מרכז והגוש משני עברי המתרס/ משה טור-פז

 

שבעים ושמונה רבנים חתמו על עצומת הנגד לקריאת הרבנים לסירוב פקודה, ובראשם ראשי ישיבת הר עציון, הרב אהרן ליכטנשטיין והרב יהודה עמיטל. שבעים ושמונה אנשים שקולים ואמיצים, הראויים להיות מנהיגות אמיצה לציבור הדתי והכללי בארץ. ואיפה כל שאר הרבנים? איפה כל אלו שרצים לכל תוכנית דת בערוץ הראשון? אלו שקולם נשמע בתקשורת תוך חצי שעה בנושאים הקרובים לליבם? שתיקת הכבשים.

בשנות נערותנו פעלו בציונות הדתית שני מרכזי תורה. מרכז הרב וה’גוש’. אם השתייכת לבני הישיבות ולעולם התורה, יכולת להיות או ‘גושניק’ או ‘מרכזניק’. אלו היו האופציות ואין בלתן. המכינות בקושי קמו וישיבות אחרות שייכו עצמן או שויכו שלא באשמתן לאחד משני הזרמים. אני זוכר מחנה סיירים אחד בבני עקיבא, אליו יצאנו כשומרים ב’בין הזמנים’ כחמישה עשר בחורי ישיבה מה’גוש’. במחנה אחר, ביער אחר, שמרו החבר’ה מ’הזרם של מרכז’.זה היה בבחינת ‘הפרד ומשול’. אנחנו כאן והם שם.

למעלה משבע שנים לאחר שסיימתי את לימודי בישיבת הר-עציון, חשתי השבוע גאווה ושייכות, משל חזרתי אל בין כתליה וחבשתי את ספסליה. מי שמובילה מהלך אמיץ של קריאה להכיר בסמכות המדינה ומשמיעה קול רבני איתן, כאשר מסביב יהום הסער, ראויה למנהיגות בשעות מבחן.

לאורך השנים נהגו רבים להשמיץ את הישיבה באלון שבות כמוסד קר, מנוכר, לא אידיאליסטי, אשר עיקר עניינו בלימוד ולא במעשה, בהוויות דאביי ורבא ולא בתרומה לקהילה. הזכירו את מאות ה’מרכזניקים’ שיצאו לפעילות בהפגנות נגד הסכמי אוסלו והזכירו את קנאותם של ראשי ישיבת הר עציון לכל רגע של לימוד תורה ולצורך להסתגר באוהלה של תורה לשנים מספר, לפני שיוצאים לחיים.

אני שמעתי את חרפתה של הישיבה והתגוננתי, לעיתים בלשון רפה, לעיתים בחירוף נפש, לעיתים כמודה במקצת. הזכרתי את שיחותיו של הרב ליכטנשטיין על הליכה לחינוך. הצבעתי על העשיה הנפלאה בצבא. ציינתי את מכללת הרצוג להכשרת מורים. הגנתי אך לא שיכנעתי, ואולי גם לא השתכנעתי אני.

השבוע, בקוראי את ‘גילוי הדעת…בחרדת קודש, באחריות לאומית ובציפייה לישועה’ (איזה ניסוח ‘גושניקי’) התמלאתי גאווה. זו הישיבה שבה גדלתי. זה המקום שבו קולה של תורה נשמע ברמה, והוא חד, צלול וברור. על גילוי הדעת חתמו רבנים גדולים וחשובים, רבים מהם אני מכיר אישית, שתיתי בצמא את דבריהם, למדתי את תורתם. עם הצעירים שבהם חבשתי את אותם ספסלי בית מדרש.

