להפריט את הכשרות \ מאמר דעה של תני פרנק

מספר גורמים, בהם מנכ"ל הרבנות הראשית משה דגן, הביעו עמדתם לאחרונה בנוגע לדו"ח שהזמין משרד האוצר הסוקר ומנתח את עלות הכשרות למשק ובתוכה גם את עלויות מונופול הכשרות. הדו"ח, שמוגדר כטיוטת דו"ח ובו בעצמו מוצהר כי יש נושאים שטרם תומחרו ונבדקו, גורס כי עלות הכשרות למשק מוערך בכ-3 מיליארד ₪, ואילו עלות המונופול של הרבנויות המקומיות על הכשרות מוערך בכ-600 מליון ₪.

ראשית, יש להביע קורת רוח מכך שאותם גורמים נזכרו בדו"ח שכזכור פורסם ושוחרר לעין הציבור כבר לפני למעלה מחצי שנה. שנית, יש לברך על הביקורת, שכן מדובר בטיוטת דו"ח, ויש לקוות שמשרד האוצר ידרוש את השלמת הדו"ח ויפרסם אותו בהקדם, שכן הדו"ח כרגע לא מציג את התמונה במלואה.

בנוסף, חשוב להתייחס לטענות המטעות את הציבור כאילו הכשרות לא מייקרת את המזון וכאילו למונופול הרבנות על הכשרות אין השפעה על הכיס של כולנו. נתחיל מהנקודה הראשונה והבסיסית – כל תשלום שמשלם נותן שירות לספק, בעולם של שיווי משקל של מחירים ובגמישות מחירים יחסית (קרי – לא במקרה של היצע קשיח או ביקוש קשיח), חלק מהעלות תגולגל אל המחיר לצרכן. השגחה על כשרות היא שירות שמסופק לבעל העסק. העלויות הישירות של ההשגחה, כמו האגרה המשולמת למועצה הדתית והתשלום למשגיח, והעלויות העקיפות שלה, כמו חוסר היכולת להשתמש במוצרים מסוימים, שתיהן לבסוף מתגלמות באופן חלקי במחיר לצרכן.

טעות נפוצה שעולה בדברי אלו המתיימרים לבקר מהזווית הכלכלית את הדו"ח היא שאין הבדל במחיר בין פלאפל כשר למשנהו הלא כשר ושרשת כמו "טיב טעם" הלא כשרה היא יקרה במובהק מרשתות קמעונאיות אחרות שהן "כשרות" כביכול. חשוב לחדד שרשת קמעונאית איננה בעלת תעודת הכשר כשלעצמה, אך למוצרים הנמכרים בה יכולה להיות חותמת כשרות וכן למעדנייה או מאפייה המופעלת במקום. הטעות של ההשוואה בין רשתות או בין עסקים שונים מבחינת המחיר מקורה בחוסר הבנה של התחשיב הכלכלי שמבצע בעל העסק.

אם ניקח שתי "פלאפליות" סמוכות, כשלאחת מהן יש תעודת הכשר ולשנייה אין, הרי שיש סיבות כלכליות בדרך כלל לכך. רוב בעלי העסקים בוחרים בתעודת ההכשר על פי שיקול עסקי, וזאת מכיוון שהם מעוניינים בקהל צרכני הכשרות, שמוערך כיום בכ-70% מאזרחי ישראל היהודים. מדובר אם כן באח' גבוה של צרכנים שברוב המקרים מעדיפים להסתמך על תעודת ההכשר, במיוחד אם יש להם אפשרות לבחור בין שני מקומות דומים אחד ליד השני. מדוע אם כן לפלאפל הלא כשר אין תעודה? זאת מכיוון שהוא "חוסך" את עלויות ההשגחה ומוכן להפסיד בשל כך לקוחות. הוא יכול למשל לפתוח בשבת, שזו עלות עקיפה של ההשגחה, ובכך להרוויח עוד יום עסקים משתלם, או למשל למכור מוצרים איכותיים יותר. כך שלבסוף נוצר שיווי משקל של המחיר במסגרתו המחיר לצרכן דומה בשני המקומות, אך המוצר שונה.

