עם פתיחת עונת ההרשמות לבתי הספר, השקנו ב”נאמני תורה ועבודה” קמפיין תקשורתי, הקורא לציבור הדתי לרשום את הילדים למסגרות הממ”ד האינטגרטיביות. מבין התגובות שקיבלנו, עלתה תמיהה- מדוע אתם מנסים “לשטח” את הדילמה של ההורים ביחס למסגרות המתאימות לילדיהם? האם באמת לכל הילדים מתאימה מסגרת הטרוגנית ואינטגרטיבית?! אולי לילד שלי מתאימה מסגרת שהיא “חממה”? האם בכלל אפשר לכפות על כולם את אותה מסגרת חינוכית? האם האפשרות ל מסגרת חינוכית פרטית וקטנה, כזו שבוחרת בקפידה את התלמידים הנכנסים בשעריה ומבטיחה רמה לימודית ואנושית זהה לילד ולמשפחה שלנו, היא כזאת אופציה גרועה?!

ותשובותיי לתגובת ההורה הנ”ל, מתחלקות לשלוש: האחת, אין תעודות ביטוח בחינוך. גם תנאי חממה משובחים, עם ערוגה קטנה ומטופחת, דישון הולם ותנאי מעבדה, אינם מבטיחים לעולם את הצמיחה של הגידולים הראויים. ראוי לנו, כהורים, לבדוק מול עצמנו בכנות- מהן השאיפות החינוכיות ומהו סולם הערכים האמתי שלנו, ובאיזו גינה ראוי לנו לנטוע את ילדינו, בתנאים שיהלמו את אותם ערכים?! נדרשת מידה מקסימלית של כנות והוגנות בבחינה הזאת. האם הציפייה היא רק להעמיד רף שבו “ילדיי יהיו דתיים כמוני”, או שמא יש לנו סל שלם של ערכים שהיינו רוצים שילדינו יאמצו – ועל פיו נבחר את המוסד החינוכי שערכים אלו מוטמעים בו?! תעודות ביטוח- אין. שאיפה לזהות גבוהה בין ערכי החינוך בבית לבין מסרי בית הספר- ראוי לבדוק.

תשובה שנייה, אין אף מחקר שהוכיח עד עתה שתנאי מעבדה ובהם כל הזרעים הנשתלים בערוגה זהים, מבטיח השבחה של התוצרת. נכון שגם אין מחקרים מובהקים הפוכים, אבל אל לנו לקפוץ למסקנות דוגמטיות לפיהן יש וודאות לכך שמינימום ערבוב בין ילדים וזהויות – יצמיח שתילים זהים. יש לתת משקל הגון לבניית הזהות של הילדים באופן מורכב ומגדל, דווקא בתוך עולם מגוון והטרוגני שמאפשר להם לבחון את הזהות העצמית שלהם ביחס לאחרים וביחס לסביבתם (במחקריו על הדתל”שים, טוען ד”ר שרגא פישרמן, שהתופעה היא רוחבית בכל מוסדות החינוך הדתיים ולכן אין שום ערובה במסגרת חינוכית כלשהי בהצלחתה לשמר את הילדים בתוך המסגרת הדתית).

מנקודת מבט קצת יותר רחבה, הכוללת הסתכלות מעמיקה על תהליכים ומגמות בחינוך שלנו, הרי שכל נושא ההפרדה והסינון של תלמידים מתוך מוסדות חינוך דתיים, היא בעיה מוסרית, דתית, חברתית וציונית כאחת. מוסדות “אקסלוסיביים” ופרטיים קמו בשלושים השנים האחרונות, לאחר שנים רבות בהן פעלו מוסדות ממלכתיים דתיים בישראל, כזרם מרכזי וחשוב בחיי הציונות הדתית. זרם הממ”ד, קלט אליו לא רק את כל הילדים הדתיים והמסורתיים, אלא גם את כל גלי העלייה שהגיעו למדינת ישראל לאורך שנות קיומה. כאשר קמו ראשוני המוסדות שבחרו לסנן את התלמידים על פי רמה לימודית, דתית וסוציולוגית (!) התקבל המהלך בקרב הציונות הדתית באופן חצוי. חלק אחד של הציבור, שמח על האפשרות לשלוח את הילדים לחינוך הומוגני, שמבטיח לכאורה רמה לימודית ודתית אחידה ובלתי מתפשרת. חציו השני של הציבור הדתי, דאג מההשלכות של המהלך הזה:  מה יהא על כלל תלמידי ישראל? היאך יקלוט בית ספר אזורי אחד את כלל הילדים שלא עברו את הסינון הלימודי והדתי של בית הספר הפרטי, ובהם ילדי העולים וילדים ממשפחות מסורתיות – הם הרי לא יעמדו בקריטריונים ה”אקסקלוסיביים” במבחני הקבלה של המסגרות החדשות שקמו, וייווצר מצב שבו האיזון של האוכלוסיות יופר לחלוטין, ובתי הספר הממלכתיים דתיים יצטרכו לשאת בעול הגדול של החינוך הדתי הציבורי.

אלא שתחזיות אלו לא הצליחו להתממש במלואן… רבים מבני הציונות הדתית הבינו את צורך השעה, ולא בחרו במסלול הפרטי אלא שמו את ביטחונם המלא במערכת החינוך המקומית, שבה הילדים גם לומדים וגם מתחנכים לאהבת ישראל מתוך חיים משותפים. זה הסיפור  המופלא של הרבה בתי ספר ממ”ד, שמצליחים בעוז רוחם לחנך ולהגדיל תורה.

הקמפיין שלנו לא בא “לשטח” את הדילמה של ההורים, אלא לבקש מההורים לתת גם מבט של אחריות על כלל ישראל, ולהשקיע במעורבות חינוכית וערכית בבית הספר. זה לא רק למען עם ישראל- זה בעיקר למען הילדים שלנו עצמנו.