אנשים עם מגובלות – דפים לעיון וללימוד

הקדמה

אנחנו רואים אותם מרחוק. מסתכלים עליהם בסקרנות אבל גם משפילים מבט באותה עת. אנו נמשכים
לראות ולהבין את האנשים עם המוגבלות אבל באותה עת אנחנו נרתעים לאחור. יש משהו בהאנשים עם
המוגבלות שמפחיד אותנו, שגורם לנו לחשוב על כל החורג מעולמינו הבטוח והשלם. יש משהו בהם
שמוציא אותנו מהשלווה הרגילה של עולם בו בני אדם הולכים ללא כל עזרה חיצונית, אוכלים כך סתם
דרך הפה, שומעים את שנאמר להם ורואים את כל אותם מראות נפלאים ומרהיבים המתגלים לעינינו
תדיר. אנחנו, כולנו, חיים בעולם עם כל כך הרבה כוחות ויכולות שאנחנו אפילו לא מודעים למוגבלויות
השונות. אך האנשים עם המוגבלות מראים לנו משהו שונה. הם מלמדים אותנו על עצמנו דבר מה נוסף.
אם רק נסיט מבט מהמוגבלות הזו שמטרידה אותנו כל כך. אם נסתכל, ולו לרגע, לא על כיסא הגלגלים
אלא על העיניים הנפלאות המביטות בנו. איזה עולם נראה שם? אלו חיים ניבטים לפנינו? החיים
האנושיים במלוא מורכבותם ותפארתם לא פוסחים על אף אחד. כל כך הרבה עושר, כל כך הרבה רצונות
ושאיפות, חוויות וזיכרונות יש בכל אחד מאיתנו. כך גם בהאנשים עם המוגבלות ישנה את אותה אנושיות
ססגונית שניחנו בה כולנו. אולי אף מועצמת יותר, גדושה יותר. אך להאנשים עם המוגבלות ישנם גם
מעצורים שלנו אין המונעים בעדם מלבטא את כל אותה אנושיות מלאה ומרהיבה. מונעים מהם לבטא,
לפחות כלפי חוץ ובאופן ישיר, את כל אותו עולם החבוי בהם ומלא הוד אנושי שאין שני לו.
"ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא א-להים" (דברים, כה, יח).
מי היו אותם נחשלים שנקבצו מאחורי המחנה? מי הם אלו שהשתרכו אחרי המחנה? ישנן תשובות
רבות לכך במדרשים, אך התשובה הראשונית ביותר היא התשובה שכולנו מכירים מהווי החיים שלנו.
הנחשלים שמשתרכים מאחור הם אלו שנבצר מהם ללכת מהר כמו כולם, לראות את הדרך כמו כולם,
לשמוע את הוראות המוביל כמו כולם. "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך".
עמלק שנכנס ופוגע בישראל מוצא לו תחילה כר נרחב דווקא בכל אותם אנשים
שאינם יכולים לבטא את אנושיותם כמו שכולנו יכולים לעשות זאת. מדוע? מדוע פוגע בהם אותו עם אכזר
המסמל את השלילה המוחלטת של כל הטוב והמואר שמופיע בעולם? התשובה מופיעה מיד – "ואתה עייף
ויגע ולא ירא א-להים" יש משהו בעומק הצו האלוקי שמחייב אותנו לשוב אל הנחשל אחרינו, לשוב דווקא
אל האדם שמערער את ביטחוננו המופרז בכוחנו ובעוצם ידנו. רק כשאיננו יראי אלוקים, רק אז, יכול
עמלק לזנב בנו ולפגוע בכל אותם אנשים עם מגובלות. הוא יודע מיד כשאנו מזניחים את הנחשלים אחרינו.
בדפי הלימוד הבאים ננסה להבין את עומק הצו האלוקי. ננסה לשוב אל הקדושה המורה לנו את היחס
הנכון להאנשים עם המוגבלות. בדרכו הארוכה נשא עימו עם ישראל את אותו דיבור אלוקי שחייה אותו,
שליווה אותו ה. עם שהיה נחשל גם הוא באותה דרך לא דרך בת אלפיים – קם עכשיו ואיתו אוצרו היקר.
אוצרו העטוף בבלויי הסחבות ששמרוהו מכל משמר. באוצר זה טמונים רעיונות נשגבים לאין חקר
וביניהם נמצא גם הדיבור האלוקי אודות האנשים עם המוגבלות. דיבור חם ואוהב הוא זה, דיבור מלא
חמלה ואהבה אל אותם שליחים טהורים הנמצאים בינותינו. הבה ונשמעהו.

