לא טוב לו לאדם ללא מולדת / דנה בלוך גרינבאום

לא טוב לו לאדם ללא מולדת / דנה בלוך גרינבאום

"אחרי 1933, כך מספרים, ביקרו שליחים ממשרדו של גבלס שוב ושוב את הסופר אריך מריה רמארק בביתו שבטסן, שוויץ, במסגרת המאמצים לשכנע את הסופרים הגולים "האריים", כלומר את אלה שלא היו רעים מיסודם, לשוב הביתה, לחזור בתשובה. משאטם רמארק את אוזניו, שאל אותו לבסוף שליח הרייך: תגיד לי, למען השם, אתה לא מתגעגע? -מתגעגע? למה? השיב לו רמארק, מה, אני יהודי? "

ז‘אן אמרי כתב על הגעגועים, על תחושת העקירה מן הבית. לא פשוט להעביר את התחושה בדבריו. אני באה לסכם ומאבדת חלק ניכר מהפואטיות, מהרגישות והכאב שחדורים עמוק כל כך במילותיו.
במסה "לכמה מולדת זקוק האדם?" אמרי נדרש לשאלה האם מישהו יכול "להתחיל מחדש" לאחר שהוצא בכוח מביתו וממולדתו. האמונות והאמון עליו חייו נבנו נשברו.
אמרי כותב על המולדת ועל הגלות : המולדת היא ביטחון. לא חלק מאוצר מילים פטריוטי לאומי רומנטי אלא ביטחון פשוט וביתי. הגלות היא להיות תלוש מכל מה שהאמנת בו, מן האדם שאתה. "לכמה מולדת זקוק האדם"? הוא שואל, ועונה כי הוא יודע שהשאלה גדולה מהתשובה. במהלך חיבורו אמרי משיב תשובה ארעית, חלקית. לכמה מולדת זקוק האדם? – "להרבה" ; "ככל שיש לו פחות מולדת לשׂאתה כך זקוק הוא ליותר".
אמרי ממשיך וכותב על געגועים. הגעגועים הופכים לניכור עצמי: העבר נקבר ואתו הזהות העצמית ולכן האני כבר אינו ידוע. מתחוור לו בעקבות הניתוק הכפוי כי המולדת שאיבד מעולם לא הייתה שלו.
האידיאולוגיה של השלטון ביטלה את זכות קיומו, בני ארצו קיבלו את החלטות השלטון וגעגועי המולדת הפכו למותרות. המולדת בוטלה בדיעבד, והגעגועים אליה אמורים להתבטל אתה , אבל הם נשארים והופכים לכאבי פנטום הרסניים. "הגעגועים האמיתיים לא היו רחמים עצמיים כי אם הרס עצמי. הם התבטאו בפירוק הדרגתי של העבר שלנו, דבר שלא יכול היה להתרחש בלא בוז עצמי ושנאה כלפי האני האבוד. המולדת העוינת הושמדה על ידינו, ובו בזמן הכחדנו את פיסת החיים שלנו עצמנו, שהייתה קשורה עמה." הגלות מאופיינת בחוסר הבנה; הסימנים, הבעות הפנים והטונים בהם משתמשים האנשים אינם מפוענחים. הגולה שרוי בחוסר אוריינטציה גמורה. העולם הלא ברור אינו מסקרן אלא מפחיד, משום שאתה תלוי בו, אינך תייר. האנשים הזרים זוכים לעמדת עליונות רק בשל העובדה הפשוטה שהם יודעים לקרוא את מפת המציאות. וגם כשחולף זמן, והאדם לומד להכיר את מקום מגוריו החדש על סימניו וסממניו, ההכרה היא שכלית, נרכשת, ולא אינטואטיבית וספונטנית. "אין מולדת חדשה. המולדת היא הארץ בה עברו עליך ימי ילדותך ונעוריך. מי שאיבד אותה נשאר אדם אבוד, גם אם למד לא להתנודד עוד בנכר כשיכור אלא לדרוך על הקרקע בביטחון מה ". המולדת שהייתה איננה יותר. יותר מכך, מולדת חדשה לא יכולה להיבנות באופן מלאכותי.
אמרי אינו יכול להתנתק מהמולדת הישנה. קולו הוא קולה של המולדת האמתית והוא רוצה להאמין כי היא עוד תשוב לעשתונותיה ואז תשא אותו על כפיים כמי שנשא את לפיד האמת כל אותו זמן חשוך. אך הוא מכיר בכך שהשינוי בלתי הפיך. הוא נאלץ לבטל את מי שהוא היה פעם; בכך הוא מבטל את האדם היחיד שהוא יכול להיות.

