מערך הדרכה / ענת שפירא-מקור וסמכות ההלכה

 

יחידה מספר 1:

מקור וסמכות ההלכה

מטרות:

ביחידה זו ננסה לברר: מהי הלכה, ומה מקור סמכותה? מה מעמדו של הרב? האם יש מקום למחלוקת בהלכה, או האם היא
מציגה עמדות חד משמעיות?

מבנה היחידה:

שלב א’ – פתיחה – אני מאמין ברב?
שלב ב’- מהי הלכה ומה מקור סמכותה? – לימוד משותף
שלב ג’- תפקידה של המחלוקת: אלו ואלו דברי א-לוהים חיים – מפגש עם פסיקות שונות
שלב ד’- תוקף ההלכה בזמן שאין בית דין

 

שלב א’– אני מאמין ברב?

משחק אמון: (ניתן לשחק משחק אחד או את שני המשחקים)

מעגל אמון: החניכים עומדים במעגל. במרכז המעגל עומד אחד החניכים בעצימת עיניים, כשרגליו צמודות אחת לשנייה וידיו צמודות לגופו.
על החניך להשליך את עצמו לאחור, כאשר שאר החניכים תופסים אותו ומוסרים אותו לצדדים השונים. על רגליו של החניך להישאר נטועות בקרקע, וגופו מוטה לצדדים על פי חברי הקבוצה. יש להבטיח את שלומו של החניך!
מבוך אמון – חלוקה לזוגות. אחד מבני הזוג עוצם עיניים ואוחז בעיפרון. בן זוגו, שעיניו פקוחות, צריך להובילו במבוך מצויר באמצעות הסברים. ההכוונה תהיה רק על ידי מילים. במידה ובן הזוג יוצא מן הקווים, עליו להתחיל מההתחלה. הזוג המנצח הוא זה שסיים הכי מהר ולא יצא מהקווים.

דיון ושיתוף בתחושות:

איך הייתה התחושה להוביל, ובעיקר להיות מובל?
מה תרם להצלחה, ומה הקשה עליה? ננסה לברר עם החניכים: מה מאפשר לי לתת אמון מלא במי שעומד מאחורי, ומה מקשה? מתי אנחנו מוכנים לתת למישהו להוביל אותנו בעיניים עצומות, ומתי לא?

נבקש מהחניכים להשוות בין המציאות שבמשחק לבין היחסים בין רב לתלמיד: האם אנו מוכנים להתמסר ולתת אמון מלא לדעת הרב? האם אנו הולכים אחריו בעיניים עצומות? איזו תחושה שמלווה אותנו?

על מנת לברר שאלה זו, עלינו להבין לעומק מהו מקור סמכותם של חכמי ההלכה.

שלב ב’ – מהי הלכה ומהו מקור סמכותה? (לימוד משותף)

עצם קיומה של סמכות תורנית-הלכתית מרכזית בעלת סמכות פסיקה והכרעה בכל הקשור לאופן קיומן של מצוות התורה, מבוסס על הנאמר בספר דברים י”ז, ח-י”ג:

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר\ לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱ-לֹהֶיךָ
בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.

וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ.

עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.

מהי הסיבה שבגינה הוענקה דווקא לבית הדין הגדול ולחכמים היושבים בו הסמכות להכריע ולפרש את דיני התורה? מהו בסיס התוקף והסמכות של קביעותיהם ההלכתיות, ומהו יתרונם על פני כל אדם אחר ששואף להבין ולפרש את חוקי התורה על פי הבנתו שלו?

ביחס לשאלה זו אנו יכולים למצוא במקורות חז”ל ובראשונים שלוש תשובות עקרוניות השונות זו מזו:

א.      מסורת:

אחת העמדות המקובלות והמוכרות ביותר בנוגע למקור התוקף של סמכות בית הדין, גורסת שבית הדין מייצג בעצם את האמת
ההלכתית שניתנה למשה בסיני:

‘אלה החוקים והמשפטים והתורות… בהר סיני ביד משה’, מלמד שניתנה התורה הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה ע”י משה מסיני (ספרא בחוקותי פרק ח, י”ב).

