תחרות הכתיבה – מאמרים מומלצים: להתפרש כל בוקר מחדש / חננאל רוס
 

 

 

חננאל רוס, בן 24, לומד בישיבת מחניים-כולל תורת יוסף, ומתגורר באפרת

בתוך הממסד הדתי השמרני מטבעו, החדשנות הדתית היא איננה דבר מובן מאליו. ואולם, התבוננות באפיקי לימוד התורה השונים מגלה כי חלק מענפי התורה טומנים בחובם קריאות פרשניות שיש בבסיסן מתודות של קריאה חדשנית אשר רמת המחוייבות שלה לדורות הקודמים היא מוטלת בספק. חננאל רוס פוסע בין נתיבים של חדשנות לאפיקים של משמעות הנובעת מתוך מחוייבות שמרנית לטקסט

חדשנות דתית היא כמעט אוקסימורון. הדת היא ממסד, ובשל כך הקיבעון מובנה בה מיום היוולדה. הדיברות שנחקקו בסלע יצקו עמודים ברורים בעולמו של היהודי שומר המצוות. אין חדש תחת השמש ולא ניתנה תורה שנייה לישראל. היהדות מדגישה את המסורת ההיסטורית, ומעצבת כל חוליה בשרשרת כך שתוכל להמשיך ולשאת את המורשת הלאומית-התורנית.

מנגד, הקיבעון אף הוא זר להשתלשלות ההיסטוריה של המחשבה ושל ההלכה כאחד. העולם ובני-האדם מתחדשים מעצם טבעם. תמורות הזמן גרפו לפתחם של חכמי ההלכה אתגרים משתנים, והתנועה שהתחוללה כתוצאה מעימות זה הייתה חדשה בעל-כורחה. ספרות ההלכה מעולם לא נחתמה ולא נוצרה תחושה כי מוצו כל אפשרויות הדיון. התנועה טבעית אף יותר במרחבי הרוח, שם התפתחות המחשבה היהודית ניכרת לכל מתבונן.

בקווים כלליים, דמותו של השמרן מתאפיינת בהסתמכות על העבר. בעיניו, ראוי להוקיר את הצטברות החכמה שהתרחשה בימים עברו והתגבשה לכדי חוקים ונורמות; לא כדאי להשליך אותה תמורת עתיד שאינו ידוע. לעומת זאת, החדשן מאמין בעצמו ובחכמתו ומבקש ליצור את סדרי החברה על-פי ראות עיניו. משליך הוא את מכלול העבר מעבר לגבו, ומעצב את החברה והעולם בהתאם לתפיסותיו. ככלל, אפשר לומר שהשמרן דבק בשם משפחתו, בעוד החדשן חי את שמו הפרטי.באופיו, נוטה החדשן להתיק עצמו מהעבר, בעוד השמרן נצמד אליו. השמרן עלול להתאבן ולא לפרוץ להתפתחות שהיא מעבר למה שהיה, בעת שהסכנה אשר סביר כי החדשן ייחשף אליה היא התלישות שאין בה ביתיות יציבה וזיקה אל הסביבה; לא לחינם אומרים על המודרנה – שנפטרה ממסורת האבות בבוז – כי היא יתומה.

פרשנות ממוסגרת

היהדות, כדת שיש בה מצוות סמכותיות שהאדם כפוף להן, מצרה מלכתחילה את צעדיו של החדשן וקובעת אותם בתוך מסגרת. התורה היא העוגן והמבוע של העולם היהודי: התורה שבכתב וזו שהחלה בעל-פה, ולבסוף קיבלה אף היא צורה מוגמרת וערוכה. כמו כל מילה כתובה, גם התורה נתונה לפרשנות, ואופן כתיבתה אף מחייב אותה פעמים רבות. האופק של החדשן טמון בפרשנות ובמרחב שהיא מכוננת.

הפרשן היהודי מרגיש את עצמו מחויב למילים שהוא עוסק בהן. כך נוצרת מסגרת המגבילה את האפיקים שבהם הוא עשוי להלך. עם זאת, חכמי הדורות של עם ישראל הפגינו יכולות חידוש מרשימות, שנבעו מיצירתיות בלתי נדלית. הפרשנות מהווה את האפשרות ליצור משהו חדש-ישן: חדש – מפני שמעולם לא נאמר, וישן – שהרי מסתבר שהוא היה ספון בתוך המילים המוכרות. הפרשן חושף משמעויות שטרם שמעתן אוזן, אך מרגע שהופקו לאוויר העולם – יכולים כל קורא וקוראת למצוא אותן. הברק המחשבתי הממיר טקסט שאמר כך לכזה שאומר אחרת מעולם לא חדל להאיר את השמים העומדים לעולם.

