצאתי",

הא איכא בנתיה דרב נחמן!

והרי ישנן בנותיו של רב נחמן!

גרמא להו מילתא ואשתביין, ואישתבאי איהו נמי בהדייהו.

גרם להן דבר ונישבו, ונשבה הוא עִמהן.

יומא חד הוה יתיב גביה ההוא גברא דהוה ידע בלישנא דציפורי.

יום אחד היה יושב אצלו אותו אדם שהיה יודע בלשון הציפורים.

אתא עורבא וקא קרי ליה. אמר ליה: "מאי קאמר?" אמר ליה: "עיליש ברח, עיליש ברח".

בא עורב וקרא לו. אמר לו: "מה הוא אומר?" אמר לו [אותו אדם]: "עיליש ברח, עיליש ברח".

אמר: "עורבא שיקרא הוא ולא סמיכנא עליה".

אמר [עיליש]: "עורב שקרן הוא ואיני סומך עליו".

אדהכי, אתא יונה וקא קריא, אמר ליה: "מאי קאמרה?" אמר ליה: "עיליש ברח, עיליש ברח".

עד שכך, באה יונה וקראה, אמר לו: "מה היא אומרת?" אמר לו: "עיליש ברח, עיליש ברח".

אמר: "כנסת ישראל כיונה מתילא, שמע מינה מתרחיש לי ניסא".

אמר [עיליש]: "כנסת ישראל ליונה משולה, מכאן שמתרחש לי נס".

אמר: "איזיל אחזי בנתיה דרב נחמן, אי קיימן בהימנותייהו – אהדרינהו".

אמר: "אלך ואראה את בנותיו של רב נחמן, אם עומדות בנאמנותן – אחזיר אותן".

אמר: "נשי, כל מילי דאית להו סדרן להדדי בבית הכסא".

אמר: "נשים, כל דבר שיש להן סודרות זו לזו בבית-הכיסא".

שמעינהו דקאמרן: "עדי גוברין ונהרדעי גוברין,

שמע אותן אומרות: "אלה[1] גברים ואנשי נהרדעא גברים,[2]

לימא להו, לשבוייהו, דלירחקינהו מהכא, דלא ליתו אינשין ולישמעי וליפרקינן."

נאמר להם, לשובינו,[3] שירחיקונו מכאן, שלא יבואו בעלינו וישמעו ויפדונו."

קם ערק. אתא איהו וההוא גברא,

עמד וברח. בא הוא [עיליש] ואותו האיש [שידע לשון הציפורים],

לדידיה איתרחיש ליה ניסא עבר במברא, וההוא גברא, אשכחוה וקטלוה.

לו התרחש נס ועבר במעבר הנהר, ואותו איש, מצאוהו והרגוהו.

כי הדרן ואתן, אמר: "הוו קא בחשן קידרא בכשפים."

כשחזרו ובאו [בנותיו של רב נחמן] אמר [עיליש]: "היו בוחשות את הקדרה בכשפים."[4]

(בבלי, גיטין מה, ע"א)

 

א. קריאה ראשונה

סיפור פשוט. העלילה שזורה במוטיבים קלסיים של סיפור-עם[5] ובדימויים סטראוטיפיים של נשים. גיבור הסיפור הוא רב עיליש.[6] שאר הדמויות אנונימיות, ונראה שהן משחקות תפקיד משני, רקע להרפתקאותיו. באקספוזיציה מתוארת תמיהתו של עיליש על יכולתן הפלאית של בנותיו של רב נחמן, המורה לכאורה על צדיקותן (רש"י),[7] דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הפסוק הקובע שאין בנמצא נשים צדיקות (רש"י).[8] מתוך כך, הגורל מזמן את עיליש בשבי עם הבנות. ואכן, כצפוי, הרחק מהבית, מגלה הגיבור את פרצופן האמיתי של הבנות. שיבתן מהשבי סוגרת את הסיפור ופותרת את הבעיה שבה פתח במסקנה המתבקשת כי הן אינן צדיקות, אלא מכשפות.

האמנם סיפור פשוט?

