הקדמה: חובות האדם וזכויותיו

בעידן המודרני מדברים הכל על "זכויות". מתוך העמדת האדם במרכז, נוטים בימינו לראות אותו כבעל "זכויות", זכויות אדם ואזרח, שיוצרות חובה מקבילה של החברה לכיבוד אותן זכויות. כך, לדוגמא, הזכות לחיים, חופש הביטוי, חופש העיסוק, חופש התנועה , ועוד כיוצא באלה.
תורת ישראל, לעומת זאת, מעמידה את הקב"ה במרכז עולמה, כשהאדם נתפש בראש ובראשונה כבעל "חובות": חובות שבין אדם למקום וחובות שבין אדם לחברו.
עיינו במקורות הבאים ועמדו על השווה והשונה בין התפישה היהודית לבין הגישה הרווחת בימינו:

  1. בראשית ב, טז: ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו.
  2. ויקרא יט, יח: ואהבת לרעך כמוך.
  3. רמח"ל, פתיחה למסילת ישרים: פרק ראשון בביאור כלל חובת האדם בעולמו. יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתבאר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו.
  4. סעיף 3 לחוק יסוד: חופש העיסוק: כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד.
  5. סעיף 4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו.
  6. סעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.

 חובת האדם לדאוג לאחרים

המקורות הבאים עוסקים במצוות שונות. נסו להגדיר באמצעותם את היקף חובתו של אדם לדאוג לכך שהמנוחה והשמחה תהיינה משותפות לא רק לו אלא לסובבים אותו.

  1. דברים טז, יד: ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך.
  2. רמב"ם, משנה תורה, הלכות יום טוב ו, יח:  וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל  ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כרסו, ועל אלו נאמר (הושע ט) 'זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם'.  ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר (מלאכי ב) 'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם'.
  3. דברים יד, כח-כט: מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך. ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך, והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך, ואכלו ושבעו.
  4. אסתר ט, יט: ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים
  5. רמב"ם, הלכות מגילה ב, יז: וחייב לחלק לעניים ביום הפורים, אין פחות משני עניים נותן לכל אחד מתנה אחת או מעות או מיני תבשיל או מיני  אוכלין שנאמר ומתנות לאביונים שתי מתנות לשני עניים. ואין מדקדקין במעות פורים אלא כל הפושט ידו ליטול  נותנין לו, ואין משנין מעות פורים לצדקה אחרת. מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשילוח מנות לרעיו.שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא  לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר (ישעיהו נז, טו) 'להחיות רוח  שפלים ולהחיות לב נדכאים'.

הזכות לחיים בכבוד

הדאגה לזכויות חברתיות ולצדק חלוקתי מאפיינת גם את החברה המודרנית. בהרבה ממדינות המערב, נתפסת לא רק הזכות לחיים אלא גם הזכות ל"חיים בכבוד" כזכות יסוד. במשפט הישראלי, טרם עוגנה זכות זו באופן מפורש, ויש שסבורים שאין לכולאה במערכות המשפט ולהותירה חוצה לו. ומכל מקום, דומה שניתן לגזור אותה הן מן ה"זכות לחיים", הן מעקרון "כבוד האדם" שניצב במוקדו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
מבחינה מעשית, נגזרות מזכות זו שאלות שונות: מהו תוכנה של הזכות? מהו היקפה? מיהו החייב בה: האם חובה זו מוטלת על המדינה או גם על כל יחיד ויחיד? האם חובה זו ניתנת לאכיפה? מהו מעמדה הנורמטיבי וכיצד נאזן בינה לבין זכויות אחרות?
סוגיה זו עלתה לאחרונה על סדר היום הציבורי במדינת ישראל במלוא עצמתה וחריפותה עם הגשתה של עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק, אשר בה ביקשו העותרים מבית המשפט לפסול מעשה חקיקה של הכנסת, בשל פגיעתו הקשה בהכנסתם של אזרחי המדינה שמונעת מהם את הזכות לחיות ב"כבוד" מינימלי.

מיהו עני?

