שישי בערב – חיים בין נרטיבים
יקיר אנגלנדר
השפעת העולם הפוסט-מודרני על דפוסי "יציאה בשאלה" מהעולם החרדי
יקיר אנגלנדר מגדיר עצמו חסיד ויז'ניץ – חילוני, מתנדב בהל"ל, דוקטורנט בחוג למחשבת ישראל ולימודי מגדר באוניברסיטה העברית וחבר מערכת "דעות".
שישי בערב, שעה 20:00 לערך. 40-30 צעירות וצעירים מתרכזים בסלון של הדירה. בירות נפתחות, כמו גם בקבוקי יין. הגילים נעים בין 18 ל-30. חיילים, סטודנטים וכל השאר, מעשנים סיגריות, מחליפים חוויות על השבועיים מאז הפגישה האחרונה, האוכל מוגש ואז זה מתחיל.
ואולי ראוי לפתוח את הסיפור שלנו בתיאור שונה:
ערב שאבעס קוידש, פרשת "משפטים", בין 30 ל-40 חרדים לשעבר נפגשים לטיש הדו-שבועי. פותחים בשירת "גיט שאבעס" של חסידות ויז'ניץ, לאחר קידוש בנוסח בעלז מוגשות המנות – חלה עם הערינג, קיגעל ירושלמי וכמובן שתייה חריפה. כולם בוגרי ישיבות וסמינרים מכל ענפי הקשת; חסידים, ליטאים וספרדים ביחס זהה. בשעה 21:00, בסיום סעודת השבת, נפתח הטיש הרשמי. כל חסידות מקבלת את הזמן שלה, כמו גם ניגוני עולם הישיבות הליטאיות והספרדים, ומדי פעם איזה "מודערנישער" מעלה ניגון של קרליבך (צריך פתיחות, לא?). הטיש נמשך עד השעות הקטנות של הלילה, ובשעה 2:00-1:00 לפנות בוקר עוד קופצים לאיזה פאב.
אז איזה מהנרטיבים יותר נכון וקרוב למציאות? התשובה היא: שניהם יחדיו.
זהו תיאור ארוחת יום שישי שמתרחשת במשרדי ארגון "הלל", שכבר שנים מסייע ליוצאים בשאלה מהעולם החרדי. במאמר זה אבקש לבחון כיצד בשנים האחרונות, לאור החיים בעולם פוסט-מודרני המאפשר הקמת קהילות וירטואליות וריבוי נרטיבים, נוצרה דמות של חרדי לשעבר המתקיים בעולמות שונים בו בזמן – טיפוס חדש של "יוצא בשאלה" . [1]
עד סוף שנות ה-90 רוב "היוצאים בשאלה" (בניגוד לשבאבניקים) חשו כי "היציאה" כמעט נכפתה עליהם לאור מחלוקת אידאולוגית-פילוסופית עם מורשת ישראל סבא והתמוטטות מקום האל ועולם ההלכה. ה"יוצא" הפוטנציאלי היה מתייסר במשך שנים בשל הרהורי הכפירה שפקדו אותו. הוא היה בודד במערכה, בלא יכולת לשוחח בצורה כנה עם רב, חבר או קרוב משפחה על פחדיו בשל החשש שייתפס בעיני החברה בתור "מורד" ו"כופר". מהלך כזה היה גורם להדבקת תווית תרבותית הפוגעת בהון החברתי של אותו בחור, דבר שמתבטא בעיקר במעמדו בתקופת השידוכים. רוב ה"יוצאים" מתארים כיצד באותן שנים של גיל ההתבגרות הם חשו דחייה עצמית מגופם ומנפשם על שלא עמדו בדרישות התרבותיות. רבים הענישו את עצמם, פחדו מהעונש האלוהי שיוטל עליהם ובעיקר חוו בדידות עמוקה. "היציאה" נתפסה כמעשה שלאחריו אין חזרה. היוצאים נהגו להאשים את החברה החרדית על אותן שנות סבל, וראו בעולם החילוני את האפשרות היחידה לחוות את זהותם בצורה מלאה. למרות הכול הזהות החרדית שחוו כל שנות ילדותם ונערותם לא הרפתה. כדי להוכיח לעצמם כי אין הם עוד חרדים, כדי לחוש כי הצליחו להתנתק מעברם, היו ה"יוצאים" מקפידים לאכול פיצה בשרית ביום כיפור באילת.
