מערך הדרכה / ענת שפירא-האם צריך רב?

 

יחידת פתיחה: האם צריך רב?

מטרות:

יחידה זו מהווה פתיחה למערך ההדרכה כולו. מטרתה לעורר דיון בנושא האחריות האישית אל מול סמכות החכמים, ולהציג
את הדעות השונות העולות בנושא.

פעולה זו יכולה לשמש הן כיחידה בפני עצמה והן כחלק מיחידה מספר 1.

אפשרות ראשונה:

נציג לחניכים דוגמאות של שו”ת סלולרי  ונדון: מה תפקידו של השו”ת? האם השו”ת מהווה תחליף לעיון בקיצור שולחן ערוך? האם הוא עלול להסיר מהאדם את אחריותו לברר את ההלכה בעצמו? האם תפקיד הרב הוא לענות על שאלות בסלולרי? האם עלינו לשאול את הרב כל שאלה? אילו שאלות ראוי לשאול רב ואילו לא? דרך מתודה זו ננסה לעורר דיון בדבר תפקידם וסמכותם של הרבנים. (חשוב להבהיר כי הצגת
השו”ת הסלולרי נועדה לצורך תרגיל, ולא כאמירה לפיה תפקיד הרב בימינו מתמצה במענה לשאלות בסלולרי).

אפשרות שנייה:

נקרא עם החניכים את מאמרו של הרב ד”ר אריאל פיקאר (נספח 2) ונשאל את החניכים מהו, לדעתם, תפקידו של הרב: האם הרב נתפס ככתובת לשאלות הלכתיות או כמורה דרך? האם לאחר פסיקתו נעמיד סימן שאלה או סימן קריאה? האם היא מחייבת, או היא בגדר
המלצה?

נספח 2

רב לכם: הגיע הזמן להתבגר מן הרבנות

אריאל פיקאר

זמן קצר לאחר שסיימתי כהונה של שבע שנים כרב הקיבוץ שלוחות, חדלתh להשתמש בתוארי הרבני. הסיבה העיקרית לכך הייתה שחשבתי כי התואר “רב” מתאר תפקיד ולא מעמד, ולכן משפרשתי מתפקידי הרבני איני ראוי עוד לשאת תואר זה -הרב צריך לשאת באחריות לקהילתו, על כל המשתמע מכך, ואני לא נושא באחריות זו.
נוסף לכך, חשתי שכאדם פרטי התואר “רב” מגביל אותי, והעדפתי להשמיע את דעותיי בעניינים דתיים, אידאולוגיים ופוליטיים בתור עמדותיי הפרטיות ולא בתור אמירה רבנית. חשתי שהתואר “רב” מקנה לאמירות שלי בתחומי היהדות איזושהי נופך סמכותי – “הנה, אפילו הרב… אמר כך וכך”. לא רציתי להתחייב לכך שהדברים שאני אומר אכן תואמים את תפיסת ההלכה האורתודוקסית, והעדפתי להגיד אותם
כאדם פרטי.  במהלך השנים הלכה והתגבשה בקרבי תודעה חריפה יותר, שחורגת מתחושותיי האישיות. היכרות מעמיקה (מגוף ראשון, כאמור) עם העולם הרבני ועם קהילות דתיות מודרניות הביאה אותי למחשבה כי הגיע הזמן להוציא את התואר “רב” אל מחוץ ללקסיקון
התארים הדתיים ולהמירו בתואר עתיק לא פחות – “תלמיד\ת חכמים”.  סמכות הרב כיום נתפסת כחורגת מעבר להיותו חכם בעל ידע תורני. בקרב רבים הרב נחשב למי שסמכותו נובעת מכוח עליון, ולכן פסיקותיו והנחיותיו אינן רק עצות טובות אלא הן פסק הלכה. בקהילות רבות בזרם החרדי ואף בזרם הציוני-דתי – בעיקר זה המכונה חרד”לי – נחשבים הרבנים לבעלי סמכות כמו-מיסטית (ואולי אף מיסטית ממש).