לצד היותן של המצוות שבין אדם לחברו חובות הלב, שמקורן טבעי, אנושי ומוסרי, קבע המשפט העברי כללים ברורים ב"הלכות צדקה". הלכות אלה נעות בין מישור ה"איסורא"- של מצוות ואיסורים שמקורן "דתי", לבין מישור ה"ממונא", המישור ה"משפטי" הצרוף שכולל בחובו גם מרכיב של אכיפה, סנקציה וענישה.
אחת השאלות המרכזיות שמתעוררות בהקשר למצוות הצדקה נוגעת ל"צרכן" הזכות, לאמור: מי מוגדר כ"עני" לצורך מצווה זו, ועל פי אלו פרמטרים ייקבע מעמדו כ"עני": האם יש ללכת אחר קריטריון אובייקטיבי או סובייקטיבי? האם הקריטריון הוא כלכלי-כספי גרידא, או שיש להתחשב גם בקריטריונים אחרים, דוגמת מעמד חברתי?
עיון במקורות הראשוניים ביותר, מלמדים שכמו בסוגיות אחרות, מופיעים במקורות המשפט העברי מונחים שונים לציון מעמדו של אדם דל נכסים. כך, למשל, המונח הרווח "עני", שלצדו משמשים גם מונחים אחרים דוגמת "אביון", "רש"[1], "דל"[2], "מסכן"[3] ו"מך". "משפחה" מורחבת זו מופיעה פעמים רבות בצוותא חדא. כך, למשל, בנבואת עמוס (ח, ו): "לקנות בכסף דלים, ואביון בעבור נעלים", וכך בדברי משורר התהלים: "שפטו דל ויתום, עני ורש הצדיקו" (תהלים פב, ג).
אמרו חכמים: "בתר עניא – אזלא עניותא". אחר העני – הולכת העניות. ואכן, פעמים הרבה מופיעים העניים, הדלים והמסכנים בצוותא חדא.
עיינו במקורות הבאים ונסו להגדיר את האבחנה בין "עני" ו"אביון":

  1. דברים טו, יא: פתח תפתח את ידך לאחיך, לעניך  ולאבינך בארצך.
  2. איסור הלנת שכר שכיר, דברים כד, יד: לא תעשוק שכיר עני ואביון.
  3. ישעיהו מא, יז: העניים והאביונים מבקשים מים ואין
  4. יחזקאל טז, מט [=תיאור חטאת סדום]: יד עני ואביון לא החזיקה.
  5. תהלים לה, י: מציל עני מחזק ממנו, ועני ואביון מגוזלו"
  6. תהלים פב, ד: שפטו דל ויתום, עני ורש הצדיקו. פלטו דל ואביון, מיד רשעים הצילו.
  7. דברים כד, יד-טו: לא תעשוק שכיר,  עני ואביון… ביומו תתן שכרו… כי עני הוא.
  8. שמות כב, כד: אם כסף תלווה את עמי, את העני עמך… לא תשימון עליו נשך.

שיעור הצדקה

המשנה שלפניכם (פאה ח, ז) דנה ב"שיעור" הצדקה המוטל על הציבור:
אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע.
לן – נותנין לו פרנסת לינה.
שבת – נותנין לו מזון שלש סעודות.
 

  1. על פי איזה קריטריון מרכזי נקבע שיעור מצוות הצדקה?
  2. האם לדעתכם שיעור זה ישים גם בימינו? מדוע?
  3. האם לדעתכם שיעור זה יחול גם על מצוות הצדקה של היחיד?

 
עיינו במקור הבא (משנה פאה א, א) ונסו להשיב על שאלה זו:
אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה והביכורים והראיון וגמילות חסדים.
 

 מבחן קו העוני

בתנ"ך מופיעים אנשי "משפחת העוני", העני והאביון, הדל, הרש והמך זה לצד זה, ולא ניתן לתת סימנים   ברורים בהגדרתם. לעומת זאת, למן תקופת המשנה ואילך, כאשר ביקשו לנסח הלכות נורמטיביות-משפטיות בגדרי מצוות הצדקה, ניסו לקבוע קריטריונים שונים המזכים את העניים ומחייבים את היחיד או את החברה כולה בדאגה לשלומם ולטובתם. אכן, גם כאן נקבעו שיעורים שונים בהקשרים שונים.
עיינו במקור הבא, משנה פאה, ח, ז-ח:

  1. מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי [=כספים שמיועדים לרכישת מצרכי מזון עבור עניים].
  2. מזון ארבע עשרה סעודות – לא יטול מן הקופה [=קופת צדקה שממנה היו מחלקים כסף לעניים בכל ערב שבת].
  3. מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני.
  4. היו לו מאתים חסר דינר – אפילו אלף נותנין לו כאחת, הרי זה יטול.
  5. היו ממושכנים לבעל חובו או לכתובת אשתו – הרי זה יטול.
  6. אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו.