השנים האחרונות מלמדות על סיפור שונה לחלוטין, אך כדי להבינו לעומק יש לתאר את השינויים המרכזיים שחוותה כלל החברה החרדית.
מלחמות החרדים
באמצע שנות ה-90 החל המחשב לחדור אל רחובות בני ברק, קריית ספר וירושלים. למרות מחאותיהם החריפות של הרבנים ידעו כולם שהמחשב ניצח במערכה, ואילו הרבנים ניצחו בינתיים את האינטרנט. הסטאטוס-קוו נשמר שנים אחדות, בד בבד עם יצירה של מציאות חדשה. המחשב אפשר צפייה בסרטים, ובמקרים נועזים יותר אף התקנת כרטיס טלוויזיה. בתקופות "בין הזמנים" (החופשה של בחורי הישיבות) התירו לעצמם רבים מבני הישיבה לצפות בסרטים דרך המחשב, בדרך כלל סרטים שכבר ישבו תקופה ארוכה על מדפי הווידאו ונחשבו ל"נקיים" – סטאלונה, שוורציניגר וואן-דאם תמיד היו הפופולריים ביותר. ההורים העלימו עין וראו במעשה משובת נעורים שאינה מהווה סכנה לנפש ה"צדיק" שלהם, ואכן דור שלם של אברכים ו"בני תורה" קם בדרך זו. במקביל לתעשיית צריבת סרטים (שהגיעה לממדים עצומים) החל להיווצר קולנוע חרדי. הדמויות שמככבות בסרטים אלה קיבלו רשמית את אישור הרבנים, והתסריטים שלהם עוסקים בנושאים חיוביים, כגון עשיית חסד, לימוד תורה, קיום מצוות, ובעיקר החזרה בתשובה של ה"אחר" החילוני. הודות לחזרתו של יהודה ברקן בתשובה ולקיומן של דמויות קומיות כמו "דוד החקיין", התוודע אלפי בני נוער אל העולם הקולנוע בתור דבר טבעי מאז ילדותם. כל הנכנס לאחת מחנויות "גל פז", האמונות על המוזיקה החרדית, ימצא מדפים עמוסים של סרטי מחשב למכירה בהשגחת רב זה או אחר.
למרות שמירת הסטטוס-קוו ודחיית האינטרנט דרך המחשב, בשנים האחרונות נכנס למערכה גורם חדש – הטלפון הסלולרי; מערכת נשק של היצר הרע שאף אחד בין הרבנים לא תיאר לעצמו את עצמת הרסנותו. הטלפון הנייד התקבל בברכה בקרב עלמי החמודות בעולם הישיבות. המאבקים הגדולים התנהלו בשאלה האם להתיר לבחורים לשוחח בו בבית המדרש. כל בחור ישיבה שרצה להיות "שפיצ-ישיביש" [2] הצמיד לחגורתו האופנתית טלפון חדשני, וכל המרבה הרי זה משובח.
עולם הטלפון הסלולרי, בניגוד לטלפון הקווי, הנתון לפיקוח החשבון החודשי של הישיבה או המשפחה, יצר קישור לשיחות ארוטיות. נגד זאת כיוונו גדולי הרבנים ומשמרות הצניעות את עיקר מאבקם. בשל גודל השוק החרדי, המחנכים של הדור וראשי רשתות הסלולר יצרו הנחות ניכרות לציבור החרדי לקווי טלפון בלא אפשרות לקישור לשיחות מסוג אלו. כמו כן, כל המצוי במסלולים החרדיים יכול להתקשר כמעט חינם למאגרי המידע של ה"נייעס" (חדשות), ולהתעדכן בכל החדש בעולם החרדי, ובעיקר אצל הסלבריטאים – "גדולי ישראל". כל בר מצווה, ברית או חתונה של נין ונכד של אדמו"ר זה או אחר מופצים ישירות במאגרים אלו, ויש לזכור כי כל "בן תורה" המעודכן בנעשה ב"חצר" מקבל נקודות זכות כשפיץ ישיבעש. אלא שבמקביל נכנס גורם נוסף, שהרבנים לא נתנו עליו את הדעת בזמן.
