בין בני אדם יש הבדלים ומחלוקות, אבל הטבע יכול לחבר בינינו. הוא נוגע ללב כל אדם באשר הוא, ואהבת הטבע המקננת בכולנו היא המשותף שביכולתו לחולל שינוי אמיתי, פנימי. האקולוגיה יכולה לשמש גשר, להזין ולדרבן יוזמה בונה ומתמשכת בה יוכלו ליטול חלק מגוון הצבעים בחברה המקומית
סוללים כבישים, חניון, "שלמת בטון ומלט" עלתה לנו לראש… ועברה את הגבול, גבול הטעם הטוב, גבול הבר. חיות נלכדות בצד אחד של הכביש, אנחנו נלכדים בצד אחד של הכביש, ואיך נצא אל הטבע כשהישוב כל כך מוגדר ומגודר?
אבל לפחות גם לומדים לקחים. ובכבישי הארץ, חדשים כישנים, היתוסף לנו גם אלמנט תכנוני חדשני: גשרים אקולוגים! חידוש. בונים אחד כזה מעל לכביש שמול ביתנו, כמתנוסס מעל ראשינו. וגם גילינו כמה מעברים מסתוריים כאלה, גשרים תת קרקעיים, מתחת לכביש המהיר. אפשר לעבור מצד לצד – אנשים, דרבנים, נמיות וצבועים. אפשר! יש מוצא! מסדרונות חיים בין אי ירוק אחד בים הכבישים הסואן לבין אי אחר, אי של שפיות. ובמסדרון, כמו במסדרון, התקן את עצמך! הנה אתה עובר לעולם הבא, ממד מציאות אחר! שששש… ששש… טבע!
אפשר לעבור מצד לצד – אנשים, דרבנים, נמיות וצבועים. אפשר! יש מוצא! מסדרונות חיים בין אי ירוק אחד בים הכבישים הסואן לבין אי אחר, אי של שפיות. ובמסדרון, כמו במסדרון, התקן את עצמך! הנה אתה עובר לעולם הבא, ממד מציאות אחר!
למה חלק מהגשרים נבנים מעל ואחרים מתחת? פשוט: הרי זה ידוע שיש אקולוגיה חיצונית ואקולוגיה פנימית. כל מי שלמד איזו שיטת הילינג בטח יודע את זה. פרמקלצ'ר של הנפש זה מעולה, פרמקלצ'ר של הגינה – מעולה, אבל אין להסתפק באחד מהם. אז צריך גשר מעל וגשר מתחת. שני הגשרים חיוניים לקיימות, לקימה בבוקר בדיצה, בלבב חפץ וברגש…
אלא מה? האקולוגיה החיצונית, כשמה כן היא, מוחצנת. היא ניכרת יותר, כמו הגשר המפואר מעל הכביש. הכול עוברים ורואים אותו. ואילו הגשר התת קרקעי, פנימי ומוסתר מתחת לכביש. מעטים האנשים היודעים שהוא קיים. אך החיות, באינסטינקטים הערים שלהן, גילו אותו כבר מזמן.
הרחבת קצוות
לפני כמה ימים ביקרה אצלי כאן, ב'בית יער', קבוצה נפלאה של ל"ו נשים מכל קצוות הארץ, מכל הזנים ומכל הסוגים. יום שלם, מבוקר עד ערב, היינו יחד. הן באו לשמוע על פרמקלצ'ר ותבונות קדומות־מסורתיות־מקומיות. סביבתנות ישראלית, שורשית מאוד; שורשי אוויר הנעים ברוח כמו של פיקוס עתיק. היו להן שאלות מצוינות, ולי היה מעניין (למרות שכבר שמעתי שיעורי פרמקלצ'ר בחיים שלי). גם היה להן מה להוסיף ולחדש. חידושים אני אוהבת. דיאלוג זה מלשון דילוג, והזמן אכן דילג וחלף מהר ובנעימים.
ואני סיפרתי על המסע שלי האישי, ועלה הקשר שלו למהלך הישראלי בכלל, דרך החיבור שמצאתי לי בין חוכמת אבותינו הקדומים לבין הידע הסופר־עתידני של הפרמקלצ'ר… חיבור שנחשף בפניי, תוך קילוף עשרות רבות של קליפות בצל שכיסו אותי, וכל קילוף היה התמודדות, התנגשות בין שני עולמות החיים בתוכי, רעידת אדמה. ואז: "ותשקוט הארץ"… מצאתי משהו! אבל לא להרבה זמן… מהר מאוד מצאתי עוד משהו להתגעש סביבו, שני הפכים גמורים שמטלטלים אותי באמיתותם, ואני יוצאת שוב למצוא את הכתוב השלישי (שמעולם לא נכתב) ויכריע ביניהם, יחבר אותם לאחדות אחת.