הרבה מים עכורים זרמו במימיה העכורים והכמעט בלתי ראויים לשתיה של מדינת ישראל בשנים האחרונות. היום מדברים פחות על ‘מרכז’ ו’הגוש’ ויותר על ‘הר המור’, ‘החבקוקים’ ועוד מושגים והגדרות, המכסים על זרמים ותתי זרמים אליהם התפלגה הציונות הדתית. אני התגאיתי השבוע להיות גושניק. ישיבת ‘הר המור’ התפלגה מישיבת מרכז הרב והפכה בכל התחומים הרלבנטיים לעולם הישיבות לסממן ימני קיצוני. ישיבות נוספות הוקמו על ידי רבנים ותלמידים מ’ישיבת הר עציון’ (ישיבות ההסדר בירוחם, פתח תקווה ועוד) ושידרו קול צעיר, נלהב ואטרקטיבי יותר מהישיבה האֵם. סביב שאלת ההתנתקות חזרו ישיבות ‘הר עציון’ ו’מרכז הרב’ ותפשו את מקומן בקידמת הבמה. זהו כנראה המקום הראוי להן. מנהיגות לא מקבלים. מנהיגות לוקחים.

תמיד טענו כנגד ‘ישיבת הר-עציון’ שהיא שמאלנית, משל היה הדבר מום נורא. אני הגעתי לישיבה אחרי הבחירות של 88′, בהן עמד הרב עמיטל בראשות רשימת מימד שכשלה במירוץ הכניסה לכנסת. סקר שערכו תלמידים בישיבה בראשית שנות תשעים גילה עובדה לא מפתיעה. 82 אחוזים מתלמידי הישיבה אמרו שיצביעו למפלגות ימין. על אף שעמדתם של ראשי הישיבה היתה ידועה וזהותם ברורה, הם שידרו אלינו, תלמידיהם, רוח נדירה של פתיחות והבנה. חשבנו אחרת מהם, אך גם האמנו בהם. רבים מאיתנו יצאו למחות נגד הסכמי אוסלו ב’גבעת הדגן’ באפרת, והם רק התריעו והתחננו שלא ננהג באלימות. הם ידעו להפריד בין פוליטיקה זעירה לבין זהותם הפוליטית. לצידם פעלו (ופועלים עד היום, כולל יורשיהם המיועדים), רבנים שהשתייכו במובהק למחנה הימין. לרגע לא חשנו בסתירה או בקונפליקט. התורה והנאמנות לעולם ההלכה קדמו לרגשות הפוליטיים.

טענו נגדם שהם לא ציונים. אמרו ש’מרכז הרב’ היא מעוז הממלכתיות. דיברו על ריבוי התלמידים שבאו מחוץ לארץ ללמוד בישיבת ‘הר-עציון’ ועל כך שזו ישיבה דוברת אנגלית (כי הרי לקלוט עליה זה לא מעשה ציוני, רק לרקוד על גבעות). כעסו שהם אומרים הלל ביום העצמאות רק בערב ולא בבוקר. ברגע המבחן הם הוכיחו מיהו הממלכתי, מיהו זה שטובת המדינה והאחריות הלאומית עומדת לנגד עיניו, מי מוכן להקריב בצער את שלמות הארץ למען שלמות העם, ומי מנגד ממלמל ‘ראשית צמיחת גאולתנו’ בעיניים יוקדות, אך מאמץ את דרכה של תנועת הסרבנות השמאלנית אל חיקו והופך למנודה בשיח הישראלי-ציבורי.

כבר אמרו רבותינו כי ‘במקום של חילול ה’ אין חולקין כבוד לרב’. אני מרחם בכנות על תלמידי הרבנים הקוראים לסירוב פקודה. הם נמצאים במשחק סכום אפס. יסרבו – פגעו בתשתית קיומם של צה”ל ומדינת ישראל. לא יסרבו – הפרו את הוראת רבותיהם. אני כועס על רבנים המעמידים את תלמידיהם במקום נורא שכזה. הבחירה בין ‘ציונות’ לבין ‘דתית’ היא דבר שאני לא מאחל לאף ציוני – דתי לעשות.

תודה לכם רבותינו שלא העמדתם אותנו במבחן זה. אני מאמין שאני מדבר בשם אלפי חיילים דתיים אשר הדבר האחרון שהם רוצים הוא לפנות את אחיהם מבתיהם. אבל בשעת פקודה, אנו נקום ונמלא אותה. כי אין לנו ארץ אחרת.