בחמש השנים האחרונות החל הטלפון הנייד להיות מקושר לרשת האינטרנט. [3] בשל המחיר היקר יחסית של זמן הגלישה ובשל אטיות קווי הרשת, ובמקביל – הימצאות אינטרנט בכל משרד ובית בחברה הישראלית המערבית, אין אנו כמעט נותנים את הדעת על השימוש הזה בטלפון. אך עולם הישיבות, ובמקרה הייחודי הזה – אף עולם הסמינרים של הבנות, מצא בו אפשרות פז לחדור אל העולם החילוני החסום בפניהם. התעדכנות בחדשות וקריאת מאמרים קצרים הן התירוץ הנפוץ בקרב אלה שסובלים מרגשות אשמה כשם מציצים בכלי זה, אך בדרך כלל התוצאה היא "הציץ ונפגע". ואכן, בפועל השימוש באינטרנט דרך הטלפון הנייד שכיח ביותר. התעדכנות ברכילות של סלבריטאים חילונים, הורדת שירים לועזיים (גם בלי להבין מילה באנגלית), התעדכנות בספורט וקריאת עיתונים ממלאות חלק נכבד מהעיסוק בשדה האינטרנט, אך בלא עוררין, גולת הכותרת היא הצ'ט.
כן, הצ'ט, שכל אחד מאיתנו נכנס אליו "רק" בשביל לראות מה זה או לשוחח עם איזו דמות וירטואלית לאחר עוד דייט כושל או נדודי שינה בתקופת המבחנים והעבודות, נהפך למקור "היצר הרע", בבחינת "עמלק" של הרבנים וגדולי ישראל.
המעוניינים לחזות בתופעה מוזמנים להיכנס רק לשם הדוגמה לצ'ט באתר "תפוז", ובין קטגוריית "מחפש נשואה" ל"שונאי מכבי תל אביב" לבחור באופציית ה"גלאט כשר". אפשרות נוספת למיטיבי לכת היא פשוט לחפש את הקטגוריה עם מספר המשוחחים הגדול ביותר. "גלאט כשר" הוא רק אחד מעשרות קטגוריות של אתרי שיחה ומפגש וירטואליים של חרדים וחרדיות. הוא יוצר, ממש ברגעים אלו, דמות חרדית חדשה שהרבנים אובדי עצות בשאלה כיצד להתמודד עימה. רובם בני נוער שכבר נולדו לעולם הממוחשב, ו"העכבר" טבעי להם לא פחות מחמשת חומשי תורה. הם בעיקר משוחחים ולא עושים משהו מעבר לזה. מדובר בצ'ט כשר למהדרין שכמעט כל המשתתפים בו לא יעברו את קו הגבול המדומיין שבין שיחה וירטואלית לפגישה ממשית, וזאת בשל החשש במפגש עם המציאות שמעבר לווירטואלי (המתבטאת בדמות שומר הסף – משמרת הצניעות והרצון של רובם שלא לפגוע ב"שידוך" שלהם ושל בני המשפחה).
