שמיטת המאבק על הרכב הרבנות / יעל רוזנמן
 

 

 

 

שמיטת המאבק על הרכב הרבנות

יעל רוזנמן

 

באוקטובר האחרון הכריע בג"צ כי הרבנות
הראשית אינה יכולה למנוע מתן תעודות כשרות למסתמכים על היתר המכירה. בכך בא לסיומו
– לעת עתה – ניסיונם של גורמים חרדיים להביא לשינוי במדיניותה של הרבנות הראשית. כמו
כן, המאבק סביב שנת השמיטה הפך תמרור אזהרה נוסף להידלדלות כוחה של הציונות הדתית
במועצת הרבנות הראשית.

סיכום ביניים – בעקבות
פולמוס השמיטה, אותו התחלנו ללוות בדעות 33, אלול תשס"ז

 

לאורך השנה שעברה, משקרבה שנת השמיטה
הנוכחית, התקבל הרושם כי הפעם השמיטה לא תהא שונה מקודמתה, וכי למשווקי תוצרת
חקלאית המסתמכים על היתר המכירה תינתן תעודת כשרות. לקראת שנת השמיטה התקבלו במועצת
הרבנות הראשית כמה החלטות שעניינן קביעת הסדרים לביצוע היתר המכירה. אולם בשלהי
אלול תשס"ז התקבלה באופן מפתיע, במשאל טלפוני, החלטה במועצת הרבנות הראשית,
כי "כי
כל רב בעירו והוא בלבד יכול להנהיג את העיר כהבנתו ודעתו אחרי השמיטה". רבנות הרצליה,
ירושלים, אשדוד וערים נוספות, הציבו דרישה לשמירת שמיטה ללא שימוש בהיתר המכירה.


בעקבות זאת עתרו לבג"צ כמה חברות חקלאיות בדרישה להורות לרבנות לעשות
שימוש בסמכותה המקבילה לפי חוק איסור הונאה בכשרות, וליתן תעודות הכשר מטעמה
לתוצרת המשווקת לפי היתר המכירה [1]. העותרים טענו כי החלטתה של מועצת הרבנות
הראשית פוגעת פגיעה קשה בציבור הרחב, ובמיוחד בציבור חקלאי ישראל. בתגובה לעתירה
טענה הרבנות הראשית כי לא ניתן לכפות על רב מקומי לפסוק בניגוד לעמדתו ההלכתית,
וכי היתר המכירה ניתן בשעתו על סמך בעיה קיומית שאינה קיימת עוד. לתגובת הרבנות
צורפה סקירה הלכתית מאת הרב ראוכברגר, שמסקנתה היא כי אין סיכון לביטול ההתיישבות
החקלאית אם לא יעבדו בשנת השמיטה.


מפאת העניין שעורר פסק הדין תיסקר להלן בתמציתיות החלטת בג"צ בנושא זה. בפסק
דין ארוך ומקיף קבעו שופטי ההרכב (אליקים רובינשטיין, דורית ביניש ואסתר חיות) כי
החלטתה של מועצת הרבנות הראשית
בטלה, וכי בכל מקום שבו אין הרב המקומי נכון ליתן תעודות כשרות המיוסדות על היתר
מכירה, על הרבנות להסמיך רבנים שיעשו כן במקומו.


השופט רובינשטיין כתב את פסק הדין המרכזי. רובינשטיין סוקר באריכות את הלכות
השמיטה ואת מחלוקת הפוסקים בכל הנוגע לקיום דיני השמיטה לאורך 120 השנים האחרונות.
מסקירתו עולה כי גישת הרבנות הראשית מקדמת דנא, מאז ייסודה בראשית המנדט – וכן
גישת הרבנות המוסדית עוד בשלהי התקופה העות'מאנית, עם חידוש היישוב החקלאי היהודי
– הייתה למצוא דרך לאפשר לחקלאות היהודית בארץ להתקיים בימי השמיטה. הפתרון ההלכתי
המסורתי של הציונות הדתית, המתיר לצרוך תוצרת מאדמות שנמכרו באופן סמלי לגוי למשך
שנת השמיטה, התקבל על דעת הפוסקים המרכזיים. הרבנות הראשית, בתור הרשות הממלכתית
לפי חוק איסור ההונאה בכשרות, המשיכה בעקביות עד שלהי תשס"ז בדרך שסללו
ראשונים, ובכל שנותיה טופל הנושא ברמה ארצית, ולא על בסיס מקומי. רובינשטיין מדגיש
בסקירתו, כי בעשורים האחרונים לא ראתה הרבנות הראשית בפתרון זה כלי להצלת כלכלת
ישראל בכלל, ואין כיום טוען שזהו המצב, שכן ישראל אינה חברה חקלאית והחקלאות היא
אחוז קטן ממשקה. עם זאת, הרבנות ראתה בהיתר המכירה עניין חשוב לחקלאות, דווקא
כשהחקלאות אינה במרום תפארתה, וכמתן יד תומכת לחקלאים, שהם שסופגים את עיקר הקשיים
בעת השמיטה.

