מחזירים את הרב לקהילה

 

 

 

תארו לעצמכם מציאות שבה אתם אלו שבוחרים את רב השכונה שלכם. תארו לעצמכם מציאות שבה ועד ציבורי שמורכב ברובו מנשות השכונה, ינהל את המקווה ולא המועצה הדתית של העיר. תארו לעצמכם אתר אינטרנט ידידותי שבו תוכלו לבדוק מה הקריטריונים לכשרות של כל רבנות, ומה התעריף שהיא דורשת עבור השגחה. תארו לעצמכם שאתם לוקחים את כל מה שהתרגלתם לחשוב על שירותי הדת בישראל, ומוחקים. זהו החזון שהרב אילעאי עופרן, וחבריו מתנועת נאמני ‘תורה ועבודה’, מבקשים להציע.

החזון שאותו הם מגלמים בפרויקט ‘אור חדש’, קורא תיגר על המציאות שבה פוליטיקה, דילים וכסף מכתיבים את חיי הדת בישראל. המטרה הראשית של הפרויקט היא להעביר את השליטה בשירותי הדת מהממסד הפוליטי לקהילות. על פי ‘אור חדש’ כל אדם יוכל להירשם לקהילה כרצונו, הסמכויות והתקציב של שירותי הדת יועברו לקהילות בהתאם למספר חבריהן, וכל קהילה תנהל את תקציבה בהתאם לדעותיה ואמונותיה. קהילות דומות יתאגדו לאגד קהילות ואלו יפעלו בנושאים כמו גיור נישואין כשרות ועוד.

הרב אילאעי עופרן, רבה של קבוצת יבנה, מספר כי יחסי דת ומדינה הטרידו אותו מאז שהוא זוכר את עצמו. הדאגה לנושא התעצמה אצלו ביתר שאת בשנים האחרונות. כשנודע לו שבתנועת ‘נאמני תורה ועבודה’ שוקדים על הצעת אלטרנטיבה למציאות הנוכחית, הוא הצטרף ליוזמה. בראש הפרויקט הוא מצא את המורה שלו מתקופת לימודיו בתיכון הימלפארב בירושלים – ד”ר הדר ליפשיץ, שחקר את שירותי הדת ואת תקצוב החינוך הדתי והחרדי והיה יו”ר הועדה הציבורית בנושא שירותי הדת בישראל. עופרן הצטרף לליפשיץ, ובשנתיים האחרונות הוא זה שמרכז בפועל את הפרויקט. “אנחנו לא מדברים על הפרדת הדת מהמדינה”, הוא טורח להבהיר מיד, “אלא על הפרדת הדת מהפוליטיקאים. אם במר”צ דואגים שהמדינה תיפגע מהערבוב בין דת למדינה, אני דואג שהדת תפגע מהערבוב הזה. אני לא פוחד ממה שהדת תעשה למדינה אלא ממה שהמדינה תעשה לדת. לפי המודל שלנו המדינה תמשיך לתקצב את שירותי הדת אבל הקהילות ינהלו את התקציב. יש ערך לכך שמדינה יהודית תתקצב שירותי דת, גם ברמה הפרקטית. אם מחר בבוקר המדינה לא תתקצב את שירותי הדת, אני חושש שטבילה במקווה לא תעלה עשרים שקלים אלא מאתיים שקלים. אמנם צרכניות מקווה נאמנות ילכו למקווה גם במחיר של מאתיים שקלים, אבל יש עניין שבמדינה יהודית זה יהיה אחרת”.

אחד הנושאים הבוערים בתחום שירותי הדת הוא מינוי רבנים לשכונות ולערים. כיום נבחרים רבני הערים באמצעות אסיפה שמחצית ממנה מורכבת מנציגי המועצה הדתית והמועצה המקומית, ומחצית מנציגי בתי הכנסת העירוניים. המודל הנוכחי מקנה כוח רב לפוליטיקאים המקומיים ולאנשי משרד הדתות ששולטים במועצות הדתיות. בעקבות עתירה שהוגשה על ידי ‘נאמני תורה ועבודה’, הורה בג”ץ למדינה, לפני כחודש, לבחון תוך שישים יום את האפשרות לשינויים בתוך האסיפה הבוחרת של רבני הערים והשכונות. עופרן, רב קהילה בעצמו, סבור שהתחום זקוק לרפורמה בדחיפות. “מדינת ישראל מעסיקה היום כמה מאות של רבנים שנבחרים בידי עסקנים פוליטיים, דבר שהופך אותם לפקידי ממשלה ואת מעמד הרבנות לאסקופה נדרסת. רב שקיבל את כוחו מידי פוליטיקאים הוא בעצם עושה דברם ולא מנהיג רוחני כי מנהיג רוחני לא אמור להתמנות בידי מערכת פקידותית”.