הדבר שמצאתי הוא לא דתי ולא חילוני, הוא תמיד גם וגם. אני אוהבת גם וגם. העולם נברא ממחלוקת, מחלוקת זה נהדר! כך נולדות תובנות נפלאות והתחדשות לעולם. כל סוגי המחלוקות: בין מים למים, בין יבשה למים, בין מין למין, בין איש ואשתו, בין בעלי דעות שונות, בין בעלי אמונות שונות. בפרמקלצ'ר קוראים לזה הרחבת הקצוות: בקצוות יש מפגש בין שני מדיומים שונים, וכשהם נפגשים נברא דבר חדש.
המפגש עם הקבוצה היה מעניין, כי הנשים שם בעצמן היו נשים כאלה שעוברות טלטלות בדרכן להתחדשות.
לקראת מחצית היום הרימה אחת הנשים את ידה. אישה משכילה על פי שאלותיה כל היום, אבל יותר מזה בעלת בינה. בחיצוניותה – חילונית. בדיבורה – ישראלית. "איך הגעת לכל זה? לחיבור הזה בין פרמקלצ'ר לשמיטה? לחיבור הזה בין עבודת הנפש לעבודה בחומר?" היא שאלה.
"אני בעלת תשובה", אמרתי, "וזה אומר שאני חיה במציאות של שאלה. יש לי כל הזמן שאלות, שאני חייבת לברר לעצמי. הגעתי לזה בגלל שלעולם אהיה גם חילונית, גם 'כיפה סרוגה' וגם חרדית, בעת ובעונה אחת, ואני מרגישה ש'בעלי תשובה' זה זן חדש של ישראלי. הוא גם וגם וגם".
היא שתקה רגע ואז אמרה: "בונים עכשיו מעל הכבישים הרבה גשרים אקולוגים".
היא לא ביארה את דבריה. אבל אני התרגשתי מאוד כשנפל לי האסימון מה היא בעצם אמרה. איזה משל יפה! בשתי מילים היא נתנה שם לתחושתי זה שנים רבות.
עוד במבוא לספרי גן עדן בפתח הבית גיששתי אחרי ההגדרה הזאת. זה היה לפני שתי שמיטות (14 שנה). כתבתי שם מילים שעבורי הן יעוד בחיי:
אני מאמינה כי הטבע, הנעלם לנגד עינינו היום, נוגע ללב כל אדם באשר הוא. ההבדלים בין בני האדם ברורים וכבודם במקומם מונח, אך זהו המשותף בינינו שביכולתו ליצור שינוי אמיתי. אהבת הטבע המקננת בכל אדם עשויה להזין ולדרבן יוזמה בונה ומתמשכת בה יוכלו ליטול חלק מגוון הצבעים בחברה המקומית.
גשר אקולוגי! אהבת הטבע והארץ קושרת את כולנו. כולנו פשוט אוהבים את חבל הארץ הזה ויכולים למצוא את המשותף בינינו סביב נקודה מאחדת זו: האדמה, הסביבה. המילה 'אקולוגיה' מכילה את המילה היוונית 'אקוס', שמשמעותה היא בית. והאדמה היא ביתנו.
אסור שמלאכת השורשים תישכח
לפני כמה שנים שמעתי ציטוט מנועה ירון דיין, שאמרה על עצמה: "סגורה לרגל שיפוצים". אני מרגישה שאני "פתוחה לרגל שיפוצים". אני מזמינה את כולם להסתכל בתהליכי התכנון והשיפוץ של הביתגן שלי. זה הרי הכי מעניין, כי כולנו משתפצים זה מזה.
לכל אורך הדרך שלי אני מוצאת עצמי מהלכת על גשר תלוי כזה, בין שני העולמות שלי. זה שבאתי ממנו (ובו משגשגים ענפיו של עץ הפרמקלצ'ר) וזה שאני מתהלכת לקראתו (שורשיו של העץ הזה העומד הפוך באוויר).