מסכת אבות פותחת במשנה:

“משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה… “(אבות א, א)

בספרו יחל ישראל כותב הרב ישראל מאיר לאו:

“התנא מסביר לנו כמה עקרונות בסיסיים ביהדות, מקור סמכותה של התורה שבעל פה, מסורת רציפה ומפורטת ביותר, כל יהודי יכול לדעת
כיצד ועל ידי מי הועברה התורה מעת קבלתה על ידי משה רבנו במעמד הר סיני לעיני כל ישראל עד לימינו אנו. לכל הלכה יש מקור ולכל מימרא יש אב”.  לפי הרב לאו, זו גם הסיבה שמסכת אבות נקראת כך:

“ללמדך כי יש אב למסורת, וכי דברי תורה אינם נלמדים באופן תלוש ממקורם, לכל מימרא יש מקור ולכל דין יש  שורש”.

ב. חכמה

ישנה עמדה נוספת, לפיה ההתגלות בסיני אינה אלא בסיס לתהליך פרשני, שבו בני האדם והחכמים שקיבלו את התורה
הם אלו שאמורים לפרש אותה, ומתוך לימודם, להסיק את המסקנות המעשיות הנובעות ממנה. החכמים המייצגים את מסורת ההלכה זוכים ל’סייעתא דשמיא’ בתהליך עיצוב ההלכה ופרשנותה. … וכל שכן שיש לך לחשוב שהם אומרים על ימין שהוא ימין, כי רוח השם על משרתי

מקדשו ולא יעזוב את חסידיו, לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול. ולשון ספרי: ‘אפילו מראין בעיניך על הימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין – שמע להם’  (רמב”ן על התורה, דברים י”ז, יא).

ג. אחידות ההלכה

העמדה השלישית באה לידי ביטוי  בדברי הרמב”ן בפרשנותו למצוות “לא תסור”. הרמב”ן מסביר כי תפקידם של חכמי
ישראל הוא לדאוג לאחידות ההלכה: והצורך במצווה הזאת גדול מאוד, כי התורה ניתנה לנו בכתב, וידוע הוא שלא ישתוו הדעות בכל

הדברים הנולדים והנה ירבו המחלוקות ותעשה התורה כמה תורות. וחתך לנו הכתוב הדין, שנשמע לבית הדין הגדול העומד לפני השם במקום אשר יבחר בכל מה שיאמרו לנו…(רמב”ן על התורה, שם).

כוחה של הסמכות המרכזית נעוץ לא רק בחכמתה, או באמיתות המסורת שבידה, אלא בעצם העובדה שבכוחה לרכז מסביבה את עם ישראל כולו, וליצור את המסגרות והאופנים, שבהן תוכל להתממש הברית שבין העם לאלוקיו בכל תקופה ותקופה

סיכום ביניים:

הגישה הראשונה מבססת את סמכות ההלכה על המסורת, המשמרת את התוכן המפורש שנאמר בהתגלות בסיני.
הגישה השנייה מכירה בכך שלא כל התוכן ההלכתי ניתן בסיני, ובכוחם של חכמי ההלכה לכוון בפרשנותם האנושית לאמיתה של תורה.
הגישה השלישית מכירה בכך שבמקרים מסוימים יכול גם בית הדין לטעות ולהורות שלא כהלכה, אך בכל זאת יש לציית להכרעותיו, וזאת כדי לשמר ולבסס את מעמדו הציבורי של בית הדין ואת אחדותה של ההלכה.

שלב ג’ – תפקידה של המחלוקת: “אלו ואלו דברי א-לוהים חיים

בשלב הקודם הצגנו שלוש גישות המבררות את מקור סמכותה של ההלכה. כיצד, אם כן, עולם ההלכה והפסיקה מכיל בתוכו מחלוקות ודעות רבות? נציג לחניכים שאלה הלכתית זהה שמופנות לרבנים שונים, ונשאל: כיצד ייתכן שישנן דעות לכאן ולכאן אודות שאלה הלכתית זהה? (דוגמאות לשאלות הלכתיות: מנהגי קטניות בפסח, שמיעת מוזיקה בספירת העומר, עליית יהודים להר הבית ועוד.)ננסה לברר מה משמעות המחלוקת ומה משמעות המשפט “אלו ואלו דברי א-לוהים חיים”.