 

ב. בנותיו של רב נחמן

טיפוח יופיין של בנותיו היה חשוב מאוד לרב נחמן, ראש-ישיבת נהרדעא, מחשובי חכמי בבל בדורו. הוא התגאה בכך שבנותיו לא היו צריכות להסיר שער מגופן[9] וביקש לשמוע את קול המסרקות שלהן כשהן סורקות את שערן.[10] אך חשובה יותר לענייננו אִמן, ילתא, אשתו של רב נחמן שהייתה בתו של ראש הגולה ובזכותה, ככל הנראה, קיבל רב נחמן חלק ממינוייו ועושרו.[11] מסופר, כי מפני כבוד הנשיאות,[12] הותרו לה עניינים שונים, וכמו כן אף מובאות שאלות ששאלה את החכמים.[13] על מעמדה החזק בבית ניתן ללמוד בצורה החריפה ביותר מתגובתה על כך שאחד מהאורחים, חכם בבלי ידוע, התחכם בדרשות אנטי-נשיות ולא הסכים להעביר לה את הכוס של הברכה. ילתא עלתה בכעסה למחסן היין, שברה ארבע-מאות כדֵי יין ושלחה את תשובתה לאותו אורח: "ממהדורי מילי, ומסמרטוטי כלמי" – "מרוכלים [כמוך] מילים, ומסמרטוטים [יוצאים[ כינים".[14] ילתא ידעה לעשות מגבר סמרטוט בדיוק כמו הנשים שעליהן דורש רב נחמן עם כל-כך הרבה מטען רגשי: "לא יאה יהירותא לנשי. תרתי נשי יהירן הויין, וסניין שמייהו…" – "לא יאה היהירות לנשים. שתי נשים יהירות היו, ומאוסים שמותיהן…"[15]

 

ג. בחשן קדרא [ל1] בידיהו

מהי משמעות המוטיב המוזר של בחישת הקדרה? מה הפריע כל-כך לעיליש? אני סבור שניתן לראות במוטיב זה מפתח להבנת הסיפור כולו. בחישת הקדרה בידיים מבטאת, ברובד החשוף, את היכולת וכוח-הסיבולת הנשיים, הגובלים מנקודת מבטו של הגבר בכישוף. רב עיליש משתאה על בחישת הקדרה הרותחת ביד. הוא מסתכל על הבנות במטבח באותה התפעלות שבה ילד מסתכל על אמו העומדת לבשל ופעולותיה נראות לו קסומות. איך מבצק יוצא לחם? איך תבשיל מתהווה בקדרה? אולי פליאה זו היא אחד המקורות לתיאור המכשפה, כפי הוא מופיע פעמים רבות בסיפורי-עם – כרוקחת בקדרה תבשיל של סודות רוחשים.

אך יש לסמל הזה רובד נוסף, מודע או בלתי מודע. הקדרה היא סמל למיניות הנשית[16] ובחישתה בידיים היא ביטוי של עצמאות נשית וחוסר הזדקקות לגבר – self sufficiency.

העצמאות החצופה הזאת שהקרינו בנותיו של רב נחמן – היא שהוציאה את רב עיליש מדעתו.

 

ד. קשיא לרב עיליש

לאור כל זאת, אני מבקש לראות בסיפור כולו סאטירה על דמות הגבר המאוים על-ידי הנשים החזקות, ובמרכזה, כמובן, דמותו הקריקטורית של עיליש. מניין ידע עיליש כיצד בוחשות בנותיו של רב נחמן את הקדרה?

אנו יכולים לתאר לעצמנו את עיליש מגיע לבית רבו, רב נחמן, ועובר כמה פעמים על פתח המטבח. קשה לו להתרכז במה שלומדים רבו וחבריו. פסוק אחד חוזר ומטריד את מנוחתו: "אישה בכל אלה לא מצאתי", והנה, הוא דווקא מצא כמה נשים מרתקות, יפות, מוכשרות, וגרוע מכול – נשים אלו לא העיפו לעברו מבט. הן עסוקות תמיד בשלהן ולעולם אינן עומדות ומביטות בערגה בתלמידים המקיפים את אביהן. הוא מרגיש בדיוק כפי שאִמן של הבנות האלו גרמה לאורח אחר להרגיש – סמרטוט.