קשה להבחין בין הקורא המניפולטור, החותר לדחוס את דעותיו בתוך המילים הכתובות, לבין הפרשן. למראית-עין פעולתם זהה, ושניהם מעמיסים על המילים כוונות שלא סביר שהיו בהן. קשה למשל שלא להשתאות לנוכח תירוצים אשר בעלי התוספות משתילים מידי פעם, תוך כדי ניסיון לפתור קושי; לא פעם אף מודים פרשנים – ראשונים ואחרונים כאחד – כי פירושם אינו עולה יפה וכי הוא דחוק ודוחק את המילים. לאור מציאות זו, קשה להצביע על קריאה מסוימת ולומר עליה שהיא הולמת במילים ולא את המילים בשל היותה קריאה מניפולטיבית. מה יבחין בין מי שקורא את הפסוק: "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" עם סימן שאלה בסופו, לבין זה שיציב סימן שאלה בסוף הקריאה: "לֹא תִרְצָח"?

לחבר או להתחבר?

אחד החידושים הספרותיים החשובים ביותר שנהגו במאה ה-20 מכונה 'מות המחבר'. עד אז, ההנחה המקובלת הייתה כי לכל טקסט יש משמעות אחידה אחת שאליה התכוון הכותב ואותה שואפים לחלץ ולגלות. מיתת המחבר קוברת את האפשרות לחשוף את הכוונה המקורית והמשמעות החד-משמעית. פטירתו והיעלמותו של המחבר האוחז בעט ונוסך במילים כוונה אחת ומשמעות מדויקת הביאו חופש.

טקסט יתום הוא כזה שיש בו את מה שהקורא מוצא בו. שינוי זה העביר את הקורא למרכז הבמה, בזמן שהמחבר הושלך אל הצללים. במקום קורא המניח לטקסט להטביע בו את חותמו, תוך כדי שהוא מנסה להתחקות אחרי כוונת המחבר המקורית, הקורא העכשווי שואל את עצמו אילו משמעויות הוא מסוגל למצוא בטקסט. קורא שכזה אינו יכול להיקרא מניפולטור מפני שמבחינתו לטקסט אין מובן ראשוני, אחיד וברור, שאתו הוא מתעמת. המילים משולות לארגז חול שבו הקורא משחק ובו הוא בונה את אשר יעלה על רוחו, בהתאם לכישוריו ויצירתיותו.

המובן שהקורא המודרני מקנה לטקסט משקף במידה רבה את אישיותו ועולמו הפנימי ומבוסס עליהם במידה רבה. בעולם היהודי, ספרות המדרש היא המקבילה לקורא אשר, מבחינה צורנית, מת בעבורו המחבר. הדרשנים עשו במילים כאוות-נפשם והעבירו באמצעותן מסרים רבים. החופש הגדול שלהם אִפשר לא רק דרשות העומדות זו לצד זו ('דבר אחר'), אלא אף הפוכות (למשל, המחלוקת על אודות נח – "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו"). הדרשנים עבדו עם המילים, אך הן היוו מצע וחומרי-גלם בעבור הרעיונות שהתרוצצו בלב הכותבים. יש לסייג ולומר, אמנם, כי הדרשנים כיוונו לערכי התורה גם אם לא למילותיה – אך מובן שהקביעה מה הם ערכי התורה מבוססת במידה רבה על הבנתם האישית.

החופש הדרשני מתקשר אל החדשן, הרואה את עצמו כיוצר, וגורם למילים להשתבץ בהתאם לחזונו. הדרשן הוא אינדיבידואל וירטואוז המכפיף את המילים באומנות ומייצר בהן משמעות כמעט על-פי הזמנה. המציאות שבה היצירתיות כה בולטת היא מטבעה אישית מאוד, ולכן כלל לא מפתיעה האבחנה החדה בין הטקסטים האגדתיים-הדרשניים לבין ההלכתיים.

הקורא-המחבר, אשר לדידו המחבר המקורי כלל אינו רלוונטי, מנתק את הפרשנות והמובן של המילים מהמילה הכתובה ובדרך זו הופך את פרשנותו לאווירית ובלתי מחייבת. החדשנות המובהקת מייצרת אי בודד וחסר הקשר, שאינו מתייחס אל המרחב שבתוכו הוא חי. בחופש יש מן הבדידות, ולאורך השנים חצבו את דרכם חדשנים גדולים ואף אחד לא הצליח ללכת בדיוק בעקבותיהם. ככל שהחידוש מתבסס יותר על הקורא היחיד, כך פוחתים הסיכויים שקוראים אחרים יזדהו עם קריאתו.