אז יש עלות לכשרות, וטוב שכך. עם ישראל (ברובו) רוצה כשרות, והוא מוכן לשלם בשביל מוצר כשרותי איכותי כשהוא מגיע למסעדה. הבעיה הראשונה והקשה מכל היא שהמוצר הכשרותי בהרבה מקרים איננו איכותי בהכרח – ישנם מקומות עם תעודת הכשר שהרב הראשי דוד לאו מעיד בעצמו עליהם שהוא לא סומך על ההשגחה במקום. והציבור צורך הכשרות השבוי בידי הקונספציה שניתן לסמוך על תעודות ההכשר מטעם המדינה צורך בפועל מאכלים טרפים שההשגחה על הבישול שלהם כמעט ואיננה קיימת.

בנוסף, ישנן עלויות מיותרות לחלוטין שנובעות מעצם קיומו של מונופול. חלק מהעלויות האלו מתוארות בדו"ח האוצר. עלות אחת כזו נובעת מתשלום לכפל השגחה. כיום המצב הוא שבתי עסק שמעוניינים בתעודה של גוף כשרות פרטי מסוים (בד"ץ), צריכים לקבל תעודת הכשר מהרב המקומי. המצב יוצר צורך בתשלום כפול – הן למשגיח מטעם הרבנות והן למשגיח מטעם הבד"ץ. יצויין כי תוארו מקרים רבים בהם המשגיח מטעם הרבנות קיבל תפקיד גם כמשגיח מטעם הבד"ץ ורק שולמה לו משכורת נוספת שמשולמת לרוב ישירות באמצעות בעל העסק. במידה ומערך הכשרות יופרט וכפי שאנו בנאמני תורה ועבודה מציעים הרבנות תהפוך לרגולטור ולא לגוף מבצע, בעל העסק יוכל לשלם למשגיח אחד מטעם הבד"ץ ולחסוך את עלויות כפל ההשגחה.

עלות נוספת של המונופול נובעת מהעובדה שבעל עסק נתון לחסדיו של גורם אחד בלבד – הרב המקומי. אם נחזור לעולם הפלאפל, נדמיין לעצמו בעל פלאפליה שקיימת כבר 30 שנים בעיר מסוימת. גם אם במקור הוקם העסק על בסיס ידיעה מסוימת של דרישות הכשרות של הרב המקומי, כעבור שנים מספר הדרישות יכולות להשתנות (בדרך כלל לחומרה) וגם הרב בעצמו יכול להתחלף. ואז יכול להגיע רב חדש ש"לא ידע את יוסף" שדורש לצורך תעודת הכשר בסיסית דרישות שהן מקבילות לתעודת הכשר "מהדרין" בעיר אחרת. גם כאן באם יופרט מערך הכשרות, בעל העסק יוכל לבחור בין כשרויות בדרגות שונות, מבלי להיות כפוף ושבוי בידי אדם אחד לאורך עשרות שנים.

לסיכום, אכן דו"ח האוצר איננו מציג את התמונה כולה. אך גם בטיוטת הדו"ח הוא מצביע על הכשלים שכל מי שעוסק בתחום הכשרות כבר מכיר, ובעיקר על הכשל המרכזי – אנו משלמים יותר מדי על מוצר לא מספיק איכותי. יש לקוות ולהאמין שהוועדה לטיפול בכשלי מערך הכשרות בראשות הרב מיכה הלוי, תוציא את מסקנותיה בהקדם ותאמץ את המודל שאנו מציעים להפרטת מערך הכשרות ולחיזוק הרגולציה על ההשגחה על הכשרות, ואז נוכל לחזור לסמוך על שלט ה"כשר".