not memberg

 

הדבר הנכון לעשות הוא לשמר ולקדם את אופייה היהודי של מדינת ישראל, הן בשל אופייה הציבורי של התורה והן בשל האחריות להמשכיות העם היהודי. לצד זאת, יש להתמודד עם נזקי המונופול של הרבנות ולאפשר ליחידים המבקשים לנתק בין הזהות הישראלית שלהם ובין הפרשנות ההלכתית לזהות היהודית למצוא דרך לעשות זאת

 

גם יהודים, גם ציונים

חידושה הגדול של התנועה הציונית היה ביצירת מגבש זהות חדש לאומה הישראלית. במשך מאות שנים, עד לפרוץ תנועת ההשכלה, שימשה התורה כמגבשת הזהות הזו. לאורך הדורות התגלעו מחלוקות תהומיות בשאלה מהי הפרשנות הלגיטימית של התורה וכיצד יש לחיות, אולם לא הייתה מחלוקת על כך שזהותו של האדם היהודי היא זהות שומר התורה ומקיימה. האמנציפציה, תנועת ההשכלה והנאורות הביאו בכנפיהן משבר זהות קשה. לאורך המאה התשע-עשרה עסקה כמעט כל היצירה היהודית – למן עולם הרבנות ועד קצה עולם הספרות והחברה – בשאלת הזהות של אומה שחלקים גדולים ממנה פסקו מלקיים את התורה. על פני השטח, התגלתה סכנה עצומה להמשך הרציפות היהודית. היצירה האמנותית המבטאת את המשבר הקשה היא גם המפורסמת ביותר מאותה תקופה – טוביה החלבן, שכל אחת משבע בנותיו פנתה לכיוון אחר, ודרך בנותיו מתאר שלום עליכם באופן אלגורי את מצבה המתפורר של הזהות המגבשת של האומה. על רקע זה ניתן להבחין בתפקידה ההיסטורי של הציונות. היא העניקה מגבש זהות חדש לעם ישראל – זהות של תנועה לאומית בגוונים שונים. העובדה שאין מדובר רק בתנועת שיבה לארץ, אלא במגבש זהות חדש, הובנה היטב על ידי גדולי ישראל, והיא היא שהביאה חלק מגדולי ישראל לראות בציונות את הסכנה הגדולה ביותר – לא רק החילון והמרידה במשיח היוו סיבות להתנגד לה, כי אם העובדה שהיא באה כביכול לרשת את מקומה של התורה. ברם, כבר מלכתחילה טענה תנועת המזרחי, ונראה כי ישנן ראיות היסטוריות לא מועטות לכך, שאין מדובר במלחמת הכרעה בין שתי הזהויות, אלא להפך – החפיפה ביניהן גדולה מאוד, והן מזינות האחת את השנייה. ואכן, לרוב המוחלט של אזרחיה היהודים של מדינת ישראל אין מדובר בהתמודדות בין שני מגבשי זהות העוינים זה את זה, אלא בשני עניינים שהם מחוברים אליהם מאוד. אין להם כל בעיה להיות גם יהודים וגם ציונים, או בניסוח החדש – ישראלים.