אם כן, כיצד אירע שדווקא עיליש נישבה עם בנותיו של רב נחמן? משום שעיליש היה כרוך אחריהן. ככל שלא זכה ליחס מהן, כן נכרך אחריהן יותר; וככל שנכרך אחריהן יותר, קשה היה לו יותר: "הא איכא בנתיה דרב נחמן…"

 

ה. כנסת ישראל כיונה משולה

ישנה אישה אחת שלא היה קשה לעיליש איתה. ההפך הוא הנכון. לעורב, הוא אינו מאמין – העורב שקרן; אך ליונה הוא מאמין. וזאת מדוע? "כנסת ישראל כיונה משולה; דכתיב: 'יונתי תמתי' (שיר השירים ה)".[17] עיליש יושב בשבי ומפנטז על אישה שמימית: "פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי", "יונתי בחגוי הסלע, בסתר המדרגה הראיני את מראייך השמיעיני את קולך". לה, ליונה, הוא מאמין גם כשהיא מדברת אליו בכשפים – "לישנא דציפורי" – באמצעות מתווך גבר כמובן, כי כאן, בעולם הזה, עיליש אינו מאמין בנשים. כשהוא מבין שהגיע זמנו לברוח, הוא אינו הולך להציל את בנותיו של רב נחמן, הוא צריך לבדוק קודם אם הן נשארו נאמנות.

 

ו. בית-הכיסא

כאן מגיעה התמונה המרכזית של הסיפור: השיחה בבית-הכיסא. עיליש הולך לצותת, הוא רגיל הרי להציץ להן… אך הפעם המטרה טהורה וכשרה – לבדוק אם הן נאמנות. והנה, ביחד עם עיליש, גם אנו הקוראים זוכים להצצה לטריטוריה הנשית הסגורה,[18] והתמונה טעונה כמובן במתח מיני נשי רב. מתוך הקרבה האינטימית הנשית, עולה האמת הכאובה: "אלו גברים ואלו גברים". כולם אותו הדבר. מבחינתן, אין הבדל בין ההתנהגות הברוטלית של השובים כלפיהן לבין התנהגותם של גברי נהרדעא. כאן הן שבויות ושם הן שבויות. מוטב להן כבר להישאר כאן. השבי הפיזי קל יותר מאשליית החירות המזויפת בחייהן עם תלמידי-החכמים שלהם היו נשואות או מיועדות להינשא בנהרדעא.

אך מעבר לקיר עומד רב עיליש, וכצפוי הוא מפרש את הדברים אחרת לגמרי: בנותיו של רב נחמן מעדיפות את השובים. והרי זהו הפחד הגדול ביותר של הגבר – שאשתו תוכל להשוות. החשש, הגברי כל-כך מכך, ש"תחילתה באונס וסופה ברצון", זה שבעטיו אסר אחד מחכמי נהרדעא על אשת איש שנאנסה לחזור לבעלה.[19] (רק גבר יכול לחשוב בצורה כזאת: 'הנאנסת נהנית') אך אם כן, בסיפור שלפנינו התאמתו חשדותיו של עיליש והאינטואיציה שלו הוכיחה את עצמה: לא צדיקות הן אלא פרוצות ובוגדניות; והוא הרי אמר כל הזמן: "אישה בכל אלה לא מצאתי".

 

 

ז. מעבר הנהר

עיליש בורח על נפשו, בורח מהשבי, בורח מהקושי שאיים על דימויו הגברי כל-כך הרבה זמן. כעת יש לו כבר הסבר, יש לו פתרון. "ההוא גברא" מת במעבר הנהר, הגבר ההוא, [ל2] השבוי, מת. את הנהר חוצה עיליש חדש נטול תהיות. גבר אמיתי.

