היחס שבין חזונו של הציבור הציוני-דתי בעניין החברתי לבין חזונו ההתיישבותי הוא נושא שמעמיד ציבור זה בפני קושי כפול. ראשית, נפשם של בני ציבור זה אחוזה כאש בשלהבת בשני התחומים כאחד. אכן, קיים מתח מסוים בין "עלה רֵש" ו"עלה רָש", אך חלילה לנו מלוותר – ברמה העקרונית והקיומית כאחד – על זה או על זה.
שנית, גם מבחינה עובדתית, שני תחומים אלה מחוברים זה לזה. מצד אחד ברור שלנושאי ביטחון ומדיניות חוץ יש השפעה אדירה על היכולת לבנות חברה צודקת, חברה שתשגשג ותפרח הן מבחינה חברתית הן מבחינה כלכלית. היעדר תחושת ביטחון, היעדר מציאות של ביטחון, יוצר שיבוש משמעותי ביותר. וממילא, ניתן לדבר על חשיבות הביטחון כמרכיב עצמאי, אך גם כגורם שמאפשר חיי כלכלה וחברה תקינים.
ניתן גם לומר ההפך: רווחה של חברה היא ערך משמעותי כשלעצמו, אבל גם מרכיב קריטי בהשגת שגשוג והצלחה במישור הביטחוני ובמישור מדיניות החוץ. חוסנה של חברה, כמו גם חוסנו של היחיד שבתוך החברה, מהווים תשתית נחוצה וקריטית בקידום כל מדיניות של אחיזה בארץ ישראל, בכל חלקי ארץ ישראל.