חפיפה זו אינה מקור חולשה אלא מקור עוצמה, וכל עוד שתי הזהויות האלה תומכות זו בזו – פורחת ברכה מרובה. הרבה דברים טובים התרחשו בעולם התורה כתוצאה מהשיבה לארץ ומהקמת המדינה ועמה סוגיותיה ואפשרויותיה הרחבות, והרבה דברים טובים התרחשו בעולם הציונות כתוצאה מאי-ניתוקה מהיהדות. זו הסיבה שרוב האזרחים היהודים של מדינת ישראל שמחים בהגדרת המדינה כ״יהודית ודמוקרטית״, על אף הסתירה הפנימית שבין שני מקורות סמכות, ועל אף כל הבעיות שצירוף זה יוצר, עד שמימושו המלא אינו אפשרי כלל. יש בתוכנו אלה ש״שורש נשמתם״ יונק מאליהו הנביא, שצליל דבריו ״עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים״ מניע אותם לחתור להכרעה בין שתי הזהויות – היהודית והדמוקרטית – והם נמצאים בין בקצות המחנה הזה ובין בקצות המחנה הזה. אני סובר להיפך, ורואה אסון בחתירה לקראת עמדה כזו של הכרעה. נראה כי משעה ששתי הזהויות האלה תיפרדנה, אפילו כ״ידידות״, ייווצר קרע בלתי ניתן לאיחוי. דברים אלו שמעתי גם מהאדמו״ר מגור זצ״ל, בשעה שביקשנו כתושבי הגולן לגייס אותו למאבק ״העם עם הגולן״, ונראה לי כי זו עמדת הרוב המוחלט. נקודת המוצא צריכה אפוא להיות זו החותרת לכך ששתי הזהויות האלה לא תיקרענה האחת מהשנייה.

ברם, הרצון לקיים את שתיהן כאחת מכיל בתוכו סתירה בלתי ניתנת ליישוב. הסתירה היא לאורך יריעה רחבה, פילוסופית ומעשית, והיא באה לידי ביטוי בעיקר בסוגיות המכונות אצלנו ״דת ומדינה". בדרך כלל מבקשים לומר כי עיקר הסתירה מצוי בעצם המבנה הכפול של שני מקורות הסמכות, אולם אני סובר שדווקא כאן ניתן לצמצם את הסתירה, וכתבתי על כך פעמים רבות. הסתירה המעשית נמצאת לדעתי במקום שונה במקצת – הגדרת הציונות כדמוקרטיה קיבלה את הפרשנות הליברלית-מערבית, שחלק בלתי נפרד ממנה הוא רשימת זכויות הפרט, שאין הרוב רשאי לשלול אותן. לעומת זאת, צביעת הקולקטיב בצבע כלשהו, ובנושא שבו אנו דנים – בצבע היהודי, משמעה קביעת אופייה הציבורי הכללי של המדינה, ואין דרך לעשות זאת בלי לפגוע פגיעה מסוימת בזכויות הפרט. אפילו החוק העיקרי המבטא את מדינת ישראל כמדינה יהודית – חוק השבות – הוא בעייתי מאוד מנקודת המבט של זכויות האדם. סתירה זו היא בסיס הדיון של מה שאנו מכנים בשם ״כפייה דתית״.

 

לקדם את אופייה היהודי של המדינה

שאלת הכפייה בנושאים האמוניים והדתיים נובעת משני כיוונים שונים. לעתים אנו שוכחים לדון בסוגיה מנקודת המבט הפנים-דתית: האם יש ערך בכך שמצוות מסוימות מקוימות בכפייה, ולמעשה אין בהן שום תוכן דתי, כי אם ציות לחוקי המדינה, והן דומות למי שמקיים מצוות בשם עבודה זרה (אבקש להדגיש: איני טוען שציות לחוק הוא עבודה זרה)? האם הברכה עליהן תהיה "ברוך אתה יולי אדלשטיין וראובן ריבלין אשר ציוונו לעשות כך וכך"?! המקורות השונים בהלכה המדברים על כפייה אינם עוסקים בדיוק במציאות זו, שכן הם דנים באדם הרואה את עצמו כחלק מתפיסה כללית של קבלת עול הקב"ה ועול מצוות, אך מפר בתוך המערכת את חוקיה, ועל כן הוא נידון ונענש. אולם אנו עוסקים כאן במציאות שבה אזרחים רבים אינם מכירים כלל בסמכות המערכת המחייבת את קיום המצוות, רואים זאת כחלק מבחירתו החופשית של האדם, ולעתים אף טוענים שהם מכירים בסמכות המערכת אך חולקים על הבלעדיות של הפרשנות ההלכתית ל״יהדות״. עמדת ההלכה ביחס למציאות חדשה זו יכולה להתבסס על המקורות הקודמים רק במעט, וכפי שהתמודד הרמב״ם עם הקראים באופן שונה מזה שהיה מקובל עד ימיו, גם אנו נתבעים לעסוק בסוגיה מחדש.