 

ח. ומוצא אני מר ממוות את האישה…

לא מסופר כיצד חזרו בנותיו של רב נחמן מהשבי; הסיפור נסגר עם פתרונה של הבעיה שבה נפתח. עכשיו, עם דימוי גברי משוקם, המחבר שם את המסקנה המתבקשת בפיו של עיליש: "כשחזרו ובאו אמר: בחשו את הקדרה בכשפים". העצמאות הנשית מוסברת בדרך שבה הוסברה מאות בשנים בידי גברים מאוימים: האישה העצמאית היא פרוצה, בוגדנית ומכשפה. הפסוק שהדהד בראשו של עיליש בתחילתו של הסיפור התברר כנכון: "ומוצא אני מר ממות את האשה, אשר היא מצודים וחרמים, לבה אסורים ידיה, טוב לפני האלהים ימלט ממנה, וחוטא ילכד בה… אדם אחד מאלף מצאתי, ואשה בכל אלה לא מצאתי" (קהלת ז, כו-כח). עיליש גילה כי ידיהן של הנשים היו אסורות והצליח להימלט מהשבי ומהנשים.

 

עמדתו של עיליש ברורה – אך מהי עמדתו של המחבר?

הדגש בפתיחת הסיפור הוא על כך שהקושי היה של עיליש ובסוף הסיפור – על כך שעיליש הוא זה שמסיק את המסקנה שהן מכשפות. דגשים אלו משאירים את המחבר בעמדתו הצינית של הסטיריקן. האם עיליש הוא ה"טוב לפני האלהים" שנמלט מהנשים או שמא רומז לנו המספר כי הוא החוטא שנלכד אִתן בשבי?

 

ט. בנות נהרדעא

המסורת הסיפורית על בנות ראשי-ישיבת נהרדעא בהקשרים של נפילה בשבי,[20] מיניות נשית וחשדות לפריצות, אינה מתחילה בבנותיו של רב נחמן.

רב נחמן היה תלמידו וממשיכו של שמואל, המפורסם והחשוב שבחכמי נהרדעא. אביו של שמואל (אבא בר אבא, אבוה דשמואל): "לא שביק להו לבנתיה גניאן גבי הדדי"[21] – לא הניח להן לבנותיו לשכב זו אצל זו. הגמרא מציעה לראות בכך סיוע לדעת רב הונא כי: "נשים המסוללות זו בזו (רש"י: מתחככות משום תאוות תשמיש) פסולות לכהונה", אך דוחה הצעה זו ומסבירה כי סיבתו של אביו של שמואל הייתה "כי היכי דלא לילפן גופא נוכראה" – כדי שהן לא ילמדו גוף זר – "ויתאוו לשכב עם איש" (רש"י).

אגדה מתקופת הגאונים מספרת את סיפור לידתו של שמואל כשהוא שזור במוטיבים הדומים מאוד לאלו המופיעים בסיפור שלנו:

כי אזל אבוה דשמואל למערבא,

כאשר הלך אביו של שמואל לארץ-ישראל [נוסח אחר: למדינת הים[22]],

אשכחיה מדיתא דהוה ידעה בלישנא דצפורי.

מצאתו גויה שהייתה יודעת לשון הציפורים.

אמרה ליה: "אזדקק לי, ואנא יהיבנא לך כך וכך זוזי",

אמרה לו: "היזקק לי, ואני אתן לך כך וכך זוזים",

משום דידעה דנפיק מיניה בההוא לילא גברא רבה.

משום שידעה שיצא ממנו באותו לילה אדם גדול.

אלתר ערק מינה, והדר אתא בשם ההוא לילה לגבי דביתהו ואזדקק לה והדר אזל.

מיד ברח ממנה, וחזר ובא בשם[ל3]  [באמצעות כישוף] באותו לילה אצל אשתו ושכב איתה וחזר והלך.

לסוף אשתמעית מלתא דמיעברא. אתיוה לבי דינא ואלקיוה.

בסוף נשמע הדבר שהתעברה. הביאוה לבית-הדין והלקוה.

אמר שמואל בכרסא דאמיה: "איכוף רישא דילמא מטאי לי רישא דשוטא וכאיב לי".

אמר שמואל ב [שהיה ב]כרס אמו: "אכוף ראשי, שמא יגיע אליי ראש השוט ויכאב לי".

כף רישיה בכרסא דאימי ומטייא ריש שוטא.