היחס אל האנשים עם המוגבלות ביהדות

בזמננו מתחילה להנץ הבנה גדולה הן למצוקתם של האנשים עם המוגבלות והן ליכולתם ולייחודם. אנו
מוצאים הד לכך בחוק לאנשים עם מגובלות שנחקק בישראל לאחרונה בשנת תשנ"ח:
"זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומחויבותה של החברה בישראל לזכויות אלה, מושתתות על
ההכרה בעקרון השוויון, על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם ועל עקרון כבוד הבריות.
…חוק זה מטרתו להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות
שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה הולם לצרכיו המיוחדים באופן
שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו."
(חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח 1998).
* עיינו היטב בחוק והצביעו על מגוון העקרונות והמטרות שנמצאים בו.
נראה כי החוק מבטא היטב את ההבנה העמוקה שגילתה היהדות להאנשים עם המוגבלות מזה שנות דור.
כך אנו מוצאים בספר ויקרא:
"לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשל ויראת מאלהיך אני ה'"." (פרק י"ט, ד)
* זהו פסוק קצר שמעבר לשמירת יחס הוגן כלפי האנשים עם המוגבלות מכיל עיקרון עמוק ביותר. מהו
שנותן תוקף ליחס ההוגן כלפי אנשים עם מגובלות?
* מדוע עיקרון היראה והעמידה לפני ה' הוא שמכונן את היחס להאנשים עם המוגבלות?
במדרש תהילים (קמ,ו) מובאת התייחסות עמוקה נוספת לעניין העיוורים:
"'ה' פוקח עיוורים'. אין צער גדול ואין יסורין גדולים וקשים כעורון עינים. למה הדבר דומה ?
למי שהיה מעביר משאות של גמלים ושל חמורים טעונין ועוברין בדרך, נתנו על אחד מהם משאוי
שוה לכלם, ועוד טענו מזונותיהן של כלם על אחד מהם. והיה מזהיר עליו ואומר: הזהרו בו שלא
תבן נתון בו, אלא אני יודע מה נתתי עליו.
נכנסו למדינה, באו להתיר מן הבהמה. אמר להן בעל הבית: מזה התירו תחלה שטענתי עליו יותר
מכלן. כך הקב"ה מצוה על העורים שאין יסורין גדולים מהם. וכן הוא אומר: "ארור משגה עור
בדרך" (דברים, כז, יח). וכשיבא לרפאות העולם, אינו מרפא תחלה אלא העורים, שנאמר: 'ה' פוקח עורים' ".
*איזה יחס מביע המדרש כלפי האנשים עם המוגבלות? מהו העיקרון שאותו בא המשל להסביר?
אנו יודעים שמנהיגם של ישראל, משה רבנו, היה "כבד פה וכבד לשון" (שמות, ד, י).
אף על פי כן, ויש שאומרים שבגלל, כך בנ"י נגאלו והוא שנבחר להוציא את בני ישראל ממצרים. את ההבנה
והחמלה כלפי קשיי השפה והדיבור מבטא בעל ספר חסידים (סימן יח):
"אם יפלא בעיניך על אותן המגמגמין בלשון וקורין לחי"ת ה"א ולשי"ן סמ"ך ולקו"ף טי"ת
ולרי"ש דלי"ת איך מתפללים? או איך קוראים בתורה ואומרים דבר שבקדושה כשמגיעים
ל "נפשנו חכתה" – לא נמצאו מחרפים ומגדפים ? אל תתמה על החפץ, כי בוראינו אשר הוא בוחן לבות,
אינו שואל כי אם לב האדם אשר יהיה תמים עמו ואחרי שאינו יודע לדבר כענין מעלה עליו כאלו אומר יפה ".
*אנו פוגשים כאן עיקרון נוסף בעניין האנשים עם המוגבלות. נסו להגדירו באופן עמוק.
במקום אחר מתאר בעל ספר חסידים (סימן תקפט) באופן נפלא את היחס לאנשים עם מגובלות
אחריםואת הערבות שעל כל איש ישראל להרגיש כלפיהם:
"ויש בני אדם שהם בלא יד או בלא רגל או בלא עינים נולדו או נוגפו. הרי ברא בני אדם שלמים בגופם
שעושים צרכיהם של חסרי איברים. שהרי הולד נולד ואינו הולך ואמו מתקנת לו צרכיו –
כן כל חסרי אבר מזמן להם הקב"ה עושי צרכיהם. וכן כל ישראל אבות ואמהות זה לזה שנאמר:
"ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל" (דברים כט,ט)
"טפכם", וטפכם לא נאמר, אלא טפכם בלא ו'. לומר כל איש ישראל יהיה בעיניכם כטפכם לתקן כל צרכיהם".