שני במקורות הדיון על הלגיטימציה של עיצוב זהות דתית של מדינה הוא העולם ההומני, הליברלי והדמוקרטי: האם ראוי כי המדינה תכפה דבר מה שקשור לדת על אזרחיה, או שכפייה זו היא הפרה מהותית של רשימת הזכויות, ואין הרוב רשאי לכפות את הדת על היחיד? או לכיוון ההפוך – מדוע לא רשאית החברה להגדיר את אופייה, ולתבוע מהרוצים להיות שותפים בה לקבל את ההגדרה הכללית של החברה?

מעבר לכך, שני מישורי השאלה קיימים גם במסגרת הדיון בין הזרמים היהודיים השונים. שכן, משעה שהמדינה מכריעה שהיא מתערבת – היא גם מכריעה על פי אילו עקרונות דתיים היא עושה זאת, וכיום מדובר על הכרעה חד משמעית לכיוון העמדה ההלכתית המקובלת. כמובן שמבחינה דמוקרטית וליברלית זה לא פשוט, אך גם מבחינה דתית עולה שאלת הוודאות – אנו מדברים בוודאות מוחלטת על העובדה שאנו מייצגים את האמת בדבר רצון ריבונו של עולם, ולא מותירים כלל מקום לספק. אני לא יכול להשתחרר מהעובדה שפעם שרפו את ספרי הרמב״ם, והבה נבחן איפה נמצאים היום שורפי הספרים של הרמב"ם ואיפה נמצא הרמב"ם עצמו, ודי בכך כדי להחדיר בנו מעט מן הענווה והזהירות בסוגיות מסוימות.

ואף על פי כן אני טוען כי הדבר הנכון לעשות הוא לשמור ולקדם את אופייה היהודי של מדינת ישראל. ההצדקה לעמדה הזו נמצאת בארבעה כיווני מחשבה שונים, שאף אחד מהם לבדו, ואף לא כולם יחד, מכריעים שיש זכות בלתי מוגבלת להתערב באמונתו של היחיד, אולם הם בהחלט נמצאים על השולחן ומחייבים בחינה של עמדות מורכבות יותר מאשר הטיעון כי אל למדינה להתערב באמונתו של אדם. אציין גם כי לא כל הטיעונים מחייבים דווקא את הפרשנות ה"אורתודוקסית" לאופייה של הזהות היהודית, אם כי עמדתי היא כמובן שיש להכתיר את הפרשנות הזו כמעצבת את אופייה היהודי, מכוחם של חלק מהנימוקים שיובאו להלן.
ארבעה כיוונים

אופייה הציבורי של התורה: האמונה וההלכה אינן עוסקות רק בזהותו של היחיד. חלק גדול מחידושה של התורה מצוי בכך שהיא עוסקת גם בהלכות מדינה, בעיצוב פני החברה, ובנושאים מדיניים וכלכליים, בין בהלכות של ממש, ובין ממקורות הנבואה והאגדה. גם מבחינה דתית וגם מבחינה דמוקרטית ישנם מרחבים אחרים מאשר מרחבו של היחיד. התורה מדברת גם על ברית לאומית בינינו ובין הקב"ה. ניתן להדגים זאת בדיון המרתק שהיה בין הרב מלכה זצ"ל, רבה של פתח תקווה, לבין הרב זילברשטיין יבדלח"א, בנושא הפגנות השבת שתבעו לסגור את קולנוע היכל. הרב מלכה כתב מאמר מנומק ומלומד שבו הוא מסביר מדוע לא חלה על המפגינים חובת מחאה, הימנעות מ"לפני עיוור" וכדומה, וכדומה, ובשל כך טען כי אין חובה להפגין, וממילא ההפגנות הגורמות חילול שבת – אסורות. השיב לו הרב זילברשטיין כי אם אמנם הדיון היה על העבירות האישיות של המבלים בקולנוע, טיעוניו היו רלוונטיים. ברם, ההפגנה היא על אופייה של השבת הציבורית ועל שאלת הזהות של רשות הרבים במדינה יהודית, ובשל כך הדיון על ״לפני עיוור״ ו״מסייע״ אינו רלוונטי, ולדעתו ההפגנות הן מצווה גדולה, גם אם הן גורמות לחילול שבת של השוטרים.