העולם המכונה "פוסט-מודרני" מאפשר לאותם חרדים להקים קהילה חדשה – קהילה וירטואלית. לרבים מהמשתתפים כינויים קבועים, שבמהלך הזמן מקנים להם מעמד, אישיות והון תרבותי. הם משוחחים בתדירות גבוהה, משוחחים וחווים את שנות הנערות יחד. בניגוד ל"יוצא" הטרום-אינטרנטי, שנאלץ לחוות את ספקותיו ואת ייסורי המצפון בבדידות מזהירה, הרי שהדור החדש יכול לחלוק את הרגשות, את הצרכים ואת המאוויים עם בני קהילתו – המשפחה החדשה. בשל ההיקף העצום של ההשתתפות בשיח מגלה אותו בן נוער כי המחשבות והספקות אינם נחלתו הבלעדית. עוד מאות בני נוער חווים זאת בצורות ודרכים שונות. הוא לומד לדבר על רגשותיו ופחדיו, לשאול ולקרוא, וכך מתגבשת משפחה וחברה חלופית המעניקה לו את התמיכה שהוא זקוק לה. המבוגרים יותר, בחורי ישיבה ובנות סמינר המצויים בתקופת השידוכים, משוחחים כדי להכיר ולהבין את העולם שעם אנשיו הם נפגשים בתקופה זו. המקרים העצובים יותר הם של פרודות וגרושות צעירות בשנות העשרים המוקדמות, המטופלות בתינוק או שניים, מתקשות למצוא שידוך ומעוניינות בקשר וירטואלי עם בן זוג שמעמדו המשפחתי דומה.
על פני השטח המדובר בצ'ט רגיל, אך בחינת האייקונים של שמות המשתתפים מלמדת כי יותר מ-80% מהם מחוברים לאינטרנט דרך מכשיר סלולרי. חשוב לציין שגם המיינסטרים (מתוך בחורי הישיבות, ובעיקר הנשואים) בעולם החרדי יכולים למצוא את מקומם בעולם הווירטואלי בצפייה בסרטים דרך המחשב הביתי, ובעיקר דרך הפורומים השונים. הידוע מכולם הוא "הייד פארק", שבו יש קטגוריות מגוונות של שיח: מדיווח על הנעשה בחסידויות השונות (עם דגש על המאבקים הפנימיים), וחידושי התורה של האדמו"ר בטיש האחרון, ועד מפגשי זוגות מהעולם החרדי.
חיים בין עולמות
השינויים האלה יוצרים דמות חדשה ומרתקת של הסובייקט החרדי. בחור הישיבה הממוצע מעורה ומעודכן בנעשה בעולם המערבי עשרות מונים יותר מזה שמבוגר ממנו בעשור אחד. הוא מתחיל להכיר את המילייה החילוני, את גיבורי התרבות, הספרות – בעיקר האלקטרונית – והשפה המערביים. אולי יותר חשוב מכך, פעמים רבות הסובייקט החרדי החדש חווה בצורה עמוקה את חוויית העידן הפוסט-מודרני רב הנרטיבים. הוא חי בעולם החרדי היומיומי, אך בו בזמן גם בעולם הווירטואלי, עם בני קהילתו עלומי המראה הממשי, ויחדיו הם חווים את השינויים העמוקים ביותר של גיל ההתבגרות, השידוכים והמעברים מנערות לבגרות.
חשוב לציין כי תחילת הכניסה לקהילות הווירטואליות גם היא נעשית תוך כדי ייסורי מצפון בתחילה, והיא מנומק בעיקר דרך מושג ה"משבר" [4] הידוע של בחורי הישיבות. אך לאחר הכניסה, חווית המפגש ותחושת הבית שהוא מעניק משאירות רבים מהם "מחוברים". התוצאה של דרך החיים הזאת היא שבני ישיבה ובנות סמינר רבים חווים בו בזמן שני עולמות שונים, שלכאורה סותרים זה את זה (בשל התנגדות הרבנים לעולם הווירטואלי), אך הם אינם מוכנים לוותר על אף אחד מהם. הנרטיב האישי שלהם מכיל גם את מסכת בבא קמא ואת התפילות אצל האדמו"ר, אך לא פחות את חבריהם ובעיקר את חברותיהם הווירטואליים חסרי הפנים מהצ'ט. בימי חמישי הם נפגשים ומשוחחים עד השעות הקטנות, ויום לאחר מכן ובאותה התלהבות הם טובלים במקווה ומתנועעים בדביקות בטיש. מאחר שהם נחשפו לכך מגיל צעיר, ובעיקר בשל הרווח הנפשי שהם משיגים מהכלי הזה, הדבר אינו מהווה סתירה פנימית עמוקה מדיי בשבילם.