כדי להבין לעומק את דברי רבי יהודה החסיד עלינו לקרוא מעט הלאה בפסוקים: "טפכם נשיכם וגרך
אשר בקרב מחניך מחטב עציך עד שאב מימיך: לעברך בברית 'ה אלהיך ובאלתו אשר 'ה אלהיך כרת
עמך היום".
*לאור קריאת פסוקים אלו – כיצד אנו יכולים להבין את עומק הערבות המתחייבת כלפי האנשים עם המוגבלות.
כיצד זה מתקשר לפסוק הראשון שהבאנו לעיל?
לסיום חלק זה נביא את הסיפור המפורסם ממסכת תענית:
"תנו רבנן: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז. מעשה שבא רבי אלעזר בן רבי שמעון
ממגדל גדור מבית רבו, והיה רכוב על חמור ומטייל על שפת נהר, ושמח שמחה גדולה, והיתה דעתו
גסה עליו מפני שלמד תורה הרבה. נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר. אמר לו: שלום עליך
רבי! ולא החזיר לו. אמר לו: ריקה, כמה מכוער אותו האיש! שמא כל בני עירך מכוערין כמותך?
אמר לו: איני יודע, אלא לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית. כיון שידע בעצמו
שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו, ואמר לו: נעניתי לך, מחול לי -! אמר לו: איני מוחל לך עד
שתלך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית. היה מטייל אחריו עד שהגיע לעירו.
יצאו בני עירו לקראתו, והיו אומרים לו: שלום עליך רבי רבי, מורי מורי! אמר להם: למי אתם
קורין רבי רבי -? אמרו לו: לזה שמטייל אחריך. אמר להם: אם זה רבי – אל ירבו כמותו בישראל.
– אמרו לו: מפני מה -? אמר להם: כך וכך עשה לי -. אמרו לו: אף על פי כן, מחול לו, שאדם גדול
בתורה הוא. אמר להם: בשבילכם הריני מוחל לו. ובלבד שלא יהא רגיל לעשות כן. מיד נכנס רבי
אלעזר בן רבי שמעון ודרש: לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז, ולפיכך זכה קנה
ליטול הימנה קולמוס לכתוב בו ספר תורה תפילין ומזוזות".
* לימדו והבינו את הסיפור. ראו כיצד הוא מאיר את היחס לאנשים עם המוגבלות.
* הנלמד מן הקנה הוא רכות והבנה אל האנשים עם המוגבלות ומן אותו הקנה כותבים ספר תורה,
תפילין ומזוזות. לאור כל האמור לעיל ואחרי עיון מעמיק בסיפור – מה הקשר העמוק בין השניים?

מעמדם של האנשים עם המוגבלות בהלכה

מכל המקורות שראינו עד כה עולה יחס חם ומבין כלפי האנשים עם המוגבלות. יחס שמקבל אותם ומצווה
לנהוג בהם מנהג של אחווה. למרות זאת, כשאנו באים לבחון את מעמדם ההלכתי של האנשים עם
המוגבלות אנו נתקלים ביחס שונה לכאורה שיש לעמוד על טיבו.
בספר ויקרא (כא,טז) מוטלות הרחקות חד משמעיות על האנשים עם המוגבלות:
"וידבר 'ה אל משה לאמר: דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקרב
להקריב לחם אלהיו : כי כל איש אשר בו מום לא יקרב איש עור או פסח או חרם או שרוע : או איש
אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד : או גבן או דק או תבלל בעינו או גרב או ילפת או מרוח אשך : כל
איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי 'ה מום בו את לחם אלהיו לא יגש
להקריב : לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל : אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא
יגש כי מום בו ולא יחלל את מקדשי כי אני 'ה מקדשם : וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני
ישראל ."
* קיראו היטב את הפיסקה וזהו את האיסורים וההרחקות המוטלים על האנשים עם המוגבלות. איזו
התחשבות בכל זאת עולה מן המקורות כלפי אנשים עם מוגבלות?
* דמיינו לרגע מה קורה כאשר משה אומר זאת לכל עם ישראל. מה מרגיש אותו אדם עם מוגבלות
היושב בתוך הציבור ושומע זאת, האם הוא מצטער לשמוע זאת? האם הוא מרגיש כי אדרבה, זוהי
דווקא התחשבות בו ובמגבלותיו?