גם מבחינה דמוקרטית לא קיימת חובה לאמץ דווקא את המודל הליברלי של הדמוקרטיה, ולהפקיר את זכות הרוב להגדרה עצמית. ישנן תפיסות רפובליקניות, שבהן לדעתי מחזיק רוב מוחלט של הציבור היהודי במדינת ישראל, שמכירות גם בזכותה של חברה, בעיקר כאשר מדובר על ה"אספה המכוננת", להגדיר את מי היא רואה כנשוי ואת מי לא, מהו מזון כשר בציבוריות ומהו לא וכדומה. העובדה שעל רשות הרבים הציבורית השתלטה תפיסה דמוקרטית אחת בלבד היא טעות גדולה. ברם חשוב להדגיש כי ביסוס זהותה היהודית של המדינה על היסוד הדמוקרטי בלבד פותח אופק להכרעה אחרת, אם תשתנה עמדת הרוב ותתנגד לעצם האופי היהודי, או לפרשנות ההלכתית של אופי זה.

 

האחריות לציבור המסורתי: אי אפשר להתבונן על השאלה רק דרך הפריזמה של הדמוקרטיה. חלק בלתי נפרד מהאחריות שלנו היא להמשך קיומו של חוט השדרה הזהותי היהודי. בעם ישראל ובמדינת ישראל יש מרחב גדול מאוד, שכבר הופך את הקטגוריות הישנות לבלתי רלוונטיות. בין ״דתי״ (שלא ברורה הגדרתו) ובין חילוני (כנ״ל) יש אין-ספור גוונים של חיבורים למסורת היהודית. האחריות שלנו כלפי המשכיות האומה הישראלית היא שמניעה אותנו לראות את המדינה חלק מאתגר זה ומימושו. המדינה מהווה כלי לאחריות המשכית זו, דווקא מכוח העובדה שצוינה לעיל ולפיה רוב מוחלט של אזרחיה היהודים מזהים בין זהותם הישראלית לזהותם הדתית. בשעה שתופרדנה שתי הזהויות האלה ייקרע, בעיקר בעולם המסורתי הענק, קרע שיחייב לבחור בין השניים, ומעשה זה יהיה מעשה חסר אחריות ביחס לקיום היהודי.

 

שאלת ההמשכיות: במאתיים השנים האחרונות אנו מכירים שני כישלונות ענקיים של תנועות להמשכיות העם היהודי. תנועת נאמני התורה שהקיפה את כל יהודי העולם כשלה אל מול תנועת ההשכלה, בהיקפים שונים בגלויות שונות, ולמעשה הביאה לחילון כללי ורחב באומה הישראלית. כישלון שני הוא הכישלון הנוכחי של התנועות הלא-אורתודוקסיות בהצמחת דור המשך. ההיקף המזערי, אם בכלל, של חינוך יהודי; שיעור נישואי ההתבוללות; המשקל הנמוך של תשומת הלב של יהודים ליהדותם מתנפץ לנגד עינינו חזור והתנפץ.

המסקנות מתיאור זה מורכבות מאוד ומחייבות דיון נרחב, ובין השאר יש להבחין בין ארץ ישראל לבין התפוצות. ברם, אחת מהן היא שהתנועה האורתודוקסית על גווניה השונים מהווה פלטפורמה הרבה הרבה יותר משמעותית להמשך המשקל של הזהות היהודית בעולמם של אנשים, וממילא תביעתה למשקל מוביל במדינת ישראל מגובה לא רק בעמדות תיאולוגיות אלא גם בעמדות סוציולוגיות ובנתונים דמוגרפיים.