העולם הווירטואלי כמסייע בתהליך ה"יציאה"
בשל הגיל הצעיר של הנישואים רובם יישרו לבסוף קו – יינשאו, יקימו משפחות לתפארת וימשיכו להיות מקושרים לעולם המודרני ברמה זו או אחרת. אך ישנו מיעוט שאינו חש יותר בנוח בעולם החרדי – ה"יוצאים בשאלה". בניגוד לקודמיהם עד לפני עשור, הם כמעט אינם חווים משבר אמוני, ובוודאי אינם מאבדים בהכרח את אלוהיהם. מדובר בצעירים שהעולם המערבי פשוט מוכר להם מדיי מכדי שיוכלו להמשיך ולהכפיף את רצונם בפני הרבנים בחייהם הממשיים. הרצון לחוות בממשות את הווירטואלי יוצר "חוסר נחת" עמוק כל כך, עד שהם בוחרים להופכו לממשי ולשנות את אורח חייהם החברתי.
נוסף לכך, יש לזכור כי רוב ה"יוצאים" עושים זאת בליווי של ארגון "הלל". הארגון מוכן ויכול לסייע (מעבר לשיחות טלפון) אך ורק לצעירים בני 18 ומעלה, בשל הסדרים חוקיים וכן בשל הידיעה שה"יוצא" נזקק לחוסן נפשי עצום שאינו מצוי בגיל ההתבגרות. בעולם החרדי הבנים מתחילים את תקופת השידוכים בסביבות גיל 20 (אצל חסידים עוד לפני כן), והבנות בגיל 18. בשל כך, דלת הקסמים של ה"יציאה בשאלה" נשארת פתוחה לאורך זמן קצר ביותר – בעיקר אצל הבנות. זו הייתה אחת הסיבות העיקריות [5] לכך ששיעור היוצאות בשאלה עד השנתיים האחרונות לא עלה מעולם על יותר מ-10%.
לעומת זאת, האינטרנט יוצר אפשרות לקהילה אלטרנטיבית. הפורום המפורסם ביותר קרוי "יוצאים בשאלה", ומצוי גם הוא באתר "תפוז". הפורום אינו שייך לשום ארגון, וכותבים בו מאות חרדים בהווה, בעתיד וחרדים לשעבר. הלשון המדוברת בו היא בעיקר עברית, אך אפשר למצוא שם חומר גם ביידיש ובאנגלית לטובת המתלבטים בחו"ל. בניגוד לאחוזי ה"יוצאים", הרי שבפורום החלוקה המגדרית מקבלת שוויון, והקול הנשי אף חזק יותר. החלוקה הפנימית של הדוברים היא בין אלה שעדיין חים בעולם החרדי ומתלבטים ובין אלה שכבר עשו את הצעד. בבית הווירטואלי הזה הם אינם חוששים לספר על הדילמות, העבירות הראשונות, הקשיים ובעיקר ההתמודדות עם הבדידות ורגשות האשם. התמיכה הנפשית עצומה. הם מופתעים לגלות שהם אינם היחידים וישנם מאות כמוהם. חוץ מהמתלבטים, הנתח הגדול השני של המשתתפים בפורום שייך לאלה ש"יצאו בשאלה" דרך "הלל". היציאה שלהם נעשתה בצורה רכה יותר – עם תמיכה גדולה. הם הכירו בפורום אנשים שעשו זאת לפניהם ומסייעים להם בהתמודדות, ועכשיו רואים זאת כשליחות, לתרום ולסייע לאחרים. אחוז קטן יותר הם אלה שבסופו של דבר לא אזרו אומץ לצאת או שבחרו להישאר בקהילה החרדית מרצון. הם נשארו בעולם החרדי, נישאו, וכיום הם בעלי משפחות אך עדיין קרועים בין העולמות. בודדים, נער יספרם, עוד "ייצאו" בעתיד, לאחר שיתגרשו; בודדים עוד יותר "יצאו" עם האישה והילדים, אך רובם ימשיכו לחיות ב"רצוא ושוב" בין העולמות מתוך חוסר שלמות נפשית וכאב גדול.
