החינוך המשלב: תיקון מערכת החינוך הישראלית
אל מול החלטות שעלולות להרחיק חלק מהציבור מיהדותו, לפגוע בקשר עם יהדות התפוצות וללבות את הפילוג בין חלקי העם, מנכיחים בתי הספר המשלבים יהדות המקבלת את כל המסורות והנותנת מקום לכל יהודי. דווקא מי שבוחר להמשיך ולהסתגר בארבע אמותיו ולהסתפק בהיכרות מינימלית של האחר הוא האנכרוניסטי
רבים מאתנו מאמינים ש"הכול מתחיל בחינוך". נאום השבטים של הנשיא ריבלין והסקרים השונים המעמידים את בעיית המגזריות כאחת הבעיות הבוערות בחברה הישראלית הם ההוכחה הניצחת לכך שהכול באמת מתחיל בחינוך. לפני שבעים שנה לקחנו את מערכת החינוך ופיצלנו אותה לזרמים. מה קיבלנו כתוצאה ישירה של ממש? חברה מפולגת ומשוסעת. אכן, הכול מתחיל בחינוך.
החינוך המשלב, שבו מתחנכים אלה לצד אלה בעלי זהויות שונות על הרצף החילוני-דתי, מציע תיקון של מערכת החינוך הממלכתית הישראלית. אחת התולדות של החינוך המשלב תהיה חברה ישראלית בריאה יותר, בעלת אתוס רחב ומשותף. תולדה אחרת, חשובה לא פחות, מתייחסת לתלמידים עצמם, בוגרי המערכת, שיצאו את שערי בית הספר כשהם בעלי עולם מושגים רחב, תפיסת עולם מורכבת, כלים ומיומנויות שישרתו אותם היטב כבוגרים בחברה.
במאמרו בגיליון דעות האחרון השמיע אריאל הורוביץ טענות כנגד החינוך המשלב. הורוביץ טען, בין היתר, כי החברה הישראלית כוללת בתוכה גוונים שאינם יהודיים, ואם בחינוך משלב חפצים אנו, עלינו לקבץ תחת קורת הגג החינוכית גם קבוצות תרבותיות של מיעוטים שאינן נמנות על הרוב היהודי.
ראשית אטען שישנה לגיטימציה לפעולה עמוקה ומורכבת לאיחוי השסעים גם בתוך החברה היהודית פנימה. בנוסף, הקו החינוכי שלנו ב'מיתרים', רשת לחינוך יהודי משלב, מכוון גם לכך שההעמקה במקורות היהודיים שלנו, בתרבותנו אנו, תתן את אותותיה גם ביחס לגר הגר בתוכנו, ותביא לשינוי מהותי של המרקם החברתי בחברה הישראלית הכללית.
הורוביץ מעלה על נס מפגשים בין מסגרות נבדלות שאמורות להביא לפתרון השסע. החינוך המשלב מבקש ליצור את האיחוי מתוך חיים משותפים יום-יומיים, והעמקה בעגלה המלאה שכל אחד מן השותפים – ברמת הקהילה או ברמת הפרט – מביא עמו. ההעמקה הזו מאפשרת לאדם להבין את דרכו באופן ברור ומשמעותי, ומתוך כך הוא גם יכול לבחון את דרכו ולבחור אותה לא רק מתוך דבקות בססמאות או הסתגרות מפני איבוד הזהות הזו. בנוסף, העמקה זו מאפשרת לאדם להכיר את האחר העומד מולו, ולהבין שמעשיו אינם מעשים של מה בכך. ואף אם הוא חולק על חברו מכול וכול, הוא יכול להבין את השפה שבה חברו חושב ואת הקווים המנחים אותו.
ממילא אפשר לראות שהעיקרון שמוביל את החינוך המשלב מביא בסופו של דבר לא רק לאיחוי השסע בין דתיים לחילונים, אלא גם לאיחוי שסעים נוספים, ולמעלה מזה – למפגש שונה מזה המקובל עם האחר באשר הוא. לא מפגש של ניכור, זרות, הסתגרות ופחד, אלא מפגש שנובע משמחה בריבוי הפנים, ומאמונה שמאחורי הפנים החדשות שעמן נפגש האדם מסתתר עולם ומלואו.
שנית, הניסיון להקטין מעשה אידאולוגי אחד דרך העמדתו בצלו של מעשה אידאולוגי גדול יותר הוא בעייתי. באותה מידה אפשר היה לבקר כל אדם שבחר לתת צדקה על כך שהתרומה שלו לא רצינית ולא שווה הרבה, כי אפשר היה לתרום יותר. לא כאן המקום להרחיב על היתרונות והחסרונות של החינוך שמציע הורוביץ בדבריו אל מול החינוך המשלב, אך כמובן שאלו שתי יוזמות ברוכות שאין האחת צריכה להאפיל על חברתה.