כדי להרחיב מעט את היריעה ולהעמיק ביחס אל האנשים עם המוגבלות אנו חייבים לעיין גם ברמב"ם:
"נמצאו כל המומין הפוסלין בכהנים מאה וארבעים וזהו כללם: שמונה בראש, ושנים בצואר,
ותשעה באזנים, וחמשה בגבינים, ושבעה בריס העין, ותשעה עשר בעינים, ותשעה בחוטם, ותשעה
בפה, ושלשה בבטן, ושלשה בגב, ושבעה בידים, וששה עשר באיברי הזרע, ועשרים ברגלים, ושמונה
בכל הגוף, ושמונה בעור הבשר, ושבעה בכח הגוף וריחו, וכבר נפרטו כולן אחד אחד . ואלו פסלו
מפני מראית העין – מי שנשרו ריסי עיניו אף ע"פ שנשאר השיער בעיקרן, ומי שניטלו שיניו".
(הלכות ביאת המקדש פרק ח הלכה יז)
* מדוע, לדעתכם, ישנו ציווי הרחקה כל כך חמור על אנשים עם מוגבלות מעבודת המקדש?
מהן הסיבות השונות שאפשר להעלות לכך?
הרחקות אלו מוטלות על העובדים בקודש מקרב הכוהנים. אך גם על הציבור הבא ומתקרב אל הקודש
אנו מוצאים הרחקות. חלקים מן הציבור אינם מורשים לסמוך ידם על הקרבן:
"הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן סומא ונכרי והעבד והשליח והאשה" (מסכת מנחות פרק ט', .ח)
אך לא רק מעבודת המקדש הורחקו האנשים עם המוגבלות. הם הורחקו גם מפעילויות הלכתיות נוספות.
כך למשל, במשנה במסכת גיטין:
"הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ונכרי" (ב',ה').
ממצות ראייה בה מקיימים את העלייה לבית המקדש אנו למדים :
"הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן וטומטום ואנדרוגינוס ונשים ועבדים שאינם
משוחררים החיגר והסומא והחולה והזקן ומי שאינו יכול לעלות ברגליו" (מסכת חגיגה פרק א)
בגמרא במסכת יבמות אנו מוצאים התייחסות נוספת בעניין האנשים עם המוגבלות.
התייחסות זו נוגעת לנכפין ומצורעים. נכפין הם החולים במחלת הנפילה. כך מובא בגמרא:
"אמר רבא: השתא דאמרת אחיות מחזקות, לא ישא אדם אשה לא ממשפחת נכפין ולא ממשפחת
מצורעים. והוא דאתחזק תלתא זימני." (דף סד, ע"ב)
כך גם לגבי הלכות עדות מונה הרמב"ם את כל הפסולים:
"עשרה מיני פסלות הם כל מי שנמצא בו אחד מהן הרי הוא פסול לעדות, ואלו הן: הנשים,
והעבדים, והקטנים, והשוטים, והחרשים, והסומים, והרשעים, והבזויין, והקרובין, והנוגעין
בעדותן, הרי אלו עשרה". (הלכות עדות פרק ט, א').
* עיינו היטב בכל אותן דוגמאות מן ההלכה והגדירו היטב את הציווי. האם זוהי הרחקה? האם זהו
פטור או איסור? מה בדיוק התוכן ההלכתי?
* נסו לחשוב – מדוע ישנו מידור במקרים אלו? מה יכול להיות הטעם לכך? נסו לזהות בכל אחת מן
ההלכות את הטעם המיוחד לה .
לבסוף, בעניין אחר, אנו מוצאים את הברכה שעלינו לברך כאשר אנחנו רואים את השונה והחריג:
"הרואה את הכושי, ואת הבוריק, ואת הגיחור, ואת הלוקין, ואת הכיפיח, ואת הננס, ואת החרש ,
ואת השוטה, ואת השכור אומר: "ברוך משנה הבריות". את הקיטע, ואת החיגר, ואת הסומא ,
ואת מוכי שחין, אומר ברוך דיין האמת " (תוספתא ברכות, ג, ו).
* מה לדעתכם משמעותו הרגשית והנפשית של ציווי זה כלפי אדם עם מוגבלויות?
* לאחר שראינו את היחס כלפי אנשים עם מוגבלויות בחלק זה, עצרו וחשבו היטב
כיצד הדבר מתיישבעם היחס האוהב שראינו בחלק הראשון כלפי האנשים עם המוגבלות?
בחלק הבא ננסה להעמיק ולהרחיב בשאלה זו.