ז‘אן אמרי, או בשמו המקורי, האנס מאייר, נולד בווינה ב1912 לאב יהודי ואם קתולית. אביו היה יהודי אוסטרי מתבולל שזמן קצר אחרי לידתו נפל במלחמת העולם השנייה כחייל בצבא הקיסר. באוניברסיטת ווינה למד אמרי פילוסופיה וספרות, ובשנות השלושים התמסר לכתיבה ספרותית והיה שותף בכתב עת. האנטישמיות הגדלה באוסטריה אילצה אותו להכיר בזהותו היהודית שנעשתה עובדה מוגמרת ב-1935 עם פרסום חוקי נירנברג. ב- 1937 נשא לאישה יהודייה ממוצא מזרח אירופי, ועם סיפוח אוסטריה לגרמניה ברחו ביחד לבלגיה.
ב-1940 נעצר אמרי בידי הבלגים והוגלה לדרום צרפת, שם היה כלוא במחנות שונים. ב-1941 ברח מהמחנות, חזר לבלגיה, והצטרף למחתרת. אמרי נעצר ועונה ע"י הגסטאפו, נשלח למחנות ריכוז, בניהם אשוויץ וברגן- בלזן. הוא שוחרר עם כיבוש המחנה בידי הבריטים ב-1945, שב לבריסל והשתקע בה. אשתו מתה באושוויץ ממחלת לב.
לאחר השחרור נמנע אמרי במשך עשרים שנה מלכתוב על עברו. ב-1964, עם המשפט הפומבי הראשון נגד פושעים במחנה ההשמדה אושוויץ, כתב אמרי את המסה הראשונה שלו, "בגבולות הרוח האנושית", ולאחר מכן לא חדל. ב-1966 ראו אור חמש מסות, שהן, שעל פי עדות המחבר, אינן ניתוח אובייקטיבי או תיעודי, אלא עדות של קורבן.
ב-17 באוקטובר 1978 שם ז‘אן אמרי קץ לחייו.

עם ההתנתקות המתקרבת ובאה, צפייה במהדורות החדשות הפכה עבורי לדבר לא פשוט. הרצון לא לדעת ולא לשמוע מתנגש ברצון להיחשף כמה שיותר, לדאוג, לכאוב, להיות מודעת. מה אדם אמור לעשות מול המציאות המופיעה למולו בחדשות? ישנו ריטואל חוזר של צפייה, צקצוק או אנחה, ומעבר לתכנית הבאה. החובה מתמלאת עם המודעות ל"מה שקורה" (ואני לא מתייחסת כלל לשאלת המציאות וכיצד היא מוצגת ומעוצבת בערוצי התקשורת השונים) אבל האם אני יודעת "מה קורה"? והאם מספיק לדעת? תחושת חוסר האונים גברה אצלי עם קריאת המסה "לא טוב לו לאדם ללא מולדת", של ז‘אן אמרי. חלק מהתיאורים שלו, אלו שמתארים את אובדן המולדת, הדהדו כאפשרות שעומדת לחזור על עצמה.
ניסיון זה להשוואה בין תחושתו של אמרי לתחושותיהם של אנשי גוש קטיף מנסה להביט אל מעבר לפוליטיקה. זהו ניסיון לחמול ולהבין, משום שחמלה היא מה שחסר עכשיו. מילן קונדרה הסביר בתחילת ספרו "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" את ההבדל בין חמלה לרחמים. רחמים באים מעמדה מתנשאת, מעמדה של עליונות, בעוד שחמלה באה מן הצורך להבין ולהשתתף. אל ההתנתקות אני מתייחסת כעובדה מוגמרת שעתידה לצאת אל הפועל והתחושה העיקרית שהיא מעוררת בי היא פחד. פחד מעוצמת הפגיעה שתפגע באנשים בתוכנו, פחד על העיוורון שאנו לוקים בו בשיח היום יומי, ופחד מהיום שאחרי. אני רוצה להאמין שיש דרך לרגישות שלא מקהה מעשים, שלהבין, או לנסות להבין מישהו שונה ממך אין משמעו לשנות את דעתך או לוותר על על עצמאותך. רגישות והקשבה הן אולי המפתח להתמודדות, למציאת מולדת ישנה- חדשה. חמלה אינה הסכמה- אלא ניסיון להבנה. וההבנה היא תנאי ראשון לדיון אמיתי.