 

נימוקי בג"צ לפסילת החלטתה של
הרבנות הראשית

כמה נימוקים עיקריים ניתנו בפסק הדין
לפסילת החלטתה של מועצת הרבנות הראשית: ראשית, הנימוק העיקרי לפסילת החלטת מועצת
הרבנות הראשית הוא
הפגמים המנהליים הרבים שנפלו בהליך קבלת ההחלטה (ובהם קבלת ההחלטה במשאל טלפוני והיעדר נימוק
להחלטה). נקבע כי פגמים אלה מצדיקים את פסילתה של ההחלטה, וזו אינה יכולה לעמוד
עוד; שנית, נקבע כי החלטת הרבנות אינה סבירה ואינה מידתית, אף לגופה. הוחלט כי אין
זה סביר לקבוע פתרון מקומי שעה שמדובר בבעיה המחייבת מענה ארצי, וכי עניין שגדולי
הדורות עסקו בו בדורות האחרונים – מהרב ספקטור בקובנה במאה ה-19 עד הרב קוק וכל
יורשיו ברבנות הראשית במאה ה-20, ומנגד הרידב"ז והחזון איש – אינו יכול
להימסר להכרעה על פי רצון איש ואיש, רב מקומי, נכבד ככל שיהא; עוד קבע בג"צ
כי שיקול הדעת המסור לרבנות הראשית אינו מוחלט. היינו, כאשר על כף המאזניים מונחים
מצד אחד פתרון הלכתי שהיה מקובל על דעת גדולי תורה ועל הרבנות הראשית עצמה באופן
כלל-ארצי במשך שנים רבות, ומהצד האחר פתרון כפוי שיש בו מענה לשיטת המחמירים והוא
פוגע באופן בלתי מידתי בציבור הרחב, על הרבנות מוטלת החובה להכריע את הכף באופן
שיפחית את הפגיעה בזכויות האדם.

 

בעקבות פסיקת בג"צ הנזכרת, כי על
הרבנות להסמיך רבנים שייתנו תעודות כשרות במקום שבו הרב המקומי אינו סומך ידיו על
היתר המכירה, מינתה לאחרונה הרבנות הראשית כמה רבנים שיעניקו תעודות כשרות לתוצרת
היתר מכירה בכל מקום שבו הרבנים המקומיים לא יעשו זאת.

 

הידלדלות השפעתה של הציונות הדתית
במוקדי ההשפעה

 

אף כי תוצאות פסק הדין כשלעצמן רצויות
הן, מן הטעמים שנמנו בו, עצם העברת זירת המחלוקת בנושא השמיטה אל בין כתליו של בית
המשפט העליון מסמלת את היחלשותו של הציבור הציוני-דתי במוקדי ההשפעה החשובים.
אירועי שנת השמיטה האחרונה ודאי מלמדים כי על הציונות הדתית לחזק את מעמדה ואת השפעתה
בזירה הציבורית והפוליטית.

 

אין זה סוד כי בשנים האחרונות נחלש
מאוד כוחה של הציונות הדתית במועצת הרבנות הראשית, ובמוקדי השפעה נוספים
המשמעותיים לעיצוב צביונה הדתי של המדינה, ובהם המועצות המקומיות, המועצות הדתיות,
הוועדה לבחירת דיינים וכיו"ב. גופים אלה הושארו ברובם לנציגים חרדיים. השפעתם
של גדולי הדור החרדיים התעצמה מאוד, על חשבון השפעתם של גדולי הדור בציונות הדתית.
זהותם של רבני הערים, רבני אזורים, רבני היישובים ורבני השכונות השתנתה, וכיום נציגים
מהמגזר החרדי ממלאים את השורות בתפקידים אלה יותר מאי פעם.

