מפרשת תצוה לפורים: מתחפושתו של כהן גדול למוניטין של מרדכי היהודי / שרגא בר-און

 

פרשת תצווה עוסקת בהרחבה בבגדי הכהונה. הגמרא יוצרת קשר הדוק בין הבגדים לכהונה: ‘וחגרת אותם אבנט וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונה לחוקת עולם’ (שמות כט, ט) – בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם”. הבגד עושה את האדם? לא בדיוק! ישראל שילבש בגדי כהונה אינו אלא מתחזה, ישראל בתחפושת. עם זאת, כהן מחוסר בגדים ישלם בחייו. על המילים “ולא ימות” (כח, לה) הנוגעים לכהן הגדול מביא הרמב”ן את המדרש הנועז המבאר את סגולתם של אבני החושן, שמצילים את הכהן ממיתה:

 

“ר’ יהושע בשם ר’ לוי אומר: משל לבן מלכים שהיה פדגוג, נכנס אצלו מלמד על בנו סניגוריא והיה מתירא מן העומדים עליו שמא יפגעו בו. מה עשה? הלבישו פורפירא שלו שיהיו רואין אותו מתיראין ממנו.כך אהרון היה נכנס בכל עת לבית קדש הקדשים ואילולי זכויות הרבה שהיו נכנסות עמו ומסייעות אותו לא היה יכול ליכנס, למה? שהיו מלאכי השרת שם. מה עשה הקב”ה? נתן לו דמות לבושי הקודש, שנאמר: “וילבש צדקה כשריון” (ישעיה נט יז)”.

 

הקב”ה עצמו מלביש את אהרון בתחפושת כדי להרתיע את מלאכי השרת, אבל התחפושת אינו מעטה חיצוני שנועד לחפות על ריקנות פנימית, אלא סימון של יחסי אמון, של אינטימיות ושל מידותיו התרומיות של לובש הבגדים לכבוד ולתפארת.

מה רב המרחק בין יחסה הרציני לבגדים של פרשת השבוע לבין פרודיית הלבושים שבמגילת אסתר. ההתחפשות בפורים היא מנהג מאוחר יחסית, אך משקפת היטב את רוחו של החג. המגילה מתעתעת – רבת תעלולים ותהפוכות. דומה שכל המציאות בה בתחפושת. בכל זאת ואולי בגלל זאת, המגילה היא הטקסט הקיומי ביותר שהעמידה המסורת היהודית. היא עוסקת בעצם הקיום וברבדי הזהות הבסיסיים ביותר ולא באידיאולוגיות הגדולות. העלילה בפשטה נרקמת, מתקדמת ונפתרת בכח היצרים האנושיים, אנושיים מדי – של כבוד, קידום, הישרדות, שארות ותאווה; ועם זאת קשה שלא לחוש שמארג יצרי זה אינו אלא תחפושת לצורך האנושי בחריגה עצמית ובאמונה.

הבורלסקה של המגילה מגיעה לשיאה בסצינת ההיפוך הנפלאה שבה מלביש המן את מרדכי בבגדי המלך ומרכיב אותו על סוסו וקורא לפניו ברחובות שושן הבירה: “ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו”. כאן, הקורא המתמסר בהנאה לפסוקים יכול בקלות לדמיין את קרנבל התחפושות. אפילו המהדרין בעד דלא ידע חשים ש”המלך” שבשמו מרכיב המן את מרדכי אינו רק אחשוורוש גם אם הכתר כתרו, והבגדים בגדיו והסוס סוסו. את הצהרת האמונה הגדולה הזו, הנאמרת דווקא מפיו של המן, אפשר וצריך להוציא מן הקונטקסט.

מרדכי של חכמינו זכרונם לברכה מבין את סוד התחפושות שלובשת המציאות ושהוא עצמו לובש לאורך המגילה:

“כי גדול מרדכי בבית המלך ושמעו הולך בכל המדינות” – יצא לו מוניטין בעולם.
ומה מוניטין שלו? שק ואפר מכאן ועטרת זהב מכאן (ב”ר לט)”.

 

עטרת הזהב לא עלתה למרדכי לראש. כמשנה למלך הוא מטביע את דיוקנו על שני צדי המטבע ומלמד את מה שכלנו יודעים עמוק בפנים: הגורל עדיין מתהפך לו. התרופה לתעתועי הגורל אינה בלהחזיק בכמה שיותר מטבעות ולהתהדר בכמה שיותר לבושים. הרפואה נעוצה באופן שבו עיצבה המגילה עצמה את ימי הפורים לדורות – בחגיגה של סולידריות חברתית, של נתינה הדדית ושל דאגה לחלשים. של הזכות האנושית לאושר שכשתבוא מידי אדם תקבל את אישורה מריבונו של עולם. 

 

שבת שלום ופורים שמח,

שרגא.