למותר לציין כי אין בדעתי להשוות את מתיישבי גוש קטיף לניצולי שואה וכמובן לא את כוחות המשטרה הצבא וממשלת ישראל לנאצים. השוואה שכזו אינה חלק ממחשבה זו ואינה באה כלל בחשבון . ז‘אן אמרי מתייחס לתחושות אישיות של עקירה עמוקה ובלתי נסבלת ואני מצאתי בכתביו את יכולת ההזדהות, והיא שחשובה בעיני. לא השוואה למצב היסטורי כזה או אחר ואף לא הצגת עמדה פוליטית.
זהו ניסיון להבין את השונה ממני, אך לאו דווקא להסכים איתו.
האם החברה בישראל מבטלת את זכות קיומם של אנשי גוש קטיף? ברור שלא. החברה בישראל (אם מתייחסים להחלטה שהתקבלה בכנסת כמייצגת את הכלל) רוצה בביטחונם של אזרחיה ובתוכם ביטחון המתיישבים בחבל עזה. גם אין זה ברור שהמתנחלים עוברים את התהליך שעבר ז‘אן אמרי. קולו של אמרי אינו קולם של אנשים הבאים להקים את ביתם על אידיאולוגיות או על דת. הבית של אמרי הוא נתון ראשוני, פשוט וברור מאליו, ללא צורך בהצדקה. הוא אינו מאחז של רעיון. אם ההתיישבות אינה בשביל להקים בית, אלא בשביל ליצור עובדות בשטח, הרי שהמולדת שוב אינה ביטחון ושקט, אלא שדה קרב.
אולם, ההתנתקות קובעת כי מפעל לו הקדישו אנשים רבים שנים מחייהם, ולעיתים את רוב חייהם, אינו רצוי יותר. יתירה מכך- הוא מסוכן. תהיה תפיסת הבית אשר תהיה, כאן לא מדובר במעבר דירה. אין הבדל גדול אם קוראים לזה "להוציא" "לפנות" או "לגרש". זיכרון מורכב גם מנוף, מסביבה. אך מה קורה כשהסביבה אינה קיימת עוד? מה קורה לאני כשחלק מהקרקע עליה הוא מושתת מבוטלת בדיעבד? קרקע שאינה רק מוחשית אלא גם מחשבתית, אידיאולוגית. האם ביטול הזיכרון אינו מבטל גם חלק מן האדם? הגעגועים ימשכו למקום שכבר אינו קיים, לאני שכבר אינו לגיטימי. מה יהיה מולדת מחר, שתי תקוות לאחר ההתנתקות, ומה גלות?
ומכאן לעוד כמה שאלות מטרידות הנוגעות לעתיד היפותטי. האם בעקבות שינוי ערכים יכולה מדינת ישראל להתבטל כמולדת? המולדת, כמערכת רעיונות ואמונות, אך לא פחות מכך, כמורכבת מנופים מוכרים ושבילים נסתרים, גני ילדים ומגרשי משחקים- מבוטלת. אנשי גוש קטיף נקראים לחזור אל המולדת, אבל האם אין זו בנייה של מולדת חדשה עבורם? עבור ז‘אן אמרי מולדת שנייה אינה אפשרית. היא גלות. ועבור אנשים אלו?