 

מיעוט כוחה של הציונות הדתית במועצת
הרבנות הראשית הוא הגורם המרכזי שהוביל למשבר שנת השמיטה הנוכחי. בחירתו של
הרב יונה מצגר לרב הראשי האשכנזי לישראל – בלחץ החרדים ובתמיכתן של מפלגות הקואליציה –
אִפשרה, למעשה, את קבלת החלטתה של מועצת הרבנות בעניין השמיטה. סביר בהחלט כי אילולא
השתלטו גורמים חרדיים על מועצת הרבנות הראשית, ההחלטה שהתקבלה – ונפסלה בסופו של
יום על ידי בג"צ – לא הייתה מתקבלת מעיקרא. בהקשר זה ראוי לשים לב להערתו של השופט
רובינשטיין בפסק הדין, כי "אי אפשר היה שלא לחוש שמאחורי החלטת הרבנות עמדו
לחצים עלומים".

 

כפי שסוקר השופט רובינשטיין באריכות
בפסק דינו, כבר מאז חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל מוצאים אנו פולמוסים בעניין
שנת השמיטה, בין פוסקים שביקשו לשמור על מצוות השמיטה כנתינתה, ובין פוסקים שביקשו
להקל בה כדי לאפשר את קיומה של חקלאות יהודית בארץ ישראל. חבלי לידה קשים ליוו את
היתר המכירה מאז קום המדינה. מאבקים אלה הוכרעו, בסופו של עניין, בעקבות השפעתם
הרבה של נבחרי ציבור מתונים על מוקדי הכוח וההשפעה בזירה זו. הודות להשפעתם של
הרבנים המתונים במועצת הרבנות הראשית, והודות לתמיכתם הציבורית של פוסקים מרכזיים
בציונות הדתית, אימצה הרבנות הראשית בכל אחת משנות השמיטה, בלי יוצאת מהכלל, את
היתר המכירה.

 

קיימות דוגמאות נוספות רבות המעידות
על תוצאות מיעוט כוחה של הציונות הדתית במועצת הרבנות הראשית ובמוקדי השפעה
נוספים. במסגרת יריעה זו, די אם נזכיר את ההנחיות החדשות שפרסמה מועצת הרבנות
הראשית לעניין עריכת חופה וקידושין, המציבות קריטריונים נוקשים, הבולמים – הלכה
למעשה – את רבני "צהר" מלערוך חופות במסגרת מיזם הנישואין שהקים הארגון
[2]; וכן את הליך בחירת רב עיר לירושלים, הנמשך זה למעלה מ-5 שנים, בשל ניסיונות
גורמים חרדיים למנוע את בחירתו לתפקיד של רב ציוני – אם באמצעות שינוי הרכב האסיפה
הבוחרת, ואם באמצעות התקנת תקנות חדשות לבחירת רבני ערים. [3]

 

מצוות השמיטה: מאבק פוליטי או הכרעה
משפטית?

הפולמוס סביב היתר המכירה הוא פולמוס
ערכי במהותו, ובמרכזו ניצבת השאלה העקרונית עד כמה יש לצדד בעמדות הלכתיות
דווקניות, שעה שדבקות בעמדה העקרונית ככתבה וכלשונה עלולה לגרום לתוצאות חברתיות
בלתי רצויות. השתלבותם של החרדים במוסדות ציוניים מבלי לשנות את יחסם העקרוני
לציונות מחדדת שאלה זו, שכן בידי רבנים חרדים לפסול תוצרת חקלאית ישראלית בלא לשאת
באחריות להשפעתה של פסיקתם על רמת המאקרו של כלכלת ישראל.

 

אין מנוס מכך שהשאלה בדבר
דרך פעילותה הראויה של הרבנות הראשית, בגדרי ההלכה – בתור מוסד של מדינה ועם שבהם
קשת ציבור רחבה ומגוונת – תוכרע באמצעות מאבק בזירה הציבורית
– אם על ידי הסברה ומאמצים להשפיע על דעת הקהל בחברה הישראלית לתמוך בעמדותיהם
ובפסיקותיהם של גדולי הדור בציונות הדתית; אם בין כותלי בתי המדרש; ואם באמצעות
הגברת ההשפעה במסדרונות הכנסת והממשלה, המופקדים על מינויים במועצת הרבנות הראשית,
ו
בשאר מוקדי ההשפעה [4]. השופט רובינשטיין עצמו העיר בפתח פסק הדין כי "טוב היה אילולא נדרש ביהמ"ש לדון בשאלות אלה", וכי
"ביהמ"ש רוחש כבוד לרבנות הראשית ובוודאי שאינו פוסק בתחום ההלכה".