בשנים האחרונות בוחר הפורום לאפשר פגישות שבועיות ממשיות בין ה"מקורבים". בכל יום חמישי בלילה ("ליל שישי"), רבים מאנשי הפורום הקבועים נפגשים בפאב בתל אביב. תל אביבי שנכנס למקום יופתע לגלות חילונים עם שיער ארוך, בנות עם ג'ינס צמודים ואיתם חסידים מגולחי ראש עם פאות מסולסלות, בחורי ישיבה עם כובע וחליפה יושבים יחד, שותים, מעשנים ואפילו "מדברים בלימוד". מי שלא ראה שמחה של "יוצא" שזוכה לפגוש בפאב חבר מהישיבה, לא ראה שמחה מימיו. ה"יוצאים" נושאים עמם את הילת העזיבה, ואילו בני הישיבה והסמינר מעורים הרבה יותר בנעשה ב"עולם הישיבות" ויודעים מי השתדך עם מי.
"אני שייך משמע אני קיים"
בעקבות כל הנאמר, האופי של ה"יוצאים" שונה מזה של קודמיהם. כיום, רבים מהבחורים שמגיעים לגיל 18 ומעוניינים "לצאת בשאלה", מעורים בתרבות המערבית במידה לא מבוטלת. רבים מהם שוחחו במשך שנים עם בני נוער דומים להם והכירו אותם דרך הפורומים והצ'טים. הם גיבשו את זהותם במהלך השנים, התלבטו והם מגיעים למסע המפרך של ההתנתקות מהמשפחה ומהתרבות החרדית הסוציולוגית ברמת בגרות רבה יותר. נוסף לכך, פעמים המרידה ביהדות ההלכתית ובאמונה באל אינה משמשת גורם ל"יציאה", וודאי לא הסיבה המרכזית לעזיבה. הם מנמקים את העזיבה בעיקר ברצון להפסיק לנוע הלוך וחזור בין העולם החרדי הממשי והמערבי-וירטואלי, ולהפוך את הווירטואלי לממשי, אך מתוך הכרה בחשיבות המקום שהגיעו ממנו, ובעיקר בלי להתנכר לו. רבים מ"היוצאים" אינם מגדירים את עצמם חילונים, אלא "חרדים-חילונים". מאחר שמקום המרד מתמעט, הרי שפוחת גם הניכור מהחברה ומהמשפחה החרדית שאליהן השתייכו ושמפנות להם את הגב בשל העזיבה. הם מכירים בכך שאישיותם מורכבת גם משיח חרדי שגיבש את זהותם, אלא שהשיח המערבי-חילוני [6] הכריע את כף המאזניים. בשל כך, רבים מהיוצאים ממשיכים לקיים חלק מן המצוות (מתוך אמונה או מאחר שאלה מכוננות את זהותם) ושומרים עד כמה שאפשר על קשר עם עברם החרדי. חשוב להם להמשיך את היכולת לשוחח בשפה החרדית, ומכאן הדבקות הרבה בסממנים החרדיים (טישים במרכז "הלל", תפילות ב"לשון הקודש"). חוסר הוויתור על עברם יוצר סובייקט בריא יותר של "יוצא בשאלה". חוסר הניכור לעבר יוצר מאמץ להמשיך בקשר עם חברים ובעיקר עם המשפחה למרות כל הקשיים. ארגון "הלל" נערך בהתאם: צוות המתנדבים מכיל יותר ויותר אנשים בעלי רקע דתי; בסניף בירושלים מקפידים על הכשרות כדי לאפשר גם לאלה שממשיכים לשמור כשרות להיות חלק ממשתתפי הטיש; מתנדבים שחשים שנאה וכעס כלפי החברה החרדית אינם מתקבלים; ובעיקר – נעשה ניסיון מתמיד להסברה בדבר חשיבות הקשר בין ה"יוצא" אל משפחתו ועברו.