אבל המערכת הפוליטית שממנה את הרב אמורה לשקף את רצון הציבור.

“ברגע שרב שכונה או רב עיר מתמנה על ידי שר הדתות ואנשיו הוא בעצם כמו פקיד של הביטוח הלאומי. יש פקידות נפלאות בביטוח הלאומי שעושות מלאכתן נאמנה, אבל לדעתי רב לא אמור להיות פקיד. במודל שאנחנו מציעים, המדינה נותנת לקהילה את האפשרות לנהל את תקציב הדת שלה ולבחור את הרב. הקהילה תבחר מה תהיה ההכשרה של הרב, מה יהיה היקף המשרה שלו ומה יהיו תחומי העיסוק שלו. בתור רב קהילה אני יודע שמאוד קשה לקבוע מה עושה רב. זה משתנה לפי סוג הקהילה והישוב. אני לא מבין למה שר הדתות צריך להחליט על זהותו וסמכויותיו של הרב וזה לא משנה לי מי שר הדתות. כשאנחנו מדברים על הבעיה עם פוליטיקאים דתיים לאומיים הם אומרים לנו תנו לנו כוח בבחירות הבאות, אנחנו ניקח את משרד הדתות, ונעשה לחרדים מה שהם עשו לנו. זה לא המודל שאליו אנחנו חותרים”.

אתה מדבר על בחירת רבנים על ידי הקהל. אתה לא חושש שזה יביא לזילות במעמד הרב? הוא יאלץ לעשות לעצמו קמפיין כדי להיבחר.

אתה דואג לזילות הרבנות? אני לא חושב שיש עוד לאן הידרדר. חייתי בשכונה בירושלים במשך למעלה מעשרים שנה. בתקופה הזאת כיהנו בה שלושה רבני שכונה בתשלום, ומעולם לא פגשתי אף אחד מהם. ביום שבו רב ייבחר על ידי הקהילה, זה לא יוכל לקרות. אין לי בעיה שרבנים יצטרכו להיות רלוונטיים ולהנכיח את עצמם בפני קהילתם. אם למשל יהיו חמישה מועמדים לרבנות העיר, אני לא חושב שהם יצטרכו קמפיין אלא פשוט להיות נוכחים בפעילות של המתנ”ס, בתנועות הנוער ובבתי הספר והלוואי שהם יהיו רלוונטיים שם. אני גם לא חושש שרבנים יבואו לקראת הציבור בפסיקות שלהם כדי להיבחר כי אני לא חושב שהציבור מחפש רבנים שיקלו לו ככל האפשר. מורי ורבי הרב ביגמן נוהג לומר שכמו שיש חומרה שהציבור לא יכול לעמוד בה כך יש גם הקלות שהציבור לא יכול לעמוד בהן…”