כופף ראשו בכרס אמו ו[לא] הגיע אליו ראש השוט.[23]

 

אביו של שמואל היה רחוק מהבית. כמו עיליש, גם הוא מסתמך על מידע שקיבל מהציפורים וגם הוא משתמש בנסים כדי לברוח מאישה המושכת אותו ומאיימת על גבריותו. הוא מופיע כך פתאום, באמצע הלילה, כדי לפרוק את יצרו הגואה על אשתו, המחכה לו כשבויה בבית. אך כפי שהוא מופיע, הוא גם נעלם. הוא אינו חוזר אפילו כשמלקים את אשתו, המואשמת בבגידה ובפריצות, כמו בנותיו של רב נחמן. לתוך המציאות הזאת, נולד שמואל.

והנה אנו קוראים כי גם שתי בנותיו של שמואל נפלו בשבי,[24] כפי שמסופר להלן:[25]

נשים נשבו לשם. אתא עובדא קומי אבא בר בא ולוי ושמואל.

נשים נשבו לבבל. בא המעשה לפני אבא בר אבא [אביו של שמואל] ולוי ושמואל.

אמר, ומסרו להן עדים ניסקון לארעא דישראל.

אמר [אבא בר אבא], ומסרו להן עדים להעלותן לארץ-ישראל.[26]

אמר ליה: "ומה נעשה לימים הראשונים שנתייחדו?"

אמר לו [שמואל]: "ומה נעשה לימים הראשונים [בשבי] שנתייחדו?"[27]

אמר ליה אבא בר בא: "אילו הוינן בנתך, כן הייתה אומר?!"

אמר לו אבא בר אבא: "אם היו אלו בנותיך, כך היית אומר?!"

ואישתביין בנתיה דשמואל, "כשגגה היוצא מלפני השליט" (קהלת י).

ונשבו בנותיו של שמואל, "כשגגה היוצא מלפני השליט" (קהלת י).[28]

כד סלקון להכא, סלקן שביין עמהון.

כאשר עלו לכאן [לארץ-ישראל], עלו שוביהן עִמן.

עלין קומי ר' חנינה, אוקימן שביין מלבר.

נכנסו לפני ר' חנינה, העמידו [הבנות] את שוביהן מבחוץ.

אמרו ליה: "נשבינו וטהורות אנו", והתירן.

אמרו לו: "נשבינו וטהורות אנו", והתירן [להינשא לכוהן].[29]

מן דנפקן, שלחון שביין עלין.

כאשר יצאו, שלחו את שוביהן להיכנס.

אמר: "ניכרות אילו שבנות חכם הן!"

אמר: "ניכרות אלו שבנות חכם הן!"

מן דאיתודעין מאן הויין, אמרין לשמעון בר אבא: "איטפל בקריבתך".

כאשר נודע מי הן, אמרו לשמעון בר אבא: "טפל בקרובותיך".

נסב לקדמיתא ומיתת; לתניינא – ומיתת.

נשא את הראשונה, ומתה; את השנייה – ומתה.

למה בגין דשקרון? חס ושלום לא שקרון!

למה, בגלל ששיקרו? חס ושלום לא שיקרו!

אלא מן חטאת דחנניה, בן אחי רבי יהושע, שעיבר את השנה בחוצה לארץ.[30]

אלא בשל חטאו של חנניה, בן אחי רבי יהושע, שעיבר את השנה בחוץ-לארץ.

 

אנו קוראים סיפורים על שלושה דורות של חכמים בישיבת נהרדעא שבבבל: החל מאביו של שמואל, דרך שמואל ועד רב נחמן. שלושה דורות של חשדנות גברית כלפי נשיות עצמאית ותקיפה.

כאשר אישה חוזרת מן השבי, מה שמעניין את גברי נהרדעא הוא האם היא נטמאה אם לאו. בדיוק כמו עיליש, שמואל לא היה מוכן להתעלם מהאפשרות שהשבויות שהגיעו לנהרדעא נטמאו בשבי – והנה, בנותיו שלו נופלות בשבי. אישה אינה נאמנת להעיד על עצמה שלא נטמאה בשבי, אך אישה חכמה המכירה את כללי ההלכה יכולה לעשות גם מניפולציה על הכללים. הבנות מלמדות את החכמים שיעור חשוב, ומשיגות לעצמן היתר להינשא.