שינוי זה הוא אחד המאפיינים של העולם הפוסט-מודרני. החוויה הווירטואלית, הדמיוני, הסימבולי והממשי מתערבבים. אנשים שאינם מוצאים "נחת רוח" בעולמם היומיומי, יכולים ליצור אלטרנטיבות חדשות. מושגי המשפחה, הקהילה וההון מקבלים תפנית ומשמעויות חדשות, שעליהן אפשר להניח את האצבע מתוך בחינת התופעות השונות. לכן, אם בהזדמנות תתקלו בסינמטק בבחורים המדברים ביניהם יידיש ומשוחחים על הנאייעס האחרונות שמתחוללות בעולם הישיבות, הקשיבו היטב ותזכו לראות במו עיניכם את פירות העולם הפוסט-מודרני.
[1] "המושג "יציאה בשאלה" הוא שנבחר בידי החרדים לשעבר לאפיין את השינוי שחוו. בניגוד ל"חזרה בתשובה", המאופיינת בתחושה של חזרה הביתה אל מקור האמת, הרי שהביטוי המרכזי בתהליך ההפוך אינו חזרה אל "אמיתיות" קיומית, אלא בעיקר היכולת לאזור אומץ וכוח נפשי לעזוב את הקהילה החרדית.
[2] זוהי הגדרה לבחור ישיבה שאינו נחשב בהכרח ללמדן אלא לכזה המעורה בעולם הישיבות. היותו של בחור
שפיצ-ישיבעש אינה באה בהכרח על חשבון למדנותו. ישיבת "חברון גבעת מרדכי", ובייחוד ישיבת "עטרת ישראל" בבית וגן נחשבות למובילות של קו השפיץ-ישיביש – בעיקר בשל דמותו הססגונית של ראש ישיבת "עטרת", הרב ברוך אזרחי – שפיצ-ישיבעש בעצמו, שמחנך את תלמידיו להיות אלה.
[3] כיום אפשר אף לצפות בתמונות בטלפון, אך התופעה חדשה מכדי לעמוד על השפעתה.
[4] "משבר" הוא ביטוי לקשיים שחווים בחורי ישיבות, בעיקר בזמן שהותם בישיבה הגדולה בעת השידוכים. מדובר בתקופה של בין ימים לשבועות שבהם הבחור מתקשה להתרכז בלימוד. בעולם הישיבות הרבנים מכירים בתופעה ואף רואים בה מציאות טבעית שיש לתת לה גיבוי נפשי. כל עוד התופעה אינה נמשכת מעבר לשבועות, המשגיח הרוחני בישיבה לא יחדור לפרטיותו של הבחור, לא יציק בשאלות על חוסר הגעתו לתפילה ולסדרים, ואף ישוחח עם חבריו ויבקש שיעזרו לו להתמודד עם המצב ויעודדו אותו בקשיים שהוא חווה.
[5] סיבה נוספת היא המשמעות התרבותית של היציאה בשאלה: אצל גבר חרדי היוצא בשאלה העולם החרדי אינו חסום הרמטית בפניו, והוא תמיד יוכל לשוב אליו בתור חוזר בתשובה שראה את העולם החילוני ומאס בו, ואילו הדבר שונה אצל האישה: כשבחורה חרדית עוזבת בשאלה, למעשה זה יש משמעות מינית שלילית חזקה. האישה נתפסת בתור זונה, ולא בתור מי ששינתה את תפיסתה בדבר מהות החיים. בשל כך יכולת החזרה של נשים לחברה החרדי מועטה. גם אם יחזרו, שייכותן אליה תיחשב לעולם לשייכות מדרגה ג'.
[6] חשוב לציין שעד היום אין יוצאים בשאלה העוברים לציבור הדתי המודרני או הציוני-דתי. יש לתת את הדעת על הסיבות לכך, אך הדבר ייעשה בעזרת השם במסגרת אחרת.