אחת הטענות שעופרן וחבריו לפרויקט ‘אור חדש’ רגילים לשמוע הוא שאם, כפי שהם מציעים, הקהילות ינהלו את חיי הדת כרצונם במימון המדינה, הדבר יעניק תמיכה רשמית לקהילות הלא אורתודוכסיות בישראל. “זה הרפלקס המותנה למודל שלנו”, אומר עופרן במרירות. “כולם מתנפלים עלינו ואומרים שזה ייתן פתח לרפורמים. הדבר הראשון שאני אומר על זה הוא ממה נפשך. אם הציבור בישראל יהיה מעוניין בשירותי דת רפורמיים, האם ניתן יהיה למנוע זאת בכוח? מקובלני מרבותיי ששום דבר שנעשה בכפייה לא יכול להיות מעשה דתי, ואם חלילה שמונים אחוזים מהחברה יתמכו בתנועה הרפורמית לא נוכל למנוע זאת. ובכל זאת, אם הייתי מנכ”ל התנועה הרפורמית הייתי מעניק את נשיאות הכבוד של התנועה דווקא לשר הדתות כי הוא האדם שתורם יותר מכל להתעצמות התנועה הרפורמית בישראל. ההעצמה של הציבור הרפורמי נעשית על ידי המתנגדים להם כי בגלל שהם מופלים לרעה, הם פונים לבג”ץ והוא דואג להפלות אותם לטובה. קח לדוגמא את ההוראה של היועץ המשפטי לממשלה מלפני ארבעה חודשים שהמדינה תכיר ברבנים הרפורמים והקונסרבטיביים. מי שאשם בהוראה הזאת, שנולדה בעקבות עתירה לבג”ץ, הוא שר הדתות. צריכים לזכור שהתנועה הרפורמית היא בקושי פסיק בישראל, והתנועה הקונסרבטיבית עוד פחות. יש בסך הכול שלושים קהילות רפורמיות בכל הארץ, כשבירושלים לבדה יש 1500 בתי כנסת. לכן, מי שהכי חושש מהמודל שלנו הם דווקא הרפורמים. אחד מראשי התנועה הרפורמית אמר בפירוש שהמודל שלנו יקבור את התנועה הרפורמית בישראל כי אנחנו מציעים דמוקרטיה שתחליף את הדיקטטורה גם של הפוליטיקאים וגם של בג”ץ. אם קהילות יתוקצבו על פי גודלם ורבנים יתמנו על פי גודל הקהילה, התנועה הרפורמית תקבל מעט מאוד. אנחנו רוצים שלרפורמים לא תהיה סיבה לפנות לבג”ץ כי הציבור הוא זה שיחליט. לעניות דעתי, הוא לא יבחר באופציה הרפורמית”.

עופרן מודה שהאשם הגדול במצב שירותי הדת במדינה הוא לא הציבור החרדי ששולט במשרד הדתות אלא דווקא הציבור החילוני. ” החילוניים יכולים לבוא בטענות רק לעצמם. באחד המדורים הסאטיריים פורסם פעם, אחרי עוד פרשה בתחום דת ומדינה, סטיקר שאמר: “וקח חלקנו בתורתך”…. מה שהחילוניים עשו באופן היסטורי מאז הקמת המדינה, הוא לומר למפלגות הדתיות קחו את המפתחות של היידישקייט, תעשו אתם מה שאתם רוצים כי זה לא מעניין אותנו כקליפת השום, העיקר שתצביעו בעד ההתנתקות. עכשיו, אחרי שישים שנה שהם הפקידו את היהדות אצל הדוסים הם פתאום אומרים מעלו לנו בהפקדה. לשמחתי, יש ניצנים מבורכים לשינוי בתחום הזה. הציבור החילוני מתחיל לגלות עניין ביהדות שלו”.

אבל עדיין, מי שמציע רפורמה בשירותי הדת הם אנשים דתיים כמוך, והפרויקט הוא של נאמני תורה ועבודה. אתה עושה לחילוניים את העבודה?

“אני לא בא לגאול את החילוניים מחילוניותם. אני חושב שגם לנו יש אינטרס בשינוי המצב, אבל מעבר לכך אני פועל לשינוי כי זה מה שצריך לעשות וכי זו האמת. צריכים לפתוח את הדלת ואת הזרועות לחיבוק. זה לא אומר שמחר חילוניים יעמדו בתור להתפקד למפד”ל ושבתי הכנסת יוצפו באנשים שיבואו לעשות לעצמם בר מצווה, אבל הייתה פה תנועת מטולטלת. אנשים התרחקו מהממסד הדתי ונוצרה דחייה ממנו ואולי עכשיו יהיה שינוי. גם מיזם הנישואין של צוהר צמח מתוך רצון לפתוח זרועות ולצור נעימות”.

ובכל זאת, כשביקשו לשלול מרבני צוהר את היכולת לחתן, הציבור החילוני לא יצא מגדרו.