בפירושו לגמרא, מביא הריטב”א את דברי חכמי צרפת: ‘אלו ואלו דברי א-לוהים חיים’. שאלו רבני צרפת ז”ל: היאך אפשר שיהו שניהם דברי אלהים חיים וזה אוסר וזה מתיר? ותירצו, כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ”ט פנים לאיסור ומ”ט פנים להיתר, ושאל להקב”ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם, ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת

יש טעם וסוד בדבר (חידושי הריטב”א, עירובין יג, ע”ב).

שדה העיון שבו עוסקים חכמי ההלכה אינו מכיל אמת נתונה מראש וחד משמעית. ההכרעות אמורות להתקבל מתוך לקיחת אחריות ושיקול דעת של חכמי ההלכה, שגם אחריהם לא מובטחת דרך אחת ויחידה שהיא הדרך ה’נכונה’, אלא דרך שהתקבלה בהליך ראוי בבית הדין הגדול שהוא הוא עיקרה של התורה שבעל פה.

ר’ צדוק הכהן מלובלין מסביר את הדעות והפירושים השונים כחלק מובנה מעולם ההלכה:

“ואור תושב”ע הוא גם כן מאור שבראו השי”ת, ואע”פ שהכול הוא מה שחידשו סופרים וחכמי ישראל. הוא רק שנדמה בעיני האדם שהוא
הממציא והמחדש האור ההוא, אבל באמת הוא מצד שהשי”ת שמאיר בליבו האור ההוא. וכמ”ש (עירובין יג) אלו ואלו דברי אלוקים חיים, כולם מפי אדון כל המעשים… (ר’ צדוק הכהן מלובלין, פרי צדיק, בראשית ע”ג)

אוסף מקורות נוספים לגבי “אלו ואלו דברי אלוקים חיים” באתר גשר: http://www.gesher.co.il/page.asp?id=416

שלב ד – ההלכה בהיעדר סמכות מוסדית

מוסד זה של בית הדין הגדול חדל מלהתקיים במתכונתו המלאה כארבעים שנה לפני חורבן הבית השני, וחדל להתקיים
לחלוטין כבר במאה החמישית לספירה. מה כוחה של הסמכות ההלכתית בתקופה שלאחר הפסקת
פעולתו של בית הדין הגדול? למי נתונה הסמכות הזו, ומהם גבולותיה?

על פי התפיסה המקובלת בציבור, פוסקי ההלכה הגדולים לאורך הדורות ממלאים באופן כזה או אחר את מקומו של בית הדין
הגדול, ולכן לפסיקותיהם ולהכרעותיהם ההלכתיות ישנו תוקף מחייב, זאת בדומה לסמכותו של בית הדין הגדול בתקופת כהונתו.

ר’ נחמן מברסלב מסביר כי גם היום לרב ולמנהיג יש נבואה, ומתוך כך נובעת סמכותו:

ועל כן צריכין לחפש ולבקש מאוד אחר מנהיג אמיתי להתקרב אליו. כי כל מנהיג ומנהיג יש לו בחינת רוח ונבואה, וגם עכשיו שבטלה הנבואה,
אף על פי כן בהכרח שיהיה להמנהיג בחינת ‘רוח אחרת’ מה שאין נמצא בשאר ההמון דעל ידי זה זכה להיות מנהיג. כי בלא זה, מפני מה יזכה זה דייקא להיות מנהיג ולא אחר? אך באמת כל מנהיג ומנהיג של ישראל יש לו בחינת ‘רוח אחרת’… וזהו… בחינת רוח הקודש רוח נבואה… מה שאין נמצא בשאר ההמון… אף על פי שאינו רוח הקודש ממש לידע עתידות, אף על פי כן הוא בבחינת רוח הקודש רוח נבואה.