בעבור היהודים הדתיים, התורה היא נקודת מוצא משותפת לכולם; זהו היסוד הכללי שעל גביו נבנה השיח החברתי. עובדה זו מספקת עוגן ומרחב שבו הפרט נכרך בכלל ומצליח להתחבר אל מי שמחוצה לו. השמרנות ההלכתית והחדשנות הדרשנית מתנהלות במרחב שהתורה תוחמת את גבולותיו, אך בו-בזמן הן משפיעות על האופן שבו נקראת התורה המגדירה. חכמי התורה כפופים אליה, בעוד שהם מפרשים את דבריה ומציירים אותם בהתאם להבנתם.

הפרשן כהקשר

נשוב אל השאלה מה מבדיל בין פרשן המגלה הבנה מבוססת של התורה, כזו המאפשרת לגזור מתוכה מצוות וחוקים חברתיים, לבין הקורא החי את תחיית הקורא ומות המחבר. חשוב להבין כי גם בעבור חכם ההלכה, כמעט שאפשר היה לומר כי המחבר מת, אך נכון יותר לומר שהוא הסתתר או הוגלה. הנוכחות הא-לוהית התעטפה ונעלמה באופן המטיל את האדם אל החופש ומשליך אותו למציאות שבה הוא תלוי לכאורה בעצמו. כאשר הקריאה מתיישבת במילים, אף אחד לא ילחש לקורא את השאלה האם מעשיו רצויים או שמא רק כוונתו.

בפני לומד התורה ניצב צומת שבו עליו לבחור את מי למקם במרכז בעת שהוא ניגש אל מילות התורה: את עצמו או את הטקסט. הכרעה זו מהדהדת את הבחירה בין השמרנות לחדשנות, אך שינוי מהותי מבחין ביניהן – הטקסט מגדיר את המרחב שבתוכו מתקיים המתח בין החדשנות לשמרנות. לא משנה מה תהיה הכרעתו, היחס המתמיד אל הטקסט משווה נופך אחר לקטגוריות של השמרנות והחדשנות. גם הדרשן שאינו שואף להקשיב למילים ומתייחס אליהן לעתים כמעין סד, מחויב להשתמש בהן ומשום כך הוא אף מתעצב על-ידן; גם השמרן הפשטן, אשר לכאורה שואף לקבל את הטקסט כהווייתו, נדרש לשאול את עצמו מהו פשר המילים הכתובות בפניו, מהי משמעותן, באיזו הדגשה נאמרו ומהי ההנגנה הראויה להן; אין לו ברירה אלא לערב את עצמו בהיווצרות הפרשנות.

השמרן מתבונן במילים במבט מצועף, בעודו כוסף אל הממשות המכוונת הקיימת מבעד להן. הוא אמנם יודע כי קול ה' לא יישמע בבהירות באוזניו, אך מנסה בכל מאודו לחוש את המילים עצמן, לקלוט בתוכו את הסוד שהן מסוגלות לייצר ולהביאו אליו. המיקוד במילים והניסיון הפנימי להבין ולשמוע מה יש להן לספר מחולל מגע בין האדם לכתב, בין הקורא החי למילים החקוקות. הקורא ההלכתי מעניק מקום לטקסט, מקום שהשתייך בזמנים עברו למחבר, אך מבין שבסופו של התהליך הוא-הוא המוצא את הפרשנות הניבטת אליו מן התורה. ההתכוונות אל המילים – אל הבנתה של תורה – היא המקנה לקורא את המקום בתוך שבעים הפנים של התורה.

הלומד הוא ההקשר שבתוכו משתבצות המילים, כאשר השפעת הסביבה והמיקום על המילים הללו אינה מבוטלת. במהלך המאמץ הפרשני, עולמו הפנימי של הקורא מתגייס ומנסה לגבש בתוכו הבנה. כאשר מעמידים את הטקסט במרכזיש בכך מעין התכווננות פנימית של הלומד כדי שתוטבע בו תבנית המילים ותיחשף המשמעות שהן מייצרות בתוכו. הלומד השמרן רוצה להיפתח אל התורה ולהתבונן במה שהיא מציעה. יש במעשה זה מסירה של העצמי והפקרתו למילים הבאות מבחוץ, היחלצות אל הנמצא מעבר לקורא; אך יש בכך גם מגע עם האישי, והשפעה על התובנה העתידה להופיע.