“זה לא מדויק. מי שפתר את משבר צוהר הייתה המפלגה של ליברמן והנושא הזה היה במשך שבוע בכותרות של אתר ynet והגיע למהדורות החדשות בטלוויזיה. זה נכון שהחילוניים הם לא אלו שהובילו את המאבק ובכל זאת אפשר לזהות אצלם יותר התעניינות. אמנם יש הרבה מיואשים שאיבדו עניין, אבל גם בשביל זה נועדה ההצעה שלנו. אני חושב שיש בה משהו מזמין”.

טענה נוספת שנשמעת נגד מודל שירותי הדת של ‘אור חדש’, היא על פגיעתו במעמד הרבנות הראשית. על פי המודל יופרטו חלק גדול משירותי הדת ויתערער מעמדה הריכוזי של הרבנות. בתחום הכשרות למשל, המדינה תעניק זיכיונות להענקת כשרות למספר גופים. הקהילות יתאחדו לאיגוד והאיגודים הגדולים הם שיקבלו מהמדינה את הזיכיון להענקת כשרות. גם בתחום הנישואין והגירושין המדינה תעניק רישיון להענקת תעודות נישואין למספר איגודי קהילות, הגדולים ביותר, וכל זוג יוכל לבחור ולערוך את חתונתו באיגוד אשר יבחר, ללא מגבלת מקום מגורים. באותה מידה, יהיו גם כמה מערכות של בתי דין ולא רק מערכת אחת. “גם היום הרבנות כבר מאפשרת לעולם החרדי בתי דין משלו בבני ברק”, מציין עופרן.

ובכל זאת, ההפרטה שהמודל שלכם מציע, פוגעת בממלכתיות ובאחדות.  

“באשר לממלכתיות, לצערי הרב חוששני שיש מעט מאוד ממלכתיים בממלכה הזאת, והיא מוחזקת במקומות רבים על ידי אנשים שלא רואים ערך בממלכה. את הממלכתיות נצטרך לשמר במובן הסמלי וההצהרתי ופחות במובן הפרקטי. לא צריך שהממלכה תגדיר עבורי מיהו רב, מהו גיור ומהי כשרות. לגבי האחדות, האנושות כבר ניסתה פעם את הקונספט של שפה אחת ודברים אחדים וזה לא נגמר טוב. הרבה מהקריאות לאחדות הן מזויפות. בן אדם אומר בואו נתאחד ומתכוון לומר כולכם תבואו אחריי. ידוע כבר שהמקומות שעליהם נקרא השם איחוד, הם פסגות הפלגנות”.

עופרן מספר שהמודל המוצע זוכה לתמיכה לא רק מהציבור הדתי לאומי שחש מקופח בתחום שירותי הדת, אלא גם מהציבור החרדי. “גם החרדים יוכלו ליהנות מהמודל שלנו כי הוא יאפשר להם לפעול על פי השקפתם. הסרבנים הכי גדולים למודל הם הפוליטיקאים כי יש מעט מאוד אנשים שמוכנים לשחרר כוח שיש בידם…”

אבל ללא הפוליטיקאים אין לכם כל כך סיכוי לקדם את התוכנית.

“אנחנו משתדלים לעשות פעילות ענפה אצל קובעי המדיניות ובדעת הקהל ולהפיץ את האבקנים של הרעיון בעוד ועוד מעגלים. במקביל אנחנו מנסים לקיים פיילוט של המודל באחת הרשויות כדי להראות שזה יכול לעבוד. הקריאה לשינוי חייבת לבוא כזעקה מהשטח ולצערנו התחום הזה לא מוציא אנשים מהבית כמו תחומים אחרים. יש לי איזו תקווה קטנה שכמו שהמחאות החברתיות הצליחו להוציא אנשים מהבית לא על עניני שלום ושטחים, אולי גם הנושא הזה יצליח לעורר עניין. ברור שלרוב האנשים יש דברים חשובים יותר. אנשים מוטרדים יותר מיוקר המחיה שלהם מאשר מרשם הנישואין”.

עופרן בן ה-30, נשוי לאביטל ואב לשניים, מכהן כרב בקיבוץ שיש בו ייצוג מכובד של הדור הוותיק. “הרבה שואלים אותי על עניין הגיל שלי אבל זה לא באמת עניין. זה מום עובר. כמו רוב הנתונים האובייקטיביים אין לנתון הזה משמעות ערכית. אני משחק עם הקלפים שלי ואני לא יכול להיות מי שאני לא. לתחושתי, הגיל שלי הוא לא דבר שמדובר בקיבוץ”.