מבחינות רבות ניתן לראות בסיפור זה תמונת-ראי של סיפור בנותיו של רב נחמן: בנותיו של שמואל לא נטמאו בשבי, בעוד בנותיו של רב נחמן לא רק שנטמאו, אלא גם הביעו שביעות-רצון מכך. בחזרתן, בנותיו של שמואל זוכות לשבחים ולאמון מלא, לאחר שהפגינו עצמאות וחכמה, בעוד בנותיו של רב נחמן מכונות מכשפות. אולם, משום מה, הסיפור ממית את בנותיו של שמואל מסיבה שהקשר שלה אליו אינו ברור.[31] החברה הגברית של נהרדעא אינה יכולה לסבול נשים עצמאיות ומשוחררות מהשבי הגברי. אחת משתיים, אם כן: או שהן מכשפות – או שהן מתות.


[1] את המלה 'עדי' פרשתי כאן לפי רש"י וניתן לפרש גם 'השובים'. עיינו דקדוקי סופרים השלם, גיטין, כרך שני, עמ' רכו, הערה 77.

[2] 'גוברין' תרגמתי כאן 'גברים' ואפשר גם 'אנשים', כפי שתרגם הערוך ערך 'עד', (ערוך השלם, כרך ד, עמ' קע), ולא כפי שתרגמו שטיינזלץ: 'הגברים שלנו' או פרנקל: 'גברינו' (יונה פרנקל, סיפור האגדה – אחדות של תוכן וצורה, תל-אביב תשס"א, עמ' 258), וכן פירש רש"י: "בעלינו הן".

[3] 'שבוייהו' תרגמתי 'שובינו', שכן מקובל בלשון התלמודית שאדם מדבר על עצמו בגוף שלישי. ועיינו מה שהעיר פרנקל, לעיל, הערה 2, עמ' 257 הערה 93.

[4] בבלי, גיטין, דפוס וילנא, מה, ע"א.

[5] עמד על כך בפירוט פרנקל, לעיל, הערה 2, שהדגיש כמובן את רוחם המיוחדת של חז"ל בספרם סיפור עממי זה. 

[6] רב עיליש ידוע לנו כעמית של רבא, תלמידו המובהק של רב נחמן, ומן הסתם היה אף הוא קשור בדרך זו או אחרת לרב נחמן. יחסיו עם רבא מורכבים והמעט שידוע לנו מלא במתח חריף. ראו בבא בתרא קלג, ע"ב;  גיטין עז, ע"ב; בבא בתרא סח, ע"ב.

[7]  על-פי רש"י, בנותיו של רב נחמן היו: "מגיסות [=בוחשות] הקדרה בידיהן כשהיא רותחת, והרואה סבור שאין האור [=האש] שולטת בהן, שצדקניות הן".

[8] רש"י: "אדם אחד מאלף מצאתי – שהוא צדיק".

[9]שבת פ, ע"ב.

[10] שבת יב, ע"א.

[11] ראו א"מ היימאן, תולדות תנאים ואמוראים, חלק ג, עמ' 934-933.  חסרים שם עיר ושנה אשלח לכותב

[12] ביצה כה, ע"ב.

[13] חולין קט, ע"ב; נידה כ, ע"ב.

[14] ברכות נא, ע"ב.

[15] מגילה יד, ע"ב, ועיינו שם בהמשך.

[16] ראו, לדוגמה, במשנה, גיטין ט, משנה י: "אפילו הקדיחה תבשילו"; כן ראו בבלי, גיטין צ, ע"א: "יש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי מוצצו ואוכלו", ועיינו שם.

[17] רש"י. חסר מראה מקום מלא.

[18] תפקידה של שיחת הנשים בבית-הכיסא מכוון גם במקורות אחרים כלפי הגבר המאזין מבחוץ. על-פי התלמוד הירושלמי, תיקן עזרא כי נשים ידברו זו עם זו בבית-הכיסא, וזאת, כנראה, כדי למנוע את כניסת הגבר לטריטוריה הנשית (ירושלמי, מגילה ד, הלכה א, דף עה, טור א). המקבילה הבבלית מייחסת תקנה זו לר' יוסי בציפורי (בבלי, סנהדרין יט, ע"א). 