מאידך גיסא, חשוב לי להדגיש כי היהדות ההלכתית טועה בזלזול ובבוז שהיא מקרינה כלפי התנועות הלא-אורתודוקסיות, בעיקר בחו״ל. היא לא מבינה את תפקידן, את האתגר הגדול של היהודים שאינם משתייכים לזרם מסוים, את המשמעות הרוחנית העמוקה של התביעות להתחדשות רוחנית שנוקשות על דלתה שלה מכיוונים אלו וכדומה, וזאת מבלי לעצום עין מנזקי אותן תנועות. תהום זו, שבתחומים מסוימים אף אני שותף ליצירתה, מסנוורת אותנו מלראות את התמונה במלואה. לא זו בלבד אלא שהתעלמותה של מדינת ישראל מן הזרמים הללו עלולה להביא לתוצאות חמורות, של הגברת ההתבוללות מחד גיסא, והעצמת הזהות ה״ישראלית״ על פני זו ה״יהודית״ בארץ מאידך גיסא.
מגנט המשיכה של מדינת ישראל: מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שיש למעלה ממיליארד אנשים שמבקשים להשמידה. עובדה זו כשלעצמה מחייבת אותנו לתת סיבות טובות לאלו שבוחרים להמשיך לחיות בה. חלק מן הסיבות האלו נמצא באופן פרדוקסלי דווקא בחירות ובחופש, באיכות החיים, באופי הליברלי והחופשי של המדינה. בד בבד, כוח המשיכה של ייחודה נעוץ גם בייחודה היהודי, בנשמה היתרה שלה ובעוצמתה הממגנטת של המשכיות המסורת.

 

הלכה פחות דיקטטורית

האם משמעות הדבר היא כי טוב להותיר את המצב כפי שהוא? מעבר לשאלות התיאולוגיות והדמוקרטיות, צריך להוסיף למשוואה גם את הסכנה הגדולה לעולם ההלכתי, העולה מהמציאות הקיימת, והיא הסכנות המתלוות למונופול. סדנא דארעא חד הוא, וכנגד כל סכנה העולה מאנרכיה מצויות סכנות הפוכות בכיוונן במונופול, שכולן מתממשות לנגד עינינו: השחיתות הנובעת מהעוצמה הלא-מוגבלת; האטימות הנובעת משיכרון הכוח; ״השתלטות עוינת״ המגייסת את הרבנות הראשית למטרות הפוכות בכיוונן; ההתרגלות לקיים את היהדות בכוחה של המדינה המאבנת את היצירתיות ואת הפירות הצומחים דווקא כשצריך להתמודד ב״שוק החופשי״; ובעיקר: השנאה ההולכת ומצטברת כלפי מי שהכוח בידו, והוא עושה כטוב בעיניו. האם עולם הרבנות היום נוטל חלק בקירוב של יהודים ליהדותם, או להפך – נוטל חלק בהרחקתם? אני חושש שהתשובה לשאלה זו היא האחרונה, וממילא השארת המצב הנתון גם היא מזיקה מאוד.

 

האם עולה מדבריי התוויה מסוימת של דרך מעשית? דומני שכן. דווקא על מי שמאמין בפיתוחה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בפרשנות ההלכתית שלה מוטלת החובה להיות מודע גם לצל שעמדתו מטילה, ולטובת האמונה והמדינה גם יחד הוא צריך לפעול לדעתי בארבעה כיוונים, וזאת מהפנים אל החוץ.