בצעירותו לא חלם עופרן להיות רב ולדבריו הוא עדיין שואל את עצמו מה יעשה כשיהיה גדול. צריך להודות שהוא גם לא מחזיק בחזות רבנית ומי שיראה אותו בימי רביעי משחק כדורסל עם חברי הקיבוץ, לא יוכל לקבוע בוודאות מיהו הרב שבחבורה. “הדבר הכי מעניין בעבודה הזאת הוא שאנשים עונים לך ברצינות לשאלה מה שלומך. זה גם האתגר הכי גדול”, הוא אומר.

הוא גדל בירושלים, למד בתיכון הימלפארב ולאחר מכן בישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע. לאחר שירותו הצבאי למד בישיבת הר עציון ובבית המדרש של ‘בית מורשה’, אבל במקביל למד גם פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית ובקרוב הוא עומד לסיים את התואר השני. הצעת הרבנות נפלה עליו רגע לפני שסיים את בחינות ההסמכה לרבנות שעליהם שקד ב’בית מורשה’. חבר מקיבוץ יבנה התקשר אליו וסיפר לו שהרב ביגמן, רבו מישיבת מעלה גלבוע, העלה את שמו בפני ועדת האיתור שהקים הקיבוץ לתפקיד הרב. “גרנו אז בישוב נופי פרת, מקום שהיינו בו מאוד מאושרים, התלבטנו אם להיכנס לזה ובסוף נכנסנו.

לפני כשלוש שנים הוא מונה לתפקיד הרב של יבנה, ‘אם הקבוצות הדתיות’. בקיבוץ, שאשתקד ציין שבעים שנה לעלייתו לקרקע במיקומו הנוכחי, כיהן לפני כן רק רב אחד (שמילא את התפקיד תשע שנים ). יבנה היה הקיבוץ הדתי האחרון מבין עשרים הקיבוצים הדתיים, שהסכים למנות לו רב, ועופרן מבין את ההתנגדות. “יש סכנה גדולה במינוי רב לקיבוץ כי הוא עלול להפוך להיות מרכז ענף קודשא בריך הוא במשק. אחד הדברים שעלולים לפגוע ברמת לימוד התורה בקהילה הוא קיומו של רב כי כשאין רב כל מי שיכול ומסוגל, נותן שיעור תורה, וכשיש רב הוא הופך לאחראי על כל השיעורים ואז אצל תלמידי החכמים בקהילה, השריר הזה פשוט מתנוון. כשמזמינים אותי כרב להגיד דבר תורה באירוע של אחד הענפים במשק, אני מתנגד ומציע לעזור למישהו מעובדי הענף להכין דבר תורה. אני לא רוצה להיות האפיפיור המקומי, נציג האל בקבוצה, שצריך להגיד דבר תורה בכל אירוע. לכן גם סירבתי להיות רב גן שמגיע ביום שישי לספר לילדים פרשת שבוע. תפקיד רב גן מעביר לילדים מסר שתורה זה לרבנים והגננת זה לפרחים. אני רוצה ללמד אותם שגננת היא גם להעברת תורה. החלוקה הדיכוטומית הזאת שהרב הוא כלי הקודש היא דבר מסוכן שמוריד את האחריות מהפרט”.

אז למה בכל זאת צריך רב?

“רב בקהילה בהרבה מובנים הוא מציאות של דיעבד. הוא עושה הרבה דברים שהם לא תורניים באופן מובהק. הוא הכתובת לכל דבר שאין לו כתובת. בקיבוץ לכל דבר יש אחראי ובכל זאת, עדיין יש דברים שהם חסרי כתובת, והרב הוא כתובת לכך. במובן ההלכתי, קיבוץ דתי הוא אימפריה שמייצרת התמודדויות הלכתיות שלא קיימות בקהילה ממוצעת. אנחנו למשל צריכים למצוא פתרון איך מצד אחד הרפתות שלנו יהיו מכורות לנוכרי כדי לפתור את בעיית הבכורות בעדר, ומצד שני שגם תהיה לנו אפשרות למכור חלק מהעדר לכהן כדי שנוכל להאכיל את הבהמות את תרומת המעשר ולא להשמיד אותה. יש לנו התמודדות עם שמיטה, כשרות במטבח, רפת שפועלת בשבת, מערך רפואי שלם שפועל פה בקיבוץ, ובית אבות. בהרבה מובנים אנחנו עוסקים פה בשאלה איך מקיימים מדינה יהודית”.