שתילת עצים (ואפילו עצים הפוכים) דורשת הרבה חפירה. חפירת עומק עד מי התהום, עד הלחות בעומק האדמה, בחיפוש אחר יבשה שאפשר לעמוד איתה עם שתי רגלים על הקרקע, משהו שבפשטות מקיים את העולם. משהו שבפשטות אפשר לנגוס בו והוא משביע (לא על דרך משל!) – וזה הסימן שלי לכך שהדבר הזה אינו דמיוני, אלא ממש ענף של עץ החיים, בפשט.
רבנית גדולה אחת, כשסיפרתי לה מאין אני ולאן אני חותרת, וכמה זה מטלטל לבנות גשר כשאני בעצמי משמשת חומרי הגלם לבנייתו – אמרה לי: "יש לך הרבה מה להפסיד". כדי למצוא מקום בו שתי הרגליים עומדות על הקרקע – צריך קודם לשמוט את הקרקע מתחת לרגליים. אני הגעתי לתשובה אחרי שכבר ביססתי את הרגליים עמוק על אדמת המבטחים של הפרמקלצ'ר, עם עולם שלם של עומק, תובנות ואורחות חיים.
וככל שאני משתפת יותר אנשים במה שקורה משני צידי הגשר הזה, מצד אחד ישוב אנושי ומצד שני בר גמור, ומנסה לעזור להם להלך בחופשיות בין שני העולמות האלה, הלוך ושוב וחוזר חלילה, רצוא ושוב רצוא ושוב – כך אני מגלה שהגשר בעצם מוצק מאוד, ומוחשי. כי בסופו של דבר שוכחים שיש שם בכלל גשר, והגשר הוא המשכו הטבעי של השביל, ומתברר שבעצם שני צידי הגשר היו מאז ומעולם ישות חיה אחת! הרי הכביש מתחת לגשר לא היה כאן תמיד. פעם, פעם היו שני חלקי ההר רצף אחד!
לא מזמן שלחו לי סרטון מדהים על תרבות ביערות עד. כפר שאנשיו חיים משני צדדים של אותו הנהר. משני צידי הנהר גדלים פיקוסים נפלאים, ואיש זקן מלמד את נכדתו איך קולעים גשר משורשי האוויר שמעל הנהר, כדי לחבר בין שני חלקי הכפר. ברגע שהמלאכה הזאת תישכח, ושני הכפרים יינתקו זה מזה, אין להם קיום. הם יודעים זאת, וממשיכים לבנות גשר, באמונה עצומה שאי אפשר להסביר אותה בהיגיון. חוכמה של תמימות. האיש הזקן מסביר לה איך קולעים ומושכים ומחכים בסבלנות שהעץ יצמיח עוד שורש, כי כשהוא, הזקן, לא יהיה עוד, אסור שמלאכת השורשים תישכח.
לא מזמן שלחו לי סרטון מדהים על תרבות ביערות עד. כפר שאנשיו חיים משני צדדים של אותו הנהר. משני צידי הנהר גדלים פיקוסים נפלאים, ואיש זקן מלמד את נכדתו איך קולעים גשר משורשי האוויר שמעל הנהר, כדי לחבר בין שני חלקי הכפר. ברגע שהמלאכה הזאת תישכח, ושני הכפרים יינתקו זה מזה, אין להם קיום. הם יודעים זאת, וממשיכים לבנות גשר, באמונה עצומה שאי אפשר להסביר אותה בהיגיון.
אינני יודעת איפה הכפר ההוא, ואיזה עץ זה היה. אבל אני יודעת איפה הכפר שלי, ואיזה עצים יש לי כאן. ואני חייבת להמשיך לקלוע את הגשר. מתהלכים על שורשי האוויר המרחפים ברוח, וככל שמתקדמים קולעים את המשך הגשר ופוסעים עוד פסיעה הלאה. בניית גשר קורית לאט ובשקט. את הצעד הבא אפשר לדעת רק אם כבר צעדת וקשרת את כל ההקשרים בשורשים שבצעדים שחלפו…
*טליה שניידר היא מתכננת אקולוגית של גינות, חוות, בתי ספר ועוד. בעלת הוצאת 'יער', הוצאת הספרים האקולוגית היחידה בישראל. מנהלת בית הספר לקיימות מקומית 'בית יער', ללימוד פרמקלצ'ר וגינון אקולוגי