עיון מעמיק במעמדם ההלכתי של האנשים עם המוגבלות בזמן הזה

בחלק זה ננסה להבין לעומק את הציווי האלוקי כלפי האנשים עם המוגבלות. בשאלה בה נתקלנו אנחנו
נתקלו רבים מפוסקי זמננו. ננסה לראות וללמוד כיצד הם התמודדו עם השאלה הקשה שניצבה לפתחם.
השאלה היא מורכבת ועדינה ואנו ננסה להתחקות אחר חלקים מן התשובה .
כדי להבין את כיווני הפסיקה שעולים בדורות האחרונים בעניין האנשים עם המוגבלות עלינו להעמיק
תחילה ביסודות התורניים עליהם נשענו הפוסקים בתוספתא אנו מוצאים עיסוק בשאלת הטעם להרחקת
חלק מהאנשים עם המוגבלות ממצות תרומה:
"מפני מה אמרו אלם לא תורם? מפני שאין יכול לברך. מפני מה אמרו סומא לא יתרום? מפני
שאין יכול לבור את היפה מן הרעה" (תרומות פרק ג, א).
* טעמים רבים יכולים לעלות בדעתנו כסיבה להרחקתם של האנשים עם המוגבלות אך כאן מופיעים
טעמים מסוימים. נסו להבחין באופן מדויק מה מאפיין את הטעמים שבחרה בהם התוספתא.
* מהן המשמעויות של בחירת טעמים טכניים כאלו כלפי מצבים שונים?
בגמרא בגיטין אנו מוצאים דיון מאלף על ההרחקה של הסומא שעל פי המשנה שראינו לעיל
הוא פסול מלהביא את הגט. בדיון משתתף רב יוסף שהיה כידוע סומא בעצמו
וטוען כנגד ההרחקה בעניין זה:
"בשלמא חרש, שוטה וקטן – דלאו בני דיעה נינהו. עובד כוכבים – נמי דלאו בר היתירא הוא. אלא
סומא אמאי לא? אמר רב ששת: לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו. מתקיף לה רב יוסף: היאך
סומא מותר באשתו? היאך בני אדם מותרים בנשותיהם בלילה? אלא בטביעות עינא דקלא, הכא
נמי בטביעות עינא דקלא! אלא א"ר יוסף: הכא בחוצה לארץ עסקינן, דבעי למימר בפני נכתב
ובפני נחתם, ולא מצי למימר ". (דף כג, ע"א)
* שימו לב היטב לטיעון של רב יוסף . מהו ההיגיון העומד מאחוריו? הגדירו אותו בצורה מדויקת.
זהו טיעון חשוב ביותר וחשיבותו מתחדדת לאור העובדה כי ברמב"ם
ובשולחן ערוך אכן נפסק כי הסומא כשר לעניין הבאת גיטין למרות דברי המשנה המפורשים.
* זוהי גמרא חשובה מסיבה נוספת. שימו לב היטב לטעם מדוע חרש שוטה וקטן פסולים.
טעם זה המתפרש כאן ישמש בהמשך בסיס לדיון נרחב .
כעת, לאחר שהבנו מקצת מהמקורות היסודיים שעמדו לפני פוסקי הדורות, עלינו לפנות ולעיין היטב
בהתמודדויות ההלכתיות שהיו מנת חלקם של הפוסקים בעניין האנשים עם המוגבלות. תחילה נעיין
בשולחן ערוך שמתייחס לברכה שעלינו לברך על השונה והחריג:
"הרואה את החיגר, ואת הקטע, ואת הסומא ו, מוכה שחין, והבהקנין, והוא מי שמנומר בנקודות
דקות. אם הם ממעי אמם, מברך: משנה הבריות. ואם נשתנה אחר כך, מברך: דיין האמת. ויש
מי שאומר דדוקא על מי שמצטער עליו, אבל על עכו"ם אינו מברך. ואינו מברך אלא פעם ראשונה,
שהשינוי עליו גדול מאד" (אורח חיים סימן רכה סעיף ט).
* עיינו היטב בדבריו של השולחן ערוך ונסו להעלות את הסיבות בשמן יש לברך ברכה מיוחדת זו.
*שימו לב לחידוש שמחדש השולחן ערוך ביחס לתדירות בה צריך לברך את הברכה. השוו את דבריו
היטב לתוספתא שראינו באותו העניין. מהו השינוי ומהו היחס העולה מכאן אל האנשים עם המוגבלות?
דיון מאוחר יותר אנו מוצאים בפוסקים המאוחרים. בשו"תים שנכתבו לפני כמאתיים שנה ומעט יותר אנו
מוצאים דיון נוקב בשאלת החרש. באותה העת החלו לפתח אמצעים חדשים על מנת ללמד את החרשים.