כמי שלא גדל בקיבוץ, עופרן עומד משתאה נוכח החיים השיתופיים. “קיבוץ שיתופי במאה העשרים ואחת זה יקום מקביל שמתנהל בקצב אחר על פי כללים אחרים. הדבר הכי חזק בעיניי הוא האמון. כדי לבנות חברה כזו צריכים להאמין באנשים. אם אתה אומר שבמכולת אפשר לקחת ‘חופשי’, זה אומר שאתה מאמין באנשים וזו תכונה שמחוץ לקיבוץ היא לא כל כך קיימת”. יתרון נוסף שעופרן מוצא בחיי הקיבוץ הוא הזמן הרב שניתן להקדיש בו ללימוד תורה. “חיי הקיבוץ משאירים לאנשים מבוגרים הרבה זמן פנוי. לא עובדים עד מאוחר בלילה, הרבה מהמטלות היומיומיות הן באחריות המשק ויש יותר זמן ללימוד תורה. ובאמת, יש בקיבוץ שלנו עשרות מסגרות של לימוד תורה לכל גיל, וזה דבר מופלא. אני לא מכיר קהילה שיש בה כל כך הרבה לימוד תורה ואני לא מדבר על אנשים שזו היא פרנסתם”.

אברהם עופרן, אביו של אילעאי, נולד במרוקו עם שם המשפחה זעפרני שאותו הוא עברת לעופרן. אחד מבני דודו של עילעאי הוא הרב שמואל זעפרני, ראש ישיבת המאירי שהיה עוזרו האישי של הרב מרדכי אליהו. עופרן עצמו אינו מתפלל בנוסח עדות המזרח אבל גם אם היה עושה זאת, הוא לא היה מוצא מניין בנוסח כזה בקיבוץ יבנה. “יש מניין אחד בקיבוץ והחברים מגנים על אחדותו בתוקף. בשנים האחרונות הכנסנו באמירת הסליחות של חודש אלול גם מניין שמשלב את נוסח הספרדים, במקביל למניין האשכנזי. בפעם הראשונה שקיימנו את המניין המשולב ניגש אליי אחד החברים הותיקים בקיבוץ ואמר לי: אם תלך עכשיו לבית הקברות של הקיבוץ תראה שכל המצבות שבורות…זקני הקיבוץ מתהפכים בקברם למשמע ה’עננו’ של הסליחות הספרדיות….”

מצד אמו, עופרן הוא נכדו של פרופסור ישעיהו ליבוביץ, הוגה הדעות המפורסם והשנוי במחלוקת. “סבא נפטר סמוך לבר המצווה שלי ואת עיקר ההיכרות וההעמקה במשנתו עשיתי לאחר פטירתו. אני זוכר שבתור ילד היינו נמצאים המון אצל סבא וסבתא. האחים הגדולים שלי היו יושבים אתו בשבת אחר הצהריים, מדברים אתו, שואלים ומתווכחים אבל אני הייתי רק ילד”. הוא רגיל להישאל על מידת הזדהותו על עמדותיו הלא קונבנציונאליות של סבו. “העמדות של סבא שלי כל כך חדות ונחרצות, פשוטות וברורות בכל תחום, שגם אם אתה לא מאמץ אותן אתה לא יכול להתעלם מהן. הן מציבות מולך ראי ומכריחות אותך להתמודד אתן. גם אם אתה דוחה אותן, אתה לא יכול לדחות אותן בקש כי הן מיוסדות ולוגיות ומנוסחות בלשונו הזהב ובאומנות המילולית שלו. יש הרבה תחומים שאני מרגיש מאוד קרוב לתפיסה שלו, בעיקר בהשקפות דתיות כמו למשל הטענה שלו שלאמונה אין הסבר, או האמירה שלו שרואה את המוקד היהודי במצוות ובהלכה, וכמעט בזה לאמירה אני מאמין ולא מקיים”.