[19] דעתו היוצאת-דופן של אביו של שמואל, שעליו ארחיב בהמשך, כתובות נא, ע"ב.

[20] העיר נהרדעא הייתה סמוכה לגבול שבין הממלכה הפרסית והאימפריה הרומית. היא סבלה מלחמות רבות ואף נחרבה בשנת 262 על-ידי פפא בר נצר (אודינאתוס) התדמורי.

[21] שבת סה, ע"א וע"ב.

[22] בגלגול של הסיפור בתוספות למסכת קידושין עג, ע"א, דיבור המתחיל" "מאי…"

[23] הלכות גדולות, הלכות גיטין, מהדורת הילדסהיימר, כרך ב, עמ' 184.

[24]  ייתכן שבת נוספת שלו נפלה בשבי ונישאה לגוי ששמו איסור, אשר התגייר מאוחר יותר. לבירור אגדה זו, עיינו לעיל, הערה 11, כרך ג, עמ' 904-903, בערך: 'רב מרי בר איסור גיורא ואמו רחל בת שמואל'.

[25] אני מביא את הסיפור בגרסת הירושלמי שהיא נוחה מכמה בחינות. הסיפור מופיע בגרסה דומה מאוד, אך בהבדלים אחדים, בבבלי, כתובות כג, ע"א, ועיינו שם.

[26] להעיד עליהן שלא עברו עבֵרה בדרכן לארץ-ישראל.

[27] כלומר, הוא שואל מהי התועלת בעדים הללו, שהרי הרי הן חוזרות מהשבי וברור ששם נאנסו.

[28] דהיינו בשל גערתו של אביו. מרתק להשוות סיפור זה לסיפור על אביו של שמואל עצמו, המופיע בכתובות נא, ע"ב. שם מסופר שהוא החמיר ופסק כי אשת איש שנאנסה אסורה על בעלה מחשש שמא תחילתה של הביאה הייתה באונס וסופה ברצון. רב מקשה עליו כשהוא מצטט ממקור אשר ממנו עולה כי שבויה חוזרת לבעלה. אביו של שמואל שותק ואין לו תשובה, ורב קורא עליו את הפסוק: "שרים עצרו במילים וכף ישימו לפיהם" (איוב כט), כי היה יכול לענות לו שבשבויה הקלו חכמים. כמעט מתבקש להמשיך גם כאן את הסיפור ולהגיד שגרמו לו דבריו, ולכן נשבו בנותיו של רב נחמן, תלמידו של ממשיך בנו. החשש הזה: "תחילתה באונס וסופה ברצון" הוא בדיוק החשש המתבטא בסיפור על עיליש ובנותיו של רב נחמן שנישבו, אך החליטו שמוטב להן להישאר עם השובים. מעניין להשוות בין דעת אביו של שמואל, המחמירה עם דעת רבא, תלמידו של רב נחמן, ובין מחלוקתו של עיליש, המובאת בסוגיה שם: "כל שתחילתה באונס וסוף ברצון אפילו היא אומרת הניחו לו, שאלמלא נזקק לה [=לי], היא [=אני] שוכרתו – מותרת. מאי טעמא? יצר אלבשה". 

[29] על-פי המשנה בגיטין כב, ע"א: "האשה שאמרה: 'נשביתי וטהורה אני' – נאמנת" (ומותרת לכהן – רש"י). שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שנשבית, והיא אומרת: 'טהורה אני' – אינה נאמנת". ולכן, כמובן, השאירו את העדים על השבי בחוץ כדי שהנשים יהיו המקור המדווח על השבי. 

[30] ירושלמי, כתובות, פרק ב, הלכה ו, הוצאת האקדמיה ללשון, עמ' 964.

[31] סיפור קידוש החודש של רבי חנניה, אחי רבי יהושע, מסופר בתלמוד הירושלמי, נדרים, פרק ו, הלכה ח, דף מ, ובווריאציה בבלית בברכות סג, ע"א. על הקשר בין סיפור זה למיתתן של הבנות ראו הצעותיהם של הפרשנים על אתר.