מעגל ראשון: עוד לפני השאלה המוסדית, יש להרחיב את אופייה של הזהות היהודית למקומות הקשורים בתחומי הצדק החברתי, המוסר הפוליטי, הנקיות הציבורית וההגינות התקציבית. חובה קדושה היא לנפץ את התפיסה הממקדת את הזהות היהודית בגטו הצר של מה שנחשב במדינת ישראל כחוקים "דתיים". הרחבה זו, המבוססת על מצוות רבות בתורה ומועצמת בדברי הנביאים, היא תנאי הכרחי לרצון הציבורי הרחב להיות קשור בעולמה של יהדות. יש אפוא לחולל מהפכה הן בתפיסה הפנים-דתית, שכבר נביאי ישראל ביכו על הטעות החמורה שבהזנחת תחומים אלו, והן במאבקים הפוליטיים על אופייה של המדינה.

המעגל השני קשור בהתמודדות עם נזקי המונופול. בנושא זה צריך לעשות שינוי דרמטי, שינתק את הרבנות הראשית מהשילוב הלא-קדוש של הרגולטור ושל המבצע, ויותיר אותה כקובעת הסטנדרטים ולא כמבצעת אותם. תיפתח אפוא מערכת רחבה יותר של כשרויות (שבמידה מסוימת כבר קיימת), של גיורים (כנ״ל), של נישואין וגירושין (כנ״ל) ועוד ועוד. שימור הכוח רק מכוחה של המדינה כבר לא מחזיק מעמד, בדיוק מאותן סיבות שמונופולים מגיעים לשלב שבו הם מתמוטטים.

המעגל השלישי הוא מעגל ההכלה. הרבנות, בשל העובדה שהיא מותקפת היום, נוהגת ככל גוף מותקף, המקיף את עצמו בחומות גבוהות יותר ומבדל את עצמו יותר ויותר. הכיוון צריך להיות בדיוק הפוך – עולמה של ההלכה המחייבת הוא פחות דיקטטורי כפי שמצטייר, ויש בו מקום לרוחב גדול יותר של עמדות פנים-הלכתיות. במקום לעסוק כל הזמן בהבחנות ובהחרמות, נכון מצדה של הרבנות להפסיק לסמן רבנים כ״אויב״ וכ״אוהב״, ולפתוח את השורות ברוחב המקסימלי האפשרי (ולא מעבר לכך). הכלה זו גם תאפשר לעולם התורה להקשיב לביקורת החריפה הנמתחת עליו, ולראות בה הזדמנות גדולה לבחינה מחודשת, ולטיהור ההתכווננות הראויה של הרבנות.

המעגל הרביעי קשור במציאת הדרך שתאפשר ליחידים המבקשים לנתק בין הזהות הישראלית שלהם ובין הפרשנות ההלכתית לזהות היהודית למצוא דרך משנית, לא עיקרית, לעשות זאת. זוהי עמדת פשרה פוליטית (לא פשרה הלכתית) שגם תשחרר במידה את עולם הרבנות מן הכפיפות שיש לו היום לכפיית המדינה עליו. זה גם המקום שבו אולי יימצא מקומם של זרמים אחרים, כחלק מדרך משנית ומתפשרת מבחינה פוליטית, אם אכן יש צורך בדבר (אני בספק גדול לגבי הצורך בכך במדינת ישראל, ולמיטב הבנתי הוא אינו קיים בצורה משמעותית).

בד בבד, יש לזכור כי מקומה של הזהות היהודית לא ייקבע רק על ידי הכרעות פוליטיות או ציבוריות. בשעה שהעולם הדתי יעניק לציבור הרחב מודל של חיים רוחניים עמוקים ונוגעים, תורה מאירה ומשמחת, קישור למסורת ולשורשי האמונה, חזון וייעוד – תתרחש תנועה פנימית רחבה שתהיה תלויה הרבה פחות במסגרות פוליטיות, והרבה יותר בחיים עצמם. אני מאמין כי אם ננקוט בדרכים אלו נמלא יותר את שליחותנו כנושאי שם ה׳ בעולם, ו״אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", ונמצא דרך ציבורית לכונן את זהותה היהודית של המדינה.

 

 הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת ההסדר אמי"ת אורות שאול ברעננה וראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר

Deot5