הם קובעי המדיניות בנושאים אידאולוגיים, פוליטיים וחינוכיים. הם “אוסרים” או “מתירים” בשאלות הלכתיות. הם מורי התורה והמומחים
לחינוך ילדים ובני נוער, והם גם יועצים בתחומי הנפש ליחידים ולזוגות. מדובר בהיקף נרחב מאוד של סמכויות ותחומי עיסוק, אך כאמור, לא ההיקף הוא מוקד הבעיה, אלא אופייה של הסמכות המוקנית לרבנים.  בכל תחומי החיים האחרים בעולם המודרני תפיסה היררכית מסוג זה אינה קיימת עוד. רובנו איננו חושבים שהידע של מנהל המחלקה בבית החולים הוא ידע נשגב – אנו תמיד מחפשים חוות דעת שנייה. איש מאיתנו (כך אני מקווה) אינו חושב עוד שהגנרל או שר הביטחון הם בעלי סמכות מוחלטת בענייני צבא ובטחון. השיטה הדמוקרטית מציבה אנשים בעמדות מפתח של מנהיגות, אך היא מציבה אותם שם כבני אדם ולא כבעלי כוח עליון.  לכן הם נדרשים תמיד לתת דין וחשבון ועליהם לעמוד בפני ביקורת ציבורית מתמדת, ובסוף קדנציה הם יוחלפו גם אם היו טובים ומוצלחים. זאת ועוד, המודרניות יצרה דמוקרטיזציה
ונגישות של הידע. הידע בכל תחומי החיים נעשה מקצועי יותר, אך גם שקוף יותר ונתון לביקורת. המומחיות מתפזרת והעוצמה הכרוכה בה מתבזרת. כל אלו מחלישים את כוחם של בעלי הסמכות, וטוב שכך! זהו מאפיין של המודרניות, שמציבה במרכז את האוטונומיה והחירות האנושית. איש אינו מחזיק עוד כבתקופת הרנסנס בידע בכל תחומי החיים. איש אינו גם פסיכולוג, גם מדינאי, גם מומחה במגוון אדיר של

תחומים הלכתיים ותורניים וגם המורה של הילדים שלך לערכים ולמוסר ופוסק ההלכה – מלבד…. “הרב”.

נדמה לי שעלינו להגיע למסקנה כי אין זה נכון שכוח ועוצמה כה רבים יתרכזו בידי אדם אחד ולאורך זמן. הסמכותיות הרבנית הקיימת היום עלולה לאפשר שחיתות מסוגים שונים (כמו בכל שררה מוגזמת אחרת). אך מעבר לכך, היא בעייתית מבחינה רוחנית מפני שהיא
מסירה את האחריות מאנשי השורה. למה לחשוב בעצמי כשאפשר לשלוח מסרון או מייל לרב ולקבל תשובה לשאלות: “היכן היה א-לוהים בשואה”, “האם זה בסדר שתהיה לי חברה”, “מה דעת הרב על אובמה”?

החברה הדתית-המודרנית צריכה להתבגר: אנשים ונשים הנוהגים לקבל החלטות חשובות ביותר בחיים הפרטיים שלהם ובחיי הקהילה והחברה אינם יכולים להשאיר את התחום הדתי וההלכתי בסמכותם הבלעדית של רבנים, חכמים ומוסריים ככל שיהיו. לא מעט מתלמידי החכמים נתברכו בכריזמה דתית מופלאה, אך עלינו לזכור – כריזמה יכולה לעוור עיני חכמים ולסלף דברי צדיקים.

לרבנים תפקיד חשוב בעידוד ההתבגרות הזו של החברה: עליהם לדעת מתי לדבר ומתי לחשות; עליהם לדעת כי לפעמים התשובה הנכונה ביותר לשאלה היא השתיקה. יכולת השתיקה היא אחד האתגרים המוצבים כיום בפני רבנים, בעקבות הקלות הבלתי נסבלת בפנייה של אנשים אליהם. ישנם נושאים שבהם אדם צריך לקחת את מלוא האחריות האישית על עצמו, ולעתים על הרב להשיב לשואל או לשואלת: “חשוב בעצמך!” “התמודד!” “תלמד!”.