בין הסתירה לאוקימתא

ביטוי מעשי לאופן שבו אישיות הפוסק מהווה גורם משפיע על הבנת סוגיה והפסיקה בעקבותיה מתגלה כאשר עולמו הערכי של הפוסק מתנגש עם הקריאה הרגילה של טקסט מסוים (ואין זה משנה האם זו סוגיה בגמרא, פרשנות של הראשונים או פסיקת השולחן-ערוך). במצב זה, הפוסק לא יהיה מסוגל להאמין לפרשנות הפשוטה או הרווחת ויחפש את ההקשר שיהלום הן את הטקסט, הן קולו הפנימי. לא תמיד הדבר אפשרי, אך פעמים רבות תיפתח בפניו הדרך לפתור את הסתירה.

האוקימתא היא כלי פשוט ביותר, המראה כי שינוי ההקשר של הפסיקה משנה את מרחב ההשפעה שלה באופן מהותי. ה'העמדה' מציבה את ההיגד כרלוונטי למערך מסוים של מקרים והופכת את האמירה שנראתה רחבה – למצומצמת ומוגדרת. כך, היא מפקיעה את הסתירה שהתקיימה ומשייכת את הצו הכתוב אל מקום מסויג. בדרך זו השמרן משמר את הנגיעה של התורה אל החיים בתקופתו.

בין העבר להווה: הולדת העורך

הסתמא של הגמרא, העריכה ויצירת הסדר בין שלל המקורות התנאיים והאמוראיים, מחוללת פרשנות סמויה ועדינה. עורכי הגמרא מיקמו את דברי הדורות הקודמים, שאליהם היו כפופים, באופן שהתקבל על דעתם והשפיע על המובן שלהם. זוהי עוד דוגמה מובהקת לפרשנות הנובעת מקבלת סמכות בסיסית, בה בעת משחררת את הכבלים ומביאה לעולם יצירה חדשה ומשותפת.

בחירה בפרשנות זו – המשלבת בין העבר להווה, בין העול הכובל של המילים לחופש האינדיבידואלי, בין הקורא לנקרא – מאמינה בכך ששינויים נובעים ומתאפשרים מבפנים, דוגלת בנכונות להיפתח גם אל מה שאינו מוצא-חן במבט ראשון, שומרת על העבר ומצמיחה מתוכו את העתיד המתחדש. היא מבוססת על הנכונות להרגיש, לטעום את המילים ולשוטט בדרך אל מציאת מקום היישוב המפשר. שונה היא מהמניפולטיביות המודעת, המסמנת לה מטרות וכובשת אותן בכוח הלשון. היצירה המעניינת פורצת מאליה – היא זו המתגלה אל האדם.

לא מעט חשים כי פוסקים גדולים ציירו את המטרה רק לאחר שהחץ ננעץ. יש המבלבלים בין תחושה זו לבין האמירה שאינה נכונה, הגורסת כי אם הפוסקים היו רוצים לשנות דבר מה – היה בידיהם לעשות כן. הבנת המציאות שבה הפרשן תופס את התורה שבכתב ואת התורה שבעל-פה כמקורות מחייבים, ועם זאת מרגיש היטב את עולמו האישי, מפרידה בין החץ הקודם למטרה לחופש לפסוק בהתאם לרצון האישי.

על סמך עמידתו היציבה ורגישותו אל העולם המתקיים בהווה, הפוסק פונה אל העבר. הוא מכיר את עולמו המוסרי והערכי, יודע לאן הוא מכוון אותו, וביחד אתו ייגש אל הכתובים ויצלול בין חווקי המילים. אין הוא יודע אם ימצא הרמוניה או ישוב בידיים ריקות; שולח הוא את חץ נפשו על פני המים, ואולי ימצא שם גם מטרה שתהיה לו לבת-זוג.

לסיכומו של דבר, ישנם רבים שלא ניתן לסווגם כדרשנים-חדשנים או כשמרנים-פשטנים. הגבול בין פרשנות המושתתת על רעיונות פרטיים ורק רותמת את המילים לעגלתה לבין זו השואפת להיות מרכבה למילים – מעולם לא נקבע. מה שניתן לומר על הפרשנים הוא כי היסוד המהותי טמון בכוונתם לקבל על עצמם את עול התורה ומילותיה, הלוא הוא עול מלכות שמים. מובן שאת כנותו של עול זה, הסביבה מפרשת לעצמה – וכל קורא קורא על-פי דרכו.