מאמר: מסלול נפרד באוניברסיטה? בריחה מהמציאות

 

לימודים בקמפוס חילוני, עם כל הפיתויים שמסביב, עלול להביא לסחף ולהיטשטשות הזהות הדתית. זאת בגלל הגיל, החופש והעולם הרחב שמסביב. הדרך למניעת אותה שחיקה באה דווקא על ידי בניית עולם רוחני שידע להתמודד עם ספקות, ביקורת ושגרה ואינו מבוסס על תמימות בלבד 

3/3/2013, nrg מעריב

לפני 11 שנה הייתי מעורב במאבק של הורים למניעת הפרדה בין בנים ובנות בכיתה א’. אחד המפקחים שקידמו את ההפרדה ניסה לשכנע אותי לרדת מהעניין ולאפשר את ההפרדה. טענתו הייתה כי היא מאפשרת למיעוט ההורים שחפץ בה, להישאר בחינוך הממלכתי דתי וכי בסופו של דבר אין “מצווה” לערב בין בנים ובנות, ולכן “מדוע עלינו להתעקש?”. מלא ספקות, שמא באמת עדיף לוותר ולתת להפרדה להתממש, הרמתי טלפון לרב חשוב בציונות הדתית. אותו רב, שכנע ארוכות שחובה עלינו להתעקש: “זו לא אנקדוטה בהקשר מגדרי, אלא שאלת יסוד בחינוך: ילד בכיתה א’ שלא יִראה ילדה בכיסא שלידו, גם לא יוכל ללכת אחר כך לאוניברסיטה. אשר על כן, זו נקודת ארכימדס של הציונות הדתית”. ניבא וצדק.

אותו דור שגידלנו בחממה נפרדת ומובדלת, באמת ובתמים לא רכש כלים להתמודדות עם מציאות החיים. הפקולטה ללימודי רפואה בצפת צילום: ראובן קסטרו לפני כמה ימים התבשרנו על פתיחת מסלול לימודים, נפרד, לבנים החפצים במסלול ישיבתי נבדל. בפרסומת לתוכנית נכתב שהיא “תאפשר לכם לרכוש תואר אוניברסיטאי במקצוע מבוקש מבלי שתצטרכו לוותר על העולם הרוחני שלכם”.

אמת היא שלימודים בקמפוס חילוני, עם כל הפיתויים שמסביב עלולים להביא לסחף ולהיטשטשות הזהות הדתית. זה בגלל הגיל, החופש והעולם הרחב שמסביב. הדרך למניעת אותה שחיקה באה דווקא על ידי בניית עולם רוחני אשר ידע להתמודד עם ספקות, ביקורת ושגרה ואינו מבוסס על תמימות בלבד. בנוסף, על האדם ליצור לעצמו גבולות ברורים ועוגנים הלכתיים אשר יחזקו אותו בהתמודדות החברתית. דוגמא טובה לעוגן שכזה, הינה יוזמה אחרת, שבאה מאותה התארגנות באריאל ושמה “בית מדרש ישיבתי”. הוא מיועד לכל סטודנט, אשר לומד עם כלל הסטודנטים במחלקות הרגילות, ובשעותיו האחרות, הוא פונה אל בית המדרש וקובע עיתים לתורה.

לעומת תפיסה חינוכית זו, הרי שהתוכנית הנפרדת, המבדילה בין התלמידים גם בשיעור כלכלה, אינה אלא בריחה מהמציאות והסטת ההתמודדות למקומות או זמנים אחרים. בניית חומות מסוג זה, אינה אפשרית במציאות המודרנית, בה האדם הדתי חשוף לתרבות מערבית בדרכים ובמקומות שונים ורבים. יתרה מכך, הדבר גם עומד בניגוד מוחלט למשנת תורה ועבודה של הציונות הדתית. משנה זו מאמינה כי יש לנו מה להציע לחברה הישראלית, וכי לה יש הרבה מה להציע לנו. אם גם באוניברסיטה אנו נשארים בחממה, אזי באיזה שלב אנחנו מחליטים שהתבגרנו, התחשלנו, והגיע הזמן לצאת לדרך ולשמש אור לסביבתנו? האם בשלב הבא נאלץ לייצר סביבות עבודה הומוגניות דתיות, על מנת שלא להיכנע להיצע הרחב של העולם הגדול?

אם נחזור להתחלה, הרי שהבעיה החמורה היא שאותו דור שגידלנו בחממה נפרדת ומובדלת, באמת ובתמים לא התחנך ולא רכש כלים להתמודדות עם מציאות החיים. ואם מערכת החינוך הדתית על ישיבותיה וענפיה, לא ציידה את תלמידיה במטען רוחני מספק לשם כך- לא ברור לשם מה היא נוצרה.

צו השעה הינו לפעול למען חיזוק מערכות החינוך שלנו כבתי חינוך להתמודדות, החל מכיתה א’ ועד לסוף שיעור ה’. וכמובן, על כולנו, הורים, מנהיגי ציבור ורבנים, לחזק את התודעה שהסטודנט הדתי ה”רגיל”, המעורב עם הבריות, הוא זה המיישם את ערכי התורה והציונות הדתית ולא זה הנשאר בתיבת נח גם אחרי המבול. 

 

לכתבה ליחצו כאן