(ליקוטי מוהר”ן תנינא, ח, א)

החזון איש מסביר שחלק מהשגחתו של הקב”ה היא שבכל דור ודור יימצאו אנשים שיוכלו להורות הלכה:

השגחתו יתברך הוא בכל דור ודור על היחידין ששתלן בכל דור להורות חוקיו ומשפטיו לישראל, וכשהן מעמיקין בהלכה הן בשעה זו כמלאכים
ורוח ממרום שורה עליהן.(החזון איש, קובץ אגרות,  חלק א’ אגרת ל”ג)

הרמב”ם טוען כי סמכותו של התלמוד כספר הלכה מחייב יונקת את כוחה בראש ובראשונה מכך שהוא
הספר האחרון שנכתב והתקבל בכל תפוצות ישראל:

נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם. סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה. ושגזרו גזירות והתקינו התקנות והנהיגו מנהגות ופשטה גזירתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל בכל מקומות מושבותם. ואחר בית דין של רב אשי שחבר הגמרא וגמרו בימי בנו, נתפזרו ישראל
בכל הארצות פיזור יתר והגיעו לקצוות ואיים הרחוקים…(רמב”ם, הקדמה למשנה תורה).

מסורת הלכתית אחרת נמצאת בבית מדרשו של ר’ חיים מוולוז’ין. על פי גישה זו, אף לפוסקים החשובים ביותר אין סמכות מוחלטת בפסיקה ההלכה, וכאשר דבריהם אינם עולים בקנה אחד עם האמת ההלכתית כפי שהיא מצטיירת בדעתו של החכם – אין ללכת בהתאם לפסיקתם, אלא בהתאם לאמת. כך כותב ר’ חיים מוולוז’ין בפירושו למסכת אבות

והנה הלימוד נקרא מלחמה… אם כן גם התלמידים לוחמים יקראו… ואסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם, ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד וכמו שעץ קטן מדליק את הגדול. וזה שאמרו: ‘יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק באבק רגליהם’, מלשון ‘ויאבק איש עמו’, שהוא עניין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצווה היא. וכן… רבותינו הקדושים… המחברים המפורסמים וספריהם איתנו, הנה על ידי הספרים אשר בבתינו, בתינו הוא בית ועד לחכמים אלה, הוזהרנו גם כן וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדבריהם… ולא לישא פני איש, רק
לאהוב האמת(רוח חיים לאבות פרק א, משנה ד).

ר’ חיים מוולוז’ין רואה את התלמיד כמי שנדרש לעיתים להיאבק עם רבותיו. לא רק רבותיו האנושיים, אלא גם הרבנים המופיעים בספרים.
חוויה אמיתית ומלאה של לימוד תורה ושל צמיחה רוחנית, כוללת בין השאר את יכולתו של האדם לעמוד בפני התוכן שאותו הוא לומד – ולומר את דעתו החולקת המציאות שבה לא קיימת סמכות הלכתית מרכזית המכריעה ומחליטה עבור הציבור כולו בסוגיות שעומדות על הפרק, פותחת פתח לאפשרות מרגשת ומשמעותית הרבה יותר. מציאות זו מאפשרת ואולי אף מחייבת את האדם היחיד לקחת אחריות

גדולה הרבה יותר על עצמו, ולעצב באופן אקטיבי ומעורב את הכרעותיו ההלכתיות. היחיד נדרש להפעיל את שיקול דעתו ולהחליט בהן בעצמו.

סיכום:

ניסינו לברר מהי הלכה ומהו מקור סמכותה. למדנו כי מקור סמכותם של חכמים יונק מכוח המסורת, מכוח החוכמה ומכוחה חשיבות אחידות ההלכה. למדנו כי גם כאשר ישנן מחלוקת ודעות שונות בהלכה, הדבר נובע מן התפיסה התורנית העמוקה של “אלו ואלו דברי א-לוהים חיים”.