 

השארתה של סוגיה זו להכרעת בית המשפט
היא צעד בעייתי, היות שכליו של עולם המשפט מוגבלים ביותר. בשנת השמיטה הנוכחית אמנם
הייתה בידי בית המשפט האפשרות להידרש להחלטתה של מועצת הרבנות הראשית ולפסול אותה –
בייחוד לאור הפגמים המנהליים שנפלו בתהליך קבלת ההחלטה. עם זאת, קשה לשער כי בשנת
השמיטה הבאה, בעוד כשבע שנים, יישנו הפגמים האלה באופן שיאפשר את התערבותו של
בג"צ, שכן ככלל, בג"צ נוהג לשמור על ריסון רב בפסילת החלטות הלכתיות של
מוסדות דתיים. לכן, אם להבא תקבל מועצת הרבנות הראשית החלטה מסודרת, בהתאם לכללי
מנהל תקין, ובה ייקבע כי מעתה לא יינתנו תעודות כשרות המיוסדות על היתר מכירה, לא
סביר כי בג"צ יפסול את החלטתה. לפיכך, מכאן ואילך אל לנו להשליך את יהבנו על
בית המשפט בעניין זה.

 

"ניצחונה" – לעת הזאת – של
הציונות הדתית בפולמוס השמיטה, בחסותו של בית המשפט העליון, עשוי – בטווח הארוך –
לפגוע במאבק במקום לקדמו. לשם הדגמה, מאחר שבעקבות פסק הדין אולצה הרבנות הראשית
להעניק תעודות כשרות עבור תוצרת היתר מכירה בכל עיר בישראל בשנת השמיטה הנוכחית,
פורק לאחרונה מערך הכשרות החלופי שהקים ארגון רבני "צהר", ונזנחו יוזמות
חקיקה בנושא. יוזמות אלה, אילו נשאו פרי, ודאי היו יכולות להוביל לשינוי רחב היקף
במאזן הכוחות סביב מערך הכשרות במדינת ישראל, ויש להצר על כי לא התגבשו לכדי מעשה.

 

בסופו של יום יוכרע המאבק על צביונה הדתי של מדינת ישראל בכלל, ועל הרכבה של
מועצת הרבנות הראשית בפרט, באמצעות שימוש בכלים פוליטיים, חברתיים וציבוריים. אכן,
לעתים מדובר במערכה סוערת, מפרכת וממושכת. עם זאת, נראה כי זו המערכה אשר בה יש
לנהל חזית זו. עלינו המלאכה לגמור, ואין אנו בני חורין להיבטל ממנה.

 

________________________________________________________________

[1] בג"צ 7120/07 אסיף
ינוב גידולים בע"מ ואח' נ' מועצת הרבנות הראשית ואח' (טרם פורסם).

 

[2] לפני כשנתיים וחצי קבעה מועצת הרבנות
הראשית לראשונה קריטריונים ברורים לעריכת חופות. בהחלטה נכתב כ
י רק רבנים ודיינים מכהנים, או כאלה שכיהנו
בתפקידים אלה בעבר, יוכלו לעסוק בתחום זה, וכן רבנים צבאיים ומשטרתיים. עוד קובעות
ההנחיות החדשות כי אדמו"רים וראשי ישיבות גבוהות, ישיבות הסדר ומכינות קדם-צבאיות
יוכלו להשיא את תלמידיהם בלבד. הקריטריונים שהוגדרו לא נאכפו עד כה, ורק בחודשים
האחרונים הונחו לשכות הרבנות להקפיד על הכללים החדשים. רבני "צהר"
טוענים כי
ההחלטה נבעה משיקולים זרים ונועדה לחסום את
מיזם הנישואין שהקים הארגון.

 

[3] אף בעניין זה תלויה
ועומדת עתירה לבג"צ, שהוגשה על ידי יו"ר האופוזיציה בעיריית ירושלים,
ניר ברקת ויו"ר סיעת איחוד לאומי-מפד"ל ח"כ אורי אריאל.

 

[4] על פי חוק הרבנות הראשית לישראל, תש"ם-1980, האסיפה הבוחרת את חברי מועצת
הרבנות הראשית מורכבת מ-150 חברים, מהם 80 רבנים (54 רבני עיר, אזור או יישוב מן
הערים והמועצות המקומיות הגדולות) ו-70 נציגי ציבור (מהם 31 ראשי הערים והמועצות
המקומיות הגדולות; 18 ראשי המועצות הדתיות של הערים והמועצות המקומיות הגדולות; 2
שרים ; 5 חברי כנסת; ו-10 אנשי ציבור שממנה ראש הממשלה).