לאט לאט החלו חסרי השמיעה לרכוש דעת באמצעים חדשים. עובדה זו הייתה משמעותית ביותר לבעלי
ההלכה ולפוסקים והם נדרשו לסוגיה זו . מהראשונים שאנו מוצאים שהתייחס לסוגיה היה מהר"ם שיק.
כך הוא פסק:
"נראה דחרש שהורגל לדבר בבית חינוך עדיין לא יצא מידי ספק, אינו בר דעה לכל הפחות, ואין
לצרפו למנין ולהניח להוציא עצמו ע"י חרש כזה ואין אוכלים משחיטתו כך נראה לפי ענ"ד".
אחריו בא הרב עזריאל הילדסהיימר שמתייחס לפסיקה הקודמת וכותב:
"ונלע"ד שעיקר הדבר תלוי בשאלה אם כח השכל של החרש לקוי באופן מוחלט או שהוא נורמאלי
כשלעצמו וכעין אוצר גנוז. כהצד הראשון היה מקובל אצל הגוים עד תחלת המאה הי"ט לספה"נ,
עד שבא גואלם ומצילם שלמסכנים אלו בעלי ארבעת החושים, ויקטור אוגוסט יעגער, פרופסור
במדינת וירטעמברג, שהסיק בחיבורו… כי לחרש יש כל הכשרונות לרכישת שפת הדיבור.
שכל המסוגל ללמוד שפה, האיברים הצריכים לכך, החושים המאפשרים את קליטת צורות השפה,
ונוסף לכל זה האמצעים להתקשר עם הזולת…די לי להביא את חוות דעתם של שניים מן המומחים
הגדולים ביותר. האחד הוא עדוארד ואלטער, מנהל מוסד לחרשים בברלין, שאמר לי כי כח השכל
של החרשים נחלק, בדיוק כמו אצל הפקחים, לשלש דרגות: כשרון מובהק, כשרון בינוני וצמצום המוח.
כן עולה בהרבה חריפותם על זו של בעלי חמשת החושים מהמדרגה השניה.
והשני ר' יואל דייטש, מנהל המוסד לחרשים בווינא שכתב לי: החניכים שקבלו את השכלתם
השלמה במוסדנו במשך זמן הלימוד הקצוב להם, דעתן צלולה ללא ספק. ולא עוד אלא שלדעתי
החניכים שיצאו מן מוסדנו כמסוגלים להשתתף בחיי החברה האנושית, עומדים ברמה תרבותית
גבוהה ביותר ודרך חשיבתם הגיונית בהרבה מזו של בוגרי בתי הספר היסודים והתיכונים.
כהוכחה לכך, הריני מצרף גליון אחד של עתון שהמו"ל שלו וכן העורך הם מחניכי לשעבר …
מסופקני אם נמצא בין המחוננים בכל החושים מי שיוכל להביע רעיונותיו בצורה טובה וחריפה ממנו.
ובאמת יש במאמרים הנ"ל רוח מקורית וחריפות רבה ונסיון עשיר, וחזינן דהמציאות מכחשת
את מה שכתב הגאון מהר"ם שיק שפעולת החרש שלימדוהו הוי כמעשה קוף בעלמא ושאינה
אלא כפי מה שנקבע ונטבע בו מההרגל והלימוד ואין לו בחירה ודעה חפשית. וכך הוכח בימינו
בבירור מן הנסיון. ואין בזה שום סתירה לדחז"ל שלא דיברו אלא בחרש שלא היה באפשרותו
להפעיל את כח השכל שלו. ולענ"ד אין להחליט בבירור כדברי הגאונים הנ"ל שלימוד החרשים
אינו כלום ולענין דיעבד ודאי שצ"ע לסמוך על דבריהם".
(שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר חלק ב, סימן נח).

  • עקבו אחרי הדיון היטב ונסו להעלות את הנחות היסוד השונות העומדות בבסיס חקירתו
    של הרב עזריאל הילדסהיימר.
    * מהם הטעמים בשמם הוא מוצא פתח לדיון מחודש בעניין חסרי השמיעה?
    * מהו החילוק העקרוני שהוא עושה על מנת להתיישב עם דברי חז"ל?