טיעון שני של הורוביץ הוא שחזון החינוך המשלב לא מצליח בחלק מהמקרים להתממש בפועל. לטענתו, בחלק מהמקרים החינוך המשלב מפגיש בין חילונים בעלי זיקה למסורת לבין דתיים מתונים. וכמובן, הטענה הנצחית: אליטיסטים. לדבריו, כולם אליטיסטים. ובכן, לתחושתי הורוביץ איננו מכיר לעומק את בתי הספר המשלבים. בין בתי הספר שאנחנו ב'מיתרים' מלווים ישנם בתי ספר שבהם הפער בין החזון של מפגש אוכלוסיות לבין המציאות הוא קטן, וישנם בתי ספר שבהם הפער גדול עוד יותר מכפי שהורוביץ מתאר. ישנם בתי ספר עם אוכלוסייה במעמד סוציו-אקונומי גבוה, אל מול בתי ספר שאוכלוסייתם היא מן הפריפריה החברתית. ישנם עירוניים וכפריים, מרכז ופריפריה, ואין אחד דומה למשנהו. השונות שבין הלומדים בבתי הספר המשלבים מתבטאת גם בשונות שבין בתי הספר האלו.
לו הורוביץ היה רוצה להכיר את הנושא שעליו הוא כותב, הייתי שמחה להזמינו למפגש שהתקיים רק בשבוע שעבר בבית הספר המשותף בתל אביב, המלווה על ידי 'מיתרים', לשמוע את הדיון הער שהתפתח בנושא התפילה. זהו דיון חשוב ומרתק שמתנהל חדשות לבקרים בקהילות השונות, דיון שבו כל אחד שמר על זהותו, אך התוודע ליופי ולעושר שמעניק המגוון. זהו דיון שבו לא טושטשו ההבדלים, אבל נמצא בסיס לשיח מכבד ומבין. הדיון הזה לא יכול היה להתקיים אלמלא החינוך המשלב.
יחד עם זאת, כאשר בוחנים את המטרה הגדולה שאנו מציבים לנגד עינינו ואת מימושה במציאות, הרי שעבודה רבה עוד לפנינו. חלקים גדולים של החברה הישראלית לא מכירים כלל את החינוך המשלב. רבים מאלו ששמעו על אודותיו רואים בו חינוך המאיים על זהותם. אך האם מכאן נסיק שהרעיון עצמו אינו נכון ואינו משמעותי? לטעון כך, כפי שעשה הורוביץ במאמרו, יהיה כשל לוגי, שכן בחינה של כל רעיון ואידיאולוגיה אל מול מימושם במציאות תוביל למסקנה שהם לא הצליחו להגיע ליעדם. האם יתבטלו כל הרעיונות המשמעותיים מן העולם? אנחנו עדיין במסע, ומזמינים את כולם להצטרף אלינו ולהתקדם יחד בהתמדה לעבר מימושו.
הטענה האחרונה של הורוביץ היא שהחינוך המשלב הוא אנכרוניסטי. לטענתו, הניכור בין דתיים וחילונים בימינו פחת, ועל כן החזון מתאים לשנות התשעים ולא לימינו. אינני יודעת מהיכן שואב הורוביץ את הבסיס לניתוחו, ולאילו ערוצי תקשורת הוא מחובר. לעניות דעתי, דווקא בשבועות האחרונים קיבלנו אישוש לחשיבות ערכי החינוך המשלב על רקע המאבקים על אופייה היהודי של המדינה. אל מול החלטות שעלולות להרחיק חלק מהציבור מיהדותו, לפגוע בקשר עם יהדות התפוצות וללבות את הפילוג בין חלקי העם, מנכיחים בתי הספר המשלבים יהדות המקבלת את כל המסורות והנותנת מקום לכל יהודי.
אל מול הזעקה בדבר "ההדתה" במערכת החינוך הממלכתית, ואל מול ההסתגרות הקיימת בחינוך הממלכתי-דתי, החינוך המשלב קורא: "לא לפחד כלל". אל מול הניסיונות לסגור ולמסגר את הילדים, לאטום את אוזניהם משמוע קולות שונים כדי לשמור על זהותם, מציע החינוך המשלב דרך שאינה מונעת מפחד ומחשש. דרך שבכוחה להחליף את מאבקי הכוח בשיח מכבד; דרך שבכוחה להצביע על החלקים הרחבים המשותפים לחלקים נרחבים של העם; דרך שרואה בתלמידים עצמם שותפים לעיצוב הזהות שלהם, ולא מושאים שרק זקוקים להגנה; דרך שבכוחה ללמד שהעמקה בזהות אינה סותרת את הכבוד שניתן להפגין ביחס לזהותו של האחר; דרך שרואה את המפגש בין העגלות המלאות כמפגש מפרה, אך יחד עם זאת, מתוך המפגש הזה יכולות להיווצר זהויות שונות ומגוונות.
במציאות של ישראל 2017, דווקא מי שבוחר להמשיך ולהסתגר בארבע אמותיו ולהמשיך להסתפק בהיכרות מינימלית של האחר, הוא האנכרוניסטי.
ד"ר רנית בודאי-היימן היא מנכ"לית מיתרים – רשת לחינוך יהודי משלב