 

  1. מהו הקריטריון לקביעת "קו העוני" לעניין רשותו של אדם להיזקק לקופת הצדקה הציבורית?
  2. האם לדעתכם ניתן ל"תרגם" קו עוני מעין זה למציאות ימינו? כיצד?
  3. האם מדובר בקריטריון אובייקטיבי או סובייקטיבי?

 

"והוא נושא ונותן בהם"

עיינו במשנה הבאה ונסו לעמוד על השוני בינה לבין המשנה הקודמת:
משנה פאה ח, ט: מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם – הרי זה לא יטול.
איזה מבחן הייתם מציעים כדי להגדיר מישהו ש"נושא ונותן" במעותיו?
 

הכל לפי המקום והשעה והעניין

התלמוד הירושלמי על אתר, מסביר את המשנה: "חמשים [=זוז] ש"עושים", היינו: מושקעים היטב ונושאים רווחים, שווים יותר מ"מאתיים" זוז שאינם עושים, ומונחים כאבן שאין לה הופכין. וכן להפך: אם היו לו "מאתיים זוז", אלא שהם משועבדים לבעל חובו [=למלווה] או לכתובת אשתו, הריהו "עני", ומכל מקום "אין מחיבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו". היינו: יכול להיות אדם שגר בבית רב ערך, ואף על פי כן להיחשב "עני" לעניין מצוות צדקה, מכיוון שאין בידו כסף זמין[4].
 
עיינו במקור הבא (משנה פאה ח, ט):

  1. וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות.
  2. וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו ועליו הכתוב אומר (ירמיהו יז) ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו.
  3. וכל מי שאינו לא חיגר ולא סומא [=עיוור] ולא פיסח ועושה עצמו כאחד מהם, אינו מת מן הזקנה עד שיהיה כאחד מהם שנאמר (דברים טז) צדק צדק תרדוף.

 

  1. מהי הסכנה שמשתקפת מדברי המשנה?
  2. האם סכנה מעין זו קיימת גם בימינו? כיצד הייתם מציעים להתגבר עליה?

עיינו בדברי הטור (יורה דעה, סימן רנג) לרבי יעקב בן הרא"ש (ספרד, המאה הי"ד), ועמדו על חשיבותם:
שכל אלו השיעורים [=של מאתיים זוז וכיו"ב]לא נאמרו אלא בימיהם… אבל האידנא [=עכשיו] שאין כל זה [=קופה מסודרת של צדקה ותמחוי] יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס מן הרווח… ואפשר כי בימיהם [=של חז"ל] הייתה ההוצאה מעוטה ואפשר להתפרנס ברווח של חמישים זוז, אבל האידנא [=עכשיו] אי אפשר, והכל לפי המקום והשעה".
 

  1. מה המבחן שהטור מציע לקביעת "קו העוני"?
  2. מהו השוני המהותי בין מבחן זה למבחן שמציעה המשנה?
  3. מה היה המניע לשינוי המבחן?

 
וחי אחיך עמך
עיינו במקור הבא (ויקרא כה, לה):
וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו, גר ותושב וחי עמך.
 

  1. מהי הסיטואציה שבה עוסק מקור זה?
  2. האם עניינו הוא במצוות הצדקה ה"רגילה""?
  3. כיצד הייתם מגדירים את מי ש"מטה ידו"?
  4. האם זהו מבחן אובייקטיבי או סובייקטיבי?

די מחסורו אשר יחסר לו

הד להתחבטותם של חכמים בקביעת "קו העוני", מצוי בפרשנותם (כתובות סז, ע"ב) למצוות הצדקה. על מצוות התורה (דברים טו, ט), "כי פתוח תפתח את ידך לו [=לאביון] והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו", אמרו בתלמוד:
תנו רבנן: 'די מחסורו' –  אתה   מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו;
'אשר יחסר לו' – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו.
אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ  לפניו; פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין.
תנו רבנן: מעשה באנשי גליל העליון, שלקחו לעני  בן טובים אחד מציפורי ליטרא בשר בכל יום.
 
 
עיינו בדברי הרמב"ם (משנה תורה, הלכות מתנות עניים ז, ג) ונסו להשיב על השאלות הבאות:
לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו.
אם אין לו כסות – מכסים אותו, אם אין לו כלי בית – קונין לו, אם אין לו אשה – משיאין אותו(!)[5], ואם הייתה אשה – משיאין אותה לאיש.
אפילו היה דרכו של זה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו והעני וירד מנכסיו, קונין לו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, שנאמר 'די מחסורו אשר יחסר לו'.
ומצווה אתה להשלים  חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו.
 

  1. האם המבחן שמוצע בגמרא וברמב"ם חל על הציבור או על היחיד?
  2. האם מבחן זה הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי?
  3. האם ניתן ליישמו במציאות ימינו? כיצד?

 
השוו את המבחן שנקבע בהלכת "די מחסורו אשר יחסר לו" עם האמור בדיני מדינת ישראל, בסעיף 6 לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט-1959:
היקף המזונות, מידתם ודרכי סיפוקם ייקבעו, באין הסכם בין הצדדים, על-ידי בית המשפט בשים לב לנסיבות, ופרט למזונות על פי סעיף 3 [=מזונות ילדים קטינים שחייבים בהם על פי הדין האישי] – לפי מחסורו של הזכאי ויכולתו של החייב.
 
מה השווה והשונה בין שיטת ההלכה לשיטת החוק הישראלי בעניין זה?
 
לקריאה ולעיון נוספים:

  1. הרב נ' בר-אילן, "זכאותו של העני לצדקה – בירור בגדרי הנתינה של 'די מחסורו'", תחומין ב (תשמ"א), 459
  2. הרב י' גרשוני, "בשיעור מצוות צדקה", קול צופיך, ירושלים תש"ן, עמ' תקפא
  3. א' הכהן, "שמחת עניים ומתנות לאביונים" – קו העוני וזכות הקיום בכבוד", משרד המשפטים, דף פרשת השבוע , 159, אדר תשס"ד
  4. רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, ה"חפץ חיים", ספר אהבת חסד
  5. מ' ויגודה, "בין זכויות חברתיות וחובות חברתיות במשפט העברי", בתוך: זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל (י' רבין, י' שני עורכים, ת"א תשס"ה), 233
  6. מ"מ ישר, "שיעורי פיזור לצדקה", סיני סא (תשכ"ז), עמ' קטז
  7. הרב ש' רפפורט, "קדימויות בהקצאת משאבים ציבוריים לרפואה", אסיא מט-נ (כרך יג, חוברות א-ב), תמוז תש"ן, עמ' 5, בעמ' 14-10 [=ספר אסיא ז (תשנ"ד) 94

[1] ראה מעשה כבשת הרש: "ולרש אין כל" (שמואל ב, יב, ג). בעיקר מופיע כינוי זה בספרי הכתובים, תהלים ומשלי. כך, למשל, בניגוד ל"עשיר": "תחנונים ידבר רש, ועשיר יענה עזות" (משלי יח, כג); "עשיר ברשים ימשול" (שם כב, ז), ושם (יט, כב): "וטוב רש מאיש כזב". ועוד כהנה וכהנה.
[2] גם ה"דל" וה"אביון" הולכים לעתים בלשון מקרא בצוותא חדא. ראה, למשל, תהלים פב, ד: "פלטו דל ואביון, מיד רשעים הצילו". והשווה שם קט, כג: "כי אני ואביון אנכי".
[3] כינוי זה מופיע במקרא רק בספר קוהלת: "וחכמת המסכן בזויה" (ט, טז), וראה שם ד, יג; ט, טו. בתרגומי המקרא השונים (אונקלוס, יונתן בן עוזיאל) הוא מופיע כתרגומו של "אביון".
[4] אכן, הפוסקים הגבילו פתח זה וסייגוהו: "במה דברים אמורים? בכלי אכילה, ושתייה ומצעות וכיוצא בהן, אבל יש לו מנורה או שולחן של כסף וכיוצא בהן, צריך למכור ולא ייטול מהצדקה" (טור, יורה דעה רנג, וראה שם בהמשך דבריו שהוסיף כי במקרה שמדובר בצדקה שניתנת מן הציבור, ולא מכוח רצונם הוולונטרי של היחידים, צריך הוא נלמכור אפילו את "כלי תשמישו של כסף וזהב" קודם שיוכל ליהנות מן הקופה הציבורית.
[5] כפי שפירש הטור, אין כוונת הדברים שמשיאין אותו בכפייה אלא שאם היה רוצה לשאת אישה, מסייעין לו בתשלום ההוצאות.