עם מה אתה מזדהה פחות?

נפגשתי לא מזמן עם הרב עדין שטיינזלץ. הוא דיבר על הפסוק בקהלת “יקר מחכמה מכבוד, סכלות מעט” ואמר שלפעמים יותר מאשר אדם צריך את החכמה הוא צריך גם “סכלות מעט”, מימד לא רציונאלי ולא מחושב. ואז הוא אמר לי: ואת זה סבא שלך לא הבין. זו אולי הנקודה שהכי קשה לי להתחבר בה לעמדה של סבא שלי. את התפיסה הדתית והערכית שלו אפשר לייסד רק על ההנחה שאין דבר כזה פסיכולוגיה. זו תפיסה ששוללת את קיומו של התת מודע והמושג המרכזי בה היא עשייה ‘לשמה’. גם כשהוא דיבר על הסתלקות מהשטחים הוא לא דיבר על שלום אלא על יציאה מהשטחים לשמה כי זה מה שהיה צריך לעשות מבחינתו מסיבות ערכיות. הפסיכולוג יגיד לך שאין דבר כזה ‘לשמה’. הכול זה לבוש של דחפים יצרים ורצונות קמאיים, ושתי התפיסות הללו לא יכולות לדור יחד – או שאתה מניח שזה יתכן או שלא”.

כמי שעומד לסיים תואר שני בפסיכולוגיה וכבר עובד בשירות הפסיכולוגי במרפאה לבריאות הנפש בבית החולים קפלן, עופרן מוצא את עצמו מתעמת מידי יום עם עמדותיו של סבו שכאמור, לא ייחס חשיבות מרובה למקצוע בו בחר נכדו לעסוק. “זה תלוי באיזה יום אתה שואל אותי, אבל היום קמתי פסיכולוג יותר מאשר פילוסוף…”.

במשך תקופה ארוכה נזהר עופרן מלצטט את סבו בשיעורים שהוא מעביר. “היום אני כבר מצטט הרבה מדבריו אבל זה קרה רק אחרי תהליך שעברתי עם עצמי. מאוד חשוב לי לא להתפרש כמי שבא בשמו וכשגרירו עלי אדמות. אני לא מרגיש דובר שלו וממשיך דרכו, ומאוד קשה לי כששואלים אותי מה סבא היה אומר. סבא מת והייתי שמח לדעת מה הוא היה אומר אבל אני לא יודע, ואני בטח לא האדם לשאול אותו מה הוא היה אומר. אנחנו שבעה ילדים במשפחה. כולנו שתינו מאותה באר וכל אחד לקח את זה למחוזות שלו. יש בינינו המון שיח סביב עמדותיו של סבא כי התפיסה שלו היא ארוכה מארץ מידה אבל כל אחד מחבר את הדיסק און קי שלו בשקע אחר”.  

מי שממשיכה במובן מסוים את עמדותיו הפוליטיות השמאלניות של הסבא היא אחותו הגדולה של הרב אילעאי, חגית עופרן שעומדת בראש צוות מעקב ההתנחלויות של תנועת ‘שלום עכשיו’. “אני נמנע מלהתעסק בתחום הפוליטי הפרקטי”, אומר עופרן. “אני כן מוצא את עצמי מתעסק מעט בהיבטים הערכיים והמוסריים של התחום, אבל אני מאוד שונה מאחותי היקרה שמתעסקת מאוד בתחום הפרקטי. אני מודה שאני מאוד דואג לה מכל הפרעות שמופנות לעברה בחודשים האחרונים. הטרוריסטים של ‘תג מחיר’ ריססו לה כתובות בבית כבר שלוש פעמים ואני דואג לה. זו דאגה של אח לאחותו, דבר מאוד סביר, והיא כמובן באה מאהבה גדולה וקשר אמיץ. לגבי התוכן זו כבר סוגיה נפרדת”.

אלישיב רייכנר

מתוך דיוקן, מקור ראשון כ” אב תשע”ב 10.8.2012

לצפייה בריאיון מתוך העיתון לחצו על הקובץ המצ”ב: