סכסוכי העבודה האחרונים, ובמיוחד השביתה הגדולה, התייחדו במעורבות רבה מבעבר של בית הדין לעבודה. מתפקיד פרוצדוראלי בלבד, עבר בית הדין לעבודה לעמדה פעילה, המווסתת את השימוש בנשק השביתה. 
עיון בעמדת הפוסקים בשאלת השימוש בנשק השביתה מעלה, כי הפוסקים ראו בבית הדין גורם דומיננטי ביישוב סכסוכי עבודה. כאשר ישנן שתי גישות עיקריות לגבי תפקידו וסמכותו של בית הדין בעניין זה. 
 
איזון כוחות 
פוסקי ההלכה ראו חשיבות רבה בשמירת האיזון שבין כוחו של המעביד לכוחם של העובדים. הפוסקים חלקו על הנחת היסוד שאותה "יד הנעלמה" של המשק תצליח לעצב מערכת הוגנת וצודקת. 
בעניין זה כתב הראשון לציון, הרב ב"צ עוזיאל (שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד, חושן משפט, סימן מב): וכך הדין נותן שלא להשאיר את הפועל יחידי בודד ויחיד. עד שיצטרך להשכיר את עצמו בעד שכר פעוט להשביע רעבונו עם משפחתו בלחם צר ומים לחץ ובדירה אפלה ושפלה, וכדי להגן על עצמו נתן לו המשפט זכות חוקית להתארגן, ולתקן תקנות מועילות לחברתו לחלוקת עבודה ישרה וצודקת בין חבריהם ולהשיג יחס מכובד ושכר הוגן לעבודתו, בכדי לפרנס את ביתו באותה רמת החיים של בני עירו. 
כלומר, מצב שבו עוצמת המעביד מאפשרת לו לנצל את העובד, אינה מקובלת על הגרב"צ עוזיאל, ונראית לו בניגוד לדין. כדי למנוע זאת, סבר הרב עוזיאל, שהמשפט מאפשר לעובד להתאגד ובכך להעצים את כוחו. 
מאידך, הפוסקים ראו גם במצב הפוך, שבו מחזיקים העובדים בידם עוצמה רבה מדי רעה חולה כפי שכתב בית הדין הרבני (פסקי בית הדין לממונות ירושלים, חלק ח, עמוד קכט): 
מחשבה רודפת מחשבה ומצטיירת [=על ידי העובד] תמונה שלפניו כר נרחב להשתלט על המפעל בו הוא עובד ויונק ממנו את מחייתו, ושלא עמל בהקמתו ובניהולו, ומנצל את כוחו לחיי רווחה מופרזים, אך מחשבה זו פסולה מיסודה… 
מכאן, שהחתירה לאיזון בין עוצמת העובד לעוצמת המעביד, עמדה כמטרה לנגד עיניהם של פוסקי ההלכה. 
גורם נוסף שמן הראוי להתחשב בו הוא הציבור הרחב. בדרך כלל הציבור מהווה גורם פסיבי בהתגוששות שבין העובדים והמעבידים, הוא ניזוק מהמאבק, אך אין לו כל דרך להשפיע עליו. 
על רקע הרצון לשמור על זכויות שלושת הצדדים לסכסוכי העבודה – עובדים, מעבידים וציבור, נוכל למצוא שתי גישות עיקריות בהלכה. 
 
משפטיזציה של יחסי העבודה 
אחת מהזכויות החשובות של העובדים במדינת ישראל היא הזכות לשבות, אף שזכות זו לא עוגנה בחקיקה. לכאורה, ניתן למצוא מקור לכך בפסיקת השולחן ערוך (חו"מ שלג, ג): 
התחיל הפועל במלאכה, וחזר בו בחצי היום, חוזר, ואפילו קבל כבר דמי שכירותו ואין בידו לשלם לבעל הבית, יכול לחזור בו והמעות חוב עליו, שנאמר: "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה, נה), ולא עבדים לעבדים. 
כלומר, הפועל אינו עבד של המעביד, וזכותו הראשונה היא להיות חופשי ולהחליט האם לעבוד. 
זכות השביתה הנהוגה במשק הישראלי כיום רחבה הרבה יותר מזו המוזכרת בהלכה. שהרי ההלכה מתירה לעובד רק להפסיק לעבוד ולהתפטר, בזמן ששביתת עובדים נועדה לשפר את תנאי ההעסקה של העובדים. 
הבדל נוסף, ובעל משמעות רבה, בין ההלכה לבין הנוהג בארץ הוא, שההלכה אינה מתירה לעובד אפילו להתפטר כאשר מדובר ב"דבר האבד", כלומר, כאשר התפטרותו תגרום נזק למעביד (שם, ה). 
בעקבות ההבדלים העמוקים שבין זכות השביתה לזכות להפסיק את העבודה, נטו רבים מן הפוסקים לשלול את זכות השביתה. לדעתם, הדרך היחידה לפתור סכסוכי עבודה היא על ידי בוררות. כפי שכתב הגרב"צ עוזיאל (שו"ת משפטי עוזיאל ד, חו"מ מב, ו): 
צריך לדעתי להקים בית דין חשוב של יודעי משפטי התורה ואנשי מדע שיודעים פרק בתורת האיקונומיא הכלכלית ותנאי השוק החברותי והם בצרופם יקבעו חקת העבודה לפרטיה ולמנות אח"כ דיינים קבועים שידונו על יסוד חקה זו בכל הסכסוכים שיפלו בין הפועלים עצמם בנוגע לחלוקת עבודה צודקת ביניהם, ובין הפועלים ובעלי הבית בנוגע ליחסיהם ההדדיים. 
כך כתב גם הראי"ה קוק (ש"ז שרגאי, חזון והגשמה, עמ` קנד), ויבלח"א הרב שלמה אבינר (מעט מן האור, בחוקותי, תשס"ג). המשמעות המעשית של גישה זו היא משפטיזציה מלאה של תחום יחסי העבודה, כיון שככל שיותר סכסוכים יוכרעו על ידי גוף שיפוטי, כך יצטמצם חלקו של השוק החופשי. 
יישום מלא של גישה זו יוצר קושי גדול, שהרי, אם כל השכר במשק יקבע על ידי בוררות, לא ניתן יהיה לדעת מהו השכר שכוחות השוק מכתיבים, וממילא, לבוררים לא תהיה נקודה ארכימדית שעל פיה יוכלו לקבוע את השכר. 
ניתן ליישם גישה זו של בוררות חובה בחלקים קטנים של המשק שבהם מורגש חוסר איזון בוטה בין עוצמת השביתה, לבין עוצמת המעסיק. כך למשל, נקבע ששכרם של הרופאים ייקבע בבוררות. יש לצרף אליהם עובדי מפעלים חיוניים, כחברת החשמל ומקורות, המחזיקים בעוצמת שביתה אדירה, שמאפשרת להם לסחוט מהמדינה תנאי שכר מופרזים. לצדם יש לצרף גם עובדים חיוניים שעוצמת השביתה שלהם קטנה מדי. בהקשר זה ניתן להזכיר את שביתת העובדים הסוציאליים, שהתארכה על פני חודשים, ללא מענה מצד המעסיקים. 

ויסות השימוש בנשק השביתה 
בניגוד לפוסקים ששללו באופן מוחלט את זכות השביתה, ישנם פוסקים, שהכירו בזכות העובדים לשבות, כחלק ממנהג ותקנות הציבור. מקורה ההלכתי של הסמכות לתקן תקנות הוא בגמרא (בבא בתרא ח, ב): "ורשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים, ועל שכר פועלים, ולהסיע על קיצתן". וכמו שפירש רש"י (שם, ד"ה ולהסיע): "לקנוס את העובר על קיצת דבריהם…". 
בעקבות זאת, פסקו הגרא"י וולדינברג (שו"ת ציץ אליעזר ב, כג), והגר"ע יוסף (שו"ת יחווה דעת (ד, מח) כי הציבור יכול להעניק לעובדים את הזכות לשבות. 
סמכות הציבור לתקן תקנות הוגבלה בגמרא (שם, ט, א) באישורו של "אדם חשוב". אולם, נחלקו ראשונים מתי יש צורך באישור כזה. הריב"ש (שו"ת הריב"ש, סימן שצט) כתב : 
שלא נאמר דין זה של אדם חשוב, אלא בבני אומנות. ומפני שבתקנה, אפשר שיהיה הפסד לבני העיר. 
כלומר, יש צורך באישורו של "אדם חשוב", כדי למנוע מצב שבו החלטות של איגוד מקצועי יפגעו בכלל הציבור. כך עולה מפסיקת השו"ע (חו"מ רלא, כח) שהזכיר דין זה דווקא בהקשר של החלטות סקטוריאליות. במילים אחרות, תפקידו של "האדם החשוב" לייצג את הציבור הרחב שעלול להיפגע מההחלטות הסקטוריאליות. 
לעומתו, הרמ"א (שם) סבר כדעת הטור (חו"מ רלא, בסופו) שגם החלטות כלל הציבור זקוקות לאישורו של אדם חשוב. 
גם על פי גישת השולחן ערוך נדרשת הסכמתו של "אדם חשוב" לשביתה, שמטרתה להגן על סקטור מסוים. וכפי שכתב הגרש"ז אוירבך (שו"ת מנחת שלמה א, פז) לגבי שביתת מורים: 
נראה דאם החשוב שבעירם מסכים עכשיו לדרישת המלמדים רשאים הם שפיר להתנהג כפי מה שתיקנו בעלי אומנות של אותה העיר שאסרו על אחרים לבוא בגבולם ולהכריח בכך את המעבידים… 
אלא שעם כל זה נראה לעניות דעתי פשוט דלאו כל כמינייהו של המלמדים [=שאין המורים יכולים] לעשות דין לעצמם מבלי להימלך תחלה עם רב העיר, כי בעניינים אלה העיקר תלוי בשיקול הדעת, ומי שדעתו דעת תורה עוזרין לו מן השמים. ואם יראה שבאמת מקופחים הם בשכרם יש לנהוג גם בזה מנהג דרך ארץ. 
כלומר, לפני שימוש בנשק השביתה, לרבות מניעת עובדים אחרים מלעבוד באותו מקום עבודה יש לקבל את אישורו של "החשוב שבעירם", או רב העיר, שתפקידו לאשר כי אכן עילת השביתה מוצדקת. כך סבר גם, הגר"מ פיינשטיין (שו"ת אגרות משה חו"מ ב, נט). 
על פי גישה זו תפקידו של "האדם החשוב", לשמש בלם לשימוש מופרז ולא-מוצדק בנשק השביתה. בכך ניתן איזון ליחסי הכוחות של העובדים והמעביד, שלעתים אינם מאוזנים, ונוטים לצד העובדים. במקביל להגנה על זכות הציבור לקבל שירות, שיפגע עקב שביתה. 
 
סיכום 
פוסקי ההלכה ראו לעצמם מטרה לאזן את הכוחות הבלתי שקולים של העובדים והמעבידים, ובמקביל לדאוג גם לזכויות הציבור, על ידי עירוב גורם אובייקטיבי בסכסוך העבודה. 
על פי גישה אחת, יש להכפיף את כל סכסוכי העבודה למערכת של בוררות חובה. כך סברו הגרב"צ עוזיאל והראי"ה קוק ז"ל, ויבדלח"א הרב שלמה אבינר שליט"א. לשיטתם, בוררות תתנהל בבית דין מיוחד שיכלול אנשי הלכה וכלכלה שידונו בסכסוכים שיובאו בפניהם. 
על פי גישה שנייה, יש מקום לסכסוכי עבודה, ושימוש בנשק השביתה, בתנאי שכללי המשחק התקבלו בהסכמת כלל הציבור, ובפיקוחו של "אדם חשוב", כלומר, של אדם שטובת כלל הציבור לנגד עיניו. 
למעשה, ניתן להציע שילוב של שתי הגישות, כאשר במגזרים בהן שביתה בלתי אפשרית, תונהג בוררות חובה, כך למשל לגבי רופאים, אנשי צבא, עובדי חברת חשמל, בלניות ועוד. בשאר המשק תותר שביתה באישורו של בית דין לעבודה שיבחן את הלגיטימיות של השביתה, והאם מוצה תהליך המשא ומתן. 
כך תישמרנה גם זכויות העובדים והמעבידים, וגם זכות הציבור לשירות. 


————————————————————————————————————
הרב עידו רכניץ, חוקר במסגרת ה"מרכז לערכים בעסקים – ירושלים", ובמכון "משפטי ארץ", עפרה.