שימו לב לחילוק אחר, אך דומה, אותו מביא הגאון הרב משה פיינשטיין, מגדולי פוסקי הזמן האחרון:
"הנה ודאי איכא חילוק בין שוטה ובין פתי ביותר ששוטה לא תלוי בכשרונות הבנת דברים
ועניינים. דאף בעלי כשרון להבין הדברים, אפשר שדעתם תהא משובשת ומטורפת, והיינו שיודע
ומכיר שאיכא חילוק בין הדברים שרואה, אבל הוא טועה בדמיונו ומתחלף אצלו הדמיונות
בזמנים קצרים מאוד. ויש שגם בבת אחת מתחלפים אצלו, וכמעט שכל אדם מכיר זה שהאיש
ההוא שוטה. וגם שייך שאדם בר דעת יעשה לפעמים דברים שנדמה כמעשה שיגעון… אבל פתי
הוא מי שדעתו קלישתא, שאינו מבין הדברים כמו שהן, ואינו יודע לחלק בין הדברים שרואה
ולהבין צורכם. והוא בגדלו כדעת קטן, יש שהוא כדעת בן שש ויש גם כפחות. אבל דעתו הוא קבוע
כפי מדרגת שכלו ומתפתח קצת מעצמו, וכאשר כתבו השואלים בעצמן. ויש גם שאין מתפתחין
מעצמן, אבל אפשר שע"י חינוך ולימוד יתפתחו קצת…ולענין כשבאים בביהכ"נ ודאי צריכים
הציבור לקבלם בסבר פנים יפות, אף את מי שאין להם דעת ללמוד עמהם. וגם לראות
שיענו אמן וקדושה לומר עמהם בין בשביל עצמן – שיקיימו מה שאפשר,
וגם ההליכה לביהכ"נ בעצמה הוא מצווה וישקו את ספר התורה – ובין בשביל כבוד האבות.
ובשוטה גמור הא בארתי כבר … אין לאסור למוסרו למוסד (אינסטיטשאן) של המדינה.
אבל למעשה אין לעשות אלא כשא"א להם בשום אופן לטפל בה ולהחזיקה בבית אביה,
כעובדא דשם, וגם ליכא אחרים שירצו לטפל בה. ולכן ודאי אתם שנתעוררתם בדבר יש לכם
ליסד עבורם בית ספר, שהוא להתחיל לידע מספר התלמידים ולמצוא מי שראוי לכך למצוא
המלמדים הראויים ללמוד עם ילדים כאלו, והשי"ת יהיה בעזרתכם".
(שו"ת אגרות משה יורה דעה ח"ד סימן כט)
הרב עובדיה יוסף ז"ל הוסיף עוד ודן בעניין החרשים והאילמים. אנו נביא כאן רק חלק קטן
מן הדיון הארוך והמופלא שמובא שם: ( שו"ת יחווה דעת חלק ב סימן ו)
"שאלה: חרש אילם שלמד בבית ספר לחרשים אילמים, ומתנהג כאיש פקח, ויכול גם כן לדבר קצת,
אלא שאין מבטאו ברור, האם יוכל להצטרף לעשרה לכל דבר שבקדושה?…ובשו"ת שבט סופר,
הביא בקצרה מה שכתב אליו הגאון רבי מרדכי הלוי איש הורוויץ, שאם החרש אילם יתחנך
בבית הספר לחרשים אילמים, וילמד לדבר בקושי על ידי רמיזותיו ותנועותיו, ויתפקח ויבין
להתפלל ולישא ולתת עם בני אדם, יהיה בודאי חייב במצות כשאר כל ישראל. והשיב לו
הגאון המחבר, שמדברי הצמח צדק הנ"ל נראה שגם באופן כזה אין חילוק בינו לשאר חרש אילם".
אמנם שמעתי מפי מרן אבא הגאון בעל כתב סופר זצ"ל, שלאחר שביקר בעיר וינא בבית הספר
לחרשים אילמים, לפי בקשת הנהלת המוסד, ועמד מקרוב על סדר לימודם, היה מופתע לטובה
ממה שראו עיניו מכל סדר לימודיהם, והנהגתם, עד שעלה ספק בלבו אם אין דינם כבני דעת
לגמרי שמחויבים במצוות, ואמר לי שביקש מהמחנכים שם לקחת להם תפילין שיניחו אותם
בכל יום, כ"ע…ונראה שלענין הלכה למעשה, כדאים הם הגאונים המקילים לצרף חרש אילם
שלמד בבית הספר לחרשים אילמים, למנין, לקדיש ולקדושה. ומכל מקום כשהם מנין מצומצם
בצירוף החרש אילם, ראוי לכתחילה שלא יחזור השליח צבור תפלת שמונה עשרה, אלא יאמר
תפלת שמונה עשרה פעם אחת בקול רם עם הקדושה, כדי שלא להכנס בחשש איסור ברכה לבטלה …
והשי"ת יחוס על כל עמו ישראל וישלח דברו וירפאם רפואת הנפש ורפואת הגוף בבריאות שלימה.
ומלאה הארץ דעה את ה' ".
*מכל הנאמר נסו למפות את מהלך ההתייחסות אל האנשים עם המוגבלות?
ראו היכן וכיצד התעצב היחס כלפיהם בפסיקות השונות.
* הצלחנו במהלך הדברים לגעת ולענות רק בחלק מן התשובות לשאלות הרבות.
נסו לעבור שוב על המקורות ולזהות היכן אנו מוצאים עדיין שאלות ומורכבות
בעניין האנשים עם המוגבלות. חישבו על השאלות הללו ונסו להעלות צדדים שונים מדוע זה כך.
* מהן המשמעויות של הפסיקות שראינו ליחס שלנו כלפי האנשים עם המוגבלות כעת?
* אלו מסקנות ניתן להסיק מהסוגיה כולה הנוגעות להתנהלות היומיומית שלנו כלפי האנשים עם
המוגבלות?

סיום

דברים רבים עוד צריכים ביאור. עוד דרך ארוכה נכונה לנו עד נבין את עומקה של ההוראה האלוקית כלפי
האנשים עם המוגבלות. נחשפנו בדפי הלימוד לחלק מן הצדדים השונים והמורכבים של הסוגיה העדינה
הזו. זוהי סוגיה עמוקה הנוגעת בשורשים העדינים ביותר של היותנו בני אדם ושל היותנו בני אדם החיים
בחברה. הרמב"ם בדבריו הזכיר מאה וארבעים בעל מוגבלויות אך מעבר לפסיקה עצמה ישנם למעשה
הרבה הרבה יותר. למעשה כולנו כאלה. כל אחד מאיתנו מעט שונה ואחר. לכל אחד מאיתנו ישנה מגבלה
שלא מאפשרת לו לחיות חיים מלאים ושלמים. כולנו מרגישים קצת זרים. כאילו כל העולם בשלו וכולם
זכו בחיים רגילים ורק אותנו השאירו להתמודד עם מגבלה שונה, עם משהו "אחר". האנשים עם המוגבלות
הם למעשה כולנו. כל אחד ואחד מאיתנו.
המדרש בתהילים לימד אותנו שבכל המוגבלויות השונות ישנו כוח. דווקא בשונה יש אוצרות נדירים.
ראינו גם כי כדי לדעת זאת עלינו לגשת ולעמוד לפני ה' . להתייצב מולו ולדעת את הערבות ההדדית.
מתוך עמידת ההתבטלות לפני האינסוף הבלתי נתפס נוכל לקבל את השונות שבכולנו. אז נשכיל לדעת
ולהבין כי בכל אחד מאיתנו קיימים אוצרות תבל הנמצאים בתוכו. על אף שמבחוץ נראה כאילו הוא
משונה, על אף שמבחוץ הוא נראה אחר. נדע גם כי לעיתים אף אין זה גלוי, ה"אחרות" לעיתים סמויה
היא. המגבלה נמצאת אי שם. את כולם עלינו לכבד את כולנו עלינו לכבד. כולנו שונים.
הנה אנו באים ועומדים לפני האינסוף המאיר את כולנו. הנה אנו באים כולנו כאיש אחד בלבד אחד לפני
ריבונו של עולם ומכירים ומודים בחולשתנו שלנו. מפני ריבון העולמים, יודע כליות ולב, אין אדם שיאמר
שלם הנני. אין אדם שיאמר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. רק לפני ריבון העולמים יודעים אנו היטב
כי כולם כשרים, נחמדים ורצויים מלפניו יתברך. רק לפני ריבון העולמים יודעים אנו כי כולנו נבראנו כפי
שהאומן רצה שכך יהיה. ממנו הכול ואליו הכול.
כשאנו שבים ומסתכלים אל אותם עיניים של בעל המוגבלות לא נשפיל עוד מבטינו. חיוך נראה מבצבץ
ועולה באותן העיניים. אור זורח וחי המתחדש בכל יום תמיד. הנה שבה נפשו וניעורה. יודע הוא כי כעת
מקובל הוא ורצוי לתוך החברה. בדיוק כפי שכולנו מקובלים ורצויים לתוך אותה החברה. מביא גם הוא את
אוצרו הגנוז אל תוכנו ונשמתו גואה בו. יודע הוא אותו העם ההולך ונחשל על מקלו זה אלפים בשנים –
הנה באו כולם ונקבצו. הנה שבו בנייך מרחוק. הנה שבו כולם. כולם אהובים, כולם ברורים, כולם יודעים
אותי למקטנם ועד גדולם. מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר יצא בקיר.
אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו.