נועם כהן. סיפור חייו ומותו

 

 

 

סיפור חייו ומותו

 

איך כותבים ספר זכרון לנועם?

 

איך כותבים ספר זכרון לנועם שלנו? מה יכלל בו? למי הוא מיועד? מהי מטרתו? שאלות אלו ודומות להן העסיקו אותי כאשר הרגשתי שהגיע הזמן להתחיל במשימה זו.

במשך הזמן שעבר מאז נפילתו של נועם ז"ל נפגשנו עם יחידים ועם קבוצות, הקשבנו, רשמנו או הקלטנו ואספנו חומר רב. אנו, בני המשפחה והידידים הקרובים, דיברנו על נועם והזכרנו אותו פעמים אין ספור, בכל מיני אירועים ובסיטואציות שונות. יכולה אני להעיד על עצמי, שאין יום בו אינני חושבת על נועם ונזכרת בו, בדברים שאמר או עשה ובאופן בו עשה אותם.

איך לוקחים את כל זה ויוצרים מזה ספר? ספר שיהיו בו ערך וטעם, ספר שישקף את דמותו של נועם, ספר שיהיה רצון לחזור ולקרוא בו?

 

לאט לאט התגבש הכיוון: הספר יהיה מיועד לנו, בני המשפחה והידידים הקרובים, הרוצים לזכור את נועם כפי  שהכרנו ואהבנו אותו. הוא יהיה מיועד גם לאלו שלא הכירו אותו, כמו הילדים הנקראים על שמו, נכדינו וגם אנשים אחרים, ששמעו עליו רק לאחר מותו ורוצים לדעת עליו יותר. לשתי הקבוצות הללו אני רוצה לשרטט נועם חי ומציאותי ככל האפשר, נועם אמיתי, קרוב, אהוב ואוהב.

אני מדמיינת לעצמי שאילו נועם היה ממשיך לחיות והיה מביא ילדים לעולם, יתכן מאוד  שבאיזה שהוא שלב מישהו מהם היה מבקש ממני לספר לו על אבא כשהיה ילד. אני שומעת בדמיוני את השאלות ומנסה לענות עליהן. לנועם לא יהיו ילדים. הסיטואציה הזאת לא תתרחש לעולם. אבל נראה לי שיהיו ילדים ומבוגרים, שירצו לקרוא ולדעת, לא רק את הדברים הגדולים והמרכזיים, כי אם גם ואולי דווקא  את הפרטים הקטנים, היום יומיים, המציאותיים, המאפשרים להכיר אותו מקרוב.

אתאר את נועם כפי שאנחנו, בני המשפחה, זוכרים אותו וכפי שסיפרו לנו עליו, לאחר נפילתו, חברים מן המעגלים השונים.

כמבוגר אני זוכרת אותו תוסס, עירני מאוד, זריז מאוד, יוזם, שמח, לוקח דברים בקלות, לעיתים נדירות נמצא במצב רוח רע. יצירתי. מסוגל להרים פרויקטים מורכבים ומסובכים ולדאוג לכל פרט. בעל יכולת ארגונית טובה מאוד. נחוש. לא מוותר על מה שחשוב לו. מלא חן. יוצר קשר בקלות רבה. אוהב לבלות וליהנות. חסר סבלנות כלפי טפשות או הבנה איטית של דברים. בעל חוש הומור. בעל פתיחות אנושית גדולה מאוד. משרה סביבו הרגשת ביטחון, הרגשה תמידית שהכל יהיה בסדר, שהכל יבוא על מקומו בשלום. תמיד היה נראה לי שלנועם יש מזל, שנועם יצליח לצאת מכל מצב.

כך אני זוכרת אותו בשנות בגרותו, אבל למען הסדר הטוב נתחיל מן ההתחלה.


בבית, במשפחה

נועם נולד ביום שישי, ג' באלול תשכ"ו, 19.8.66. בבית חיכתה לו מנוחה, שזמן קצר לפני כן מלאו לה שלוש שנים. למנוחה היו עינים כחולות ושיער בהיר ומתולתל, ולנועם שיער שחור ועינים כהות ויוקדות. הוא היה ילד שובב מאין כמוהו. מלא מרץ, עירני ופעיל, ידידותי ואוהב חברה.

מנוחה, וכמוה מוישי, שנולד  כחמש וחצי שנים לאחר נועם, אהבו לדחות את ההליכה לישון מאז שעמדו על דעתם. אבל נועם, שהתרוצץ כל היום, טיפס, קפץ והשתובב בלי סוף, היה צונח כבר בשש בערב על מיטה כלשהי ושוקע מיד בשינה עמוקה.

כהורים צעירים דיברנו לא פעם על כך, שאנחנו מגדלים את שלושת ילדינו באותם תנאים, ומחנכים אותם באותה דרך וכל אחד מהם שונה לחלוטין בהתנהגותו, בטמפרמנט שלו, בתייחסותו לאנשים ובעוד דברים רבים ושונים.

מגיל צעיר בלטו אצל נועם העמידה על שלו וטעמו המיוחד. נועם התעקש לאכול רק מה שאהב וללבוש  רק מה שמצא חן בעיניו, אבל הוא ידע לעשות את זה בנחמדות כזאת, שהיה קשה לעמוד בפניו. כשנועם היה בערך בן ארבע הוא החליט שהוא רוצה מכנסיים בצבע תכלת שמיים, דבר שלא היה מצוי בחנויות. הלכתי ביחד איתו מחנות לחנות, עד שלבסוף מצאנו מה שהוא רצה ורק אז נחה דעתו והוא שמח ונהנה.

נועם, באמבטיה או בים, עם גלגל ים צבעוני או אניה מקיפולי נייר, שמח ושר "שוטי, שוטי ספינתי", כך זוכרת אותו מנוחה. אז עדיין לא ידענו שגם כבוגר יתלהב כל כך משלמה ארצי.

אני זוכרת את נועם, בן ארבע או חמש, בתקופת מלחמת ההתשה, מסתובב בבית ומשחק וחוזר שוב ושוב על המשפטים: "ארבעה חיילים נהרגו בסואץ, חמישה חיילים נהרגו בסואץ"…משפטים שנשמעו אז לעיתים תכופות בחדשות והוא היה אומר אותם בטון של הכרזה או הודעה כחלק של משחק ואנחנו היינו מצטמררים שוב ושוב. הוא אהב לחזור על דברים במעין משחק. אני זוכרת שאהב לחזור על שם של ספר שיחזקאל הרבה לעסוק בו באותה עת "ההלכה כוחה ותפקידה" והיה אומר זאת בהטעמה עניינית מאוד ששיעשעה אותנו.

יום אחד, כשנועם היה בערך בן חמש וחצי, הוא קיבל חום גבוה והתעלף. כך החלה פרשה שנמשכה שנים אחדות, של התעלפויות, שחזרו ונישנו מידי פעם, מלֻוות בהרגשה לא טובה, שנמשכה זמן מה וניטרלה אותו לכמה שעות או ליום יומיים מפעילותו הרגילה. התלבטנו קשות אם למנוע ממנו לרכב על אופניים או לשחות בבריכה, פעילויות שהיו עלולות לסכן אותו אם במהלכן היתה מתרחשת התעלפות. היה חשוב לנו מאוד שנועם יגדל כילד רגיל, ללא תחושה של מוגבלות, ויפתח את בטחונו העצמי ואת חוסנו הגופני והנפשי. התייעצנו עם הרופאה שנועם טופל על ידה, ד"ר נעמי אמיר ז"ל, נוירולוגית ילדים בעלת שם עולמי. בעצה אחת איתה הותר לו לעשות הכל, בתנאי אחד – שאם הוא מרגיש בסימנים מקדימים כלשהם של התעלפות מתקרבת הוא מפסיק מיד ומגיע הביתה.

 

אני זוכרת את עצמי עומדת על סף הבריכה, אליה לקחתי את נועם ואת מוישי כדי שילמדו לשחות. נועם קופץ למים העמוקים או צולל לקרקעית הבריכה כדי לשלות משם מטבע שזרק, ואני עוקבת אחריו בדאגה עד שאני רואה אותו שוב עם הראש מחוץ למים, מנפנף אלי את ידו בעליזות וממשיך הלאה. אני מחייכת אליו בחזרה ומשתדלת להקרין רוגע וביטחון ולא להסגיר אף שמץ מן המתח בו אני מצפה להיווכח שהכל בסדר.

לא פעם, במשך השנים, חשבתי שאלמלא נהגנו כך היה נועם עלול להתפתח אחרת ואולי לעולם לא היה מגיע למימוש כישוריו ויכולותיו, כפי שרצה וכפי  שאכן הצליח לעשות בסיירת ובשב"כ.

תקופות ארוכות בחייו היו לנועם חברים מבוגרים ממנו. הראשון שבהם היה יהושע, בן גילה של מנוחה, חבר לשעות ארוכות של משחקים על העץ מאחורי הבית או באחד מן הבתים, שלהם או שלנו. חברות שנמשכה שנים אחדות, עד
שמשפחתו של יהושע עזבה את השכונה ועברה לגור במקום אחר. התופעה הזאת שבה וחזרה לקראת סיום התיכון, כאשר מרבית  החברים הקרובים היו מבוגרים ממנו בשנתיים שלוש: דדי, איתן, אמיר וחברים נוספים.

גם עם בני גילו הסתדר נועם היטב. היה מקובל בחברה והשרה רוח של עליצות וקלילות. נועם היה חבר מסור, ידיד אמת. החל מגיל הגיוס היו לנועם חברות רבות. תמיד התפעלנו מן העובדה שגם לאחר שנפרד מהן נמשכו היחסים הטובים והקשר. שוב ושוב טילפנו חברות לשעבר. כמה מהן שמרו על קשר גם איתנו. במוצאי השבת האחרונה לחייו התקשרה אליסה, אחת מידידותיו, שהגיעה לביקור מולדת קצר: "מה שלום נועם? החלטתי  שהפעם אני  מוכרחה לפגוש אותו". היא שמעה ממני שנועם בעין הנצי"ב וקיבלה ממני את הטלפונים שלו. הבטחתי לה  שאמסור לו שהיא רוצה לפגוש אותו וכך אומנם עשיתי, כששוחחנו בטלפון, למחרת.

הפגישה לא יצאה אל הפועל. נועם נפל שעות אחדות לאחר מכן.

כילד, היו לנועם, בדרך כלל, חברים אחדים קרובים. אבל ככל שהלך והתבגר הלך וגדל מספר החברים והחברות שלו. הפתיחות שלו כלפי אנשים והיכולת שלו לשמור על קשר גרמו להרבה מאוד אנשים להרגיש קירבה אליו. בכל שלב בחייו התרחב המעגל הזה עוד ועוד. הנכונות שלו לעזור, תשומת הלב, הרגשת השותפות  עם אחרים, היכולת שלו להשרות רוגע ותחושה שהכל יהיה בסדר, התיקשור המיידי והספונטני עם אנשים, הביאו לכך שהרבה אנשים הרגישו את עצמם חברים קרובים שלו.

מספר עדי שרמר: "נפגשנו פעם, באיזה שהוא אירוע. באותו זמן לשנינו לא היו חברות ואני הייתי די מדוכדך ומוטרד מן העתיד. אבל נועם היה משוכנע שהכל יסתדר, אצל שנינו. הביטחון שלו בכך והאופטימיות הבסיסית והרגועה שלו הקרינו גם עלי".

אפרת (שחור) ידידיה אומרת: "תכונה אחת בולטת אפיינה בעיני את נועם והיא החיוך וההרגשה שתמיד הכל 100%! גם כשהיה קשה ועמוס, ומסתבר אף מאוד מסוכן, הוא השרה שלווה ורוגע סביבו שקשה היה להתעלם מהם, ואני פשוט מתגעגעת אליו".

גם בתקופות של לחץ גדול בעבודה נועם היה מוצא זמן לקפוץ לבית חולים להביא זר פרחים לחברה שילדה, להתקשר לחברים או לבקר אותם, אפילו באמצע הלילה ובלבד לשמור על קשר.

נועם היה תוסס ועירני מאוד. לפעמים כשהיה מציק למוישי או מנדנד לי הייתי אומרת לו בצחוק: "נועם, אתה משועמם!" נועם השקיע במה שאהב והתחמק ככל האפשר ממה שלא אהב. הוא היה זריז באופן בלתי רגיל. לקבל עזרה מנועם בערב פסח היתה הנאה מיוחדת. את מה שאני הייתי עושה בחצי יום ובמאמצים גדולים הוא היה עושה במהירות מדהימה ובקלות. במיוחד אהב "להסתיר" את כלי החמץ בארונות העליונים. הוא היה עומד על הסולם ומודיע לי אילו כלים להגיש לו, כשהוא מארגן אותם בתכנון מדוקדק, כך שלא יהיה אף סנטימטר מבוזבז ונהנה מכך הנאה מרובה.  בשנים בהן התפנה לעזור  לנו באריזת כלי הפסח לאחר החג היה המחזה המשעשע חוזר על עצמו.

כשהורדנו את כלי הפסח, שבועות אחדים לאחר נפילתו של נועם, ניכרה טביעת אצבעותיו  בכל חבילה שפתחנו.  השמחה, הקלילות והפדנטיות חסרו לנו מאוד. ידענו – לא עוד.

מידי שנה ביום הזכרון לחללי מערכות ישראל נועם נהג ללכת להר הרצל. מלבד זה, נהג להשתתף כל שנה בעליה לקברו של יוני נתניהו. על נוהגים אלו שמר מאז שנות ה"עשרה" ועד שנים אחדות לפני נפילתו. גם בעת השרות הצבאי הצליח כמעט כל שנה לקבל חופשה לכמה שעות, ללבוש מדים וללכת להר הרצל לטקס הזכרון הממלכתי, שאחריו היה הולך לקבריהם של יוני ושל נופלים שהכיר.

בליל יום העצמאות נהגנו מידי שנה לקיים בבית סעודת חג מיוחדת, כשהשולחן וחדר האוכל מקושטים בדגלים ובצבעי כחול לבן, התפריט מיוחד לחג זה, נרות דולקים ויחזקאל מקדש מתוך הסידור של הקיבוץ הדתי ליום העצמאות. מדי פעם השתתפו גם חברים ובני משפחה בסעודה. כשנועם היה בטיול הגדול בחו"ל ואנחנו היינו בעיצומה של הסעודה, צלצל הטלפון ונועם היה על הקו. זה היה טבעי ומובן מאליו שהוא מצלצל לאחל חג שמח ולהיות יחד איתנו גם מרחוק. אבל בסיומה של השיחה הארוכה בה דיבר עם כולנו, התברר שהיתה לכך גם סיבה נוספת. הוא ביקש לדבר שוב איתי ואז פרץ בבכי ולא יכול היה לדבר. אני שאלתי: "נועם, הטייסים?" והוא אמר: "כן". הסתבר שכאשר ראה עיתון ברחוב בשיקגו נודע לו על אסון המסוקים בו נהרגו כמה ממכריו. היה לו קשה מאוד עם זה. אני זוכרת היטב את המילים שאמרתי לו: זה חלקנו בארץ הזו. כמה ימים אחרי יום העצמאות הגיע אלינו מכתב בו סיפר לנו נועם כיצד נודע לו ומה הרגיש (המכתב מופיע בספר המכתבים, עמ' 146-145).

מאז נפילתו של נועם לא חזרנו לקיים את סעודת ליל יום העצמאות. המעבר מן החוויה הקשה של יום הזכרון לחללי מערכות ישראל על כל הכרוך בו אינו מאפשר זאת. אני מרגישה שאחד הדברים היפים והמיוחדים במשפחתנו אבד ונעלם גם הוא.

התלהבות  הנעורים לא עזבה את נועם עד יום מותו. זמן מה לפני מותו קנינו למוישי, ביוזמתו של נועם, מערכת סטריאו. בערב גשום אחד הלכנו, נועם ואני, לבדוק מערכת בחנות שהציעה מחיר אטרקטיבי. עמדתי משתאה: תוך שתי דקות נועם דיבר עם המוכר כמכר ותיק. שמתי לב שהוא לומד, תוך כדי השיחה, דברים חדשים ומיד מיישם אותם והולך איתם הלאה. שאלנו שאלות, בדקנו אפשרויות שונות, האזנו לצלילים של המערכות השונות ובסופו של דבר נועם הציע לי  ללכת לחנויות נוספות ולבדוק עוד אופציות. רק כשיצאנו מן החנות אמר לי נועם שהוא ממהר מאוד. הופתעתי. הסבלנות והיסודיות בהן בדק את הדברים לא הסגירו זאת. לאחר זמן מה נבחרה מערכת והובאה הביתה.  נועם התלהב מאוד מן הצליל שלה, מהרמקולים ומהקומפקט דיסק. בפגישתנו האחרונה, ביום שישי אחרי הצהריים, סיפר לי נועם שקנה קומפקט דיסק  ויש בדעתו לשלב אותו במערכת שלו. "קנית גם דיסקים?" שאלתי ונועם אמר: "כן, את האוסף המשולש של  שלמה ארצי". מיכל סיפרה שנועם רצה מאוד  להגיע לדירה במוצאי שבת כדי לשלב את הקומפקט במערכת שלו ולהאזין לו, אבל בסופו של דבר היה עייף מאוד וויתר. הוא לא הספיק. כמו יתר תוכניותיו גם התוכנית הזו לא תצא אל הפועל.

אני כותבת וצופית משמיעה את קולותיה מעבר לחלון. אני ניגשת להסתכל. יפהפיה, קטנטנה ונהדרת, בצבעי הכחולשחור המבהיקים שלה, תוקעת את מקורה הכפוף בפרחים האדומים. היא מזכירה לי את הפעמים הרבות  שנועם היה קורא לי לראות  בחוץ  או בטלוויזיה  דברים שהוא ידע שאהבתי לראות. עוד זכרון צף: נועם קורא לנו ואנחנו יושבים וצופים יחד במערכון של דודו טופז על הישראלי המגיע לשדה התעופה, כדי לעלות על מטוס ולרדת מן הארץ ונשאר בה, בסופו של דבר. רציני ומצחיק גם יחד. נועם מתלהב ואנחנו נהנים מן החוויה המשותפת, שאינה מזדמנת בכל יום.

לכל חתונה של חבר טוב, וכאלה היו רבים, נועם היה מתכונן כמו למילוי משימה. דואג מראש שהבגדים שהיה בדעתו ללבוש יהיו מוכנים, יוצא מוקדם כדי שיוכל ללוות את החתן או הכלה מיד עם הגיעם, רוקד בהתלהבות מול החתן והכלה, ממציא כל מיני רעיונות כדי לשמח אותם בכל דרך, מתרוצץ ומקפץ ללא הרף. ידעתי שצריך לדאוג לכך, שכאשר נועם יחזור מהחתונה יהיה לו מה לאכול, כי שם לא היה לו זמן לכך. הרבה פגישות כאלה איתו, בשעה מאוחרת בלילה, זכורות לי: אני שומעת אותו נכנס וקמה לשמוע איך היה ולפטפט איתו קצת ונועם עומד מול המקרר ובוחר לו משהו לאכול.

אצל חבריו הטובים היה נועם עד בחופה. רק טבעי היה שהם בחרו דווקא בו. חבר קרוב, שמח, יודע להשרות רוגע ולארגן  כל מה שצריך. אני זוכרת אותו מביא לי "קובה" שאמא של מירה שלחה לי, כשעזר להם בהכנות לקראת החתונה וה"שבע ברכות". אני זוכרת חברים והורי חברים פוגשים אותי ואומרים: "את מוכרחה לראות  את הוידיאו של החתונה, נועם מככב  שם!"

מספר אמיר לוי: "אני לא אשכח: בערב החתונה שלי, הוא היה הרי עד, היה צריך לשמור עלי באותו יום. אני קם בבוקר ורואה לו"ז: 8:50 להתגלח ולהתקלח, 3:00 אתה קם מהשינה והולך למקווה וכך הלאה. הוא תיכנן לי הכל. אחר כך גם בחופה, שלא יהיה  חס ושלום איזה קטע שאני לא מרושת. יש לי עד היום את הטבלה הזאת".

בגלויה, ששלח מחו"ל, כותב לו שלמה, אחד מחבריו הרבים: "נועם יקר… העבודה זה לא פיקניק… יותר מכל, ברגעים האלה, אני מרגיש צורך עז להודות, באמת מכל הלב, על תשומת הלב שלך. אין לך מושג איזו שמחה וביטחון אני שואב מהידידות ומהאחריות שאתה מפגין כלפינו. פשוט – תודה. ד"ש חמה לכל החבר'ה, תמסור שאני מתגעגע. ד"ש גם להורים שלך, וספר להם את מה שהם יודעים, שיש להם בן שראוי להתגאות בו…".

מידי פעם היה מופיע בערב שבת עם זר פרחים  ביד ובהזדמנויות  מיוחדות עם סידור פרחים יפה או עוגת קרם.

הרבה פעמים מנוחה היתה אומרת, כשהתקבצנו יחד לקראת שבת: "בואו נצטלם, כבר מזמן לא עשינו איזו תמונה משפחתית". אבל תמיד דחק הזמן לפני שבת והתמונה האחרונה שלנו בהרכב מלא היא מן היום שיחזקאל קיבל את פרס היצירה ליוצרים בתרבות יהודית של שר החינוך, בחורף 90.

למוצאי השבת, כשנועם היה בבית, היו טעם ואווירה מיוחדים. זמן קצר לאחר צאת השבת נועם היה מגיע מבית הכנסת (לפעמים גם התבקש להבדיל שם לציבור ונענה לבקשה) עליז ושמח, ומיד מתיישב על יד הטלפון ליזום ולתאם עם חברים יציאה לבילוי משותף כלשהו. בדרך כלל היה נועם הרוח החיה בעניין. אם הטלפון היה פנוי לרגע צלצלו חברים אליו כדי לשאול מה עושים ולאן הולכים. הרבה פעמים, כשהשבת יצאה מוקדם, הוא היה צופה בסרט בערבית, או בחדשות בערבית, כדי לשפר את ידיעותיו בשפה. החדשות זכו להתעניינותו, כשהוא מבקש את פרשנותו של יחזקאל ומציע את פרשנותו והתייחסותו שלו. לפעמים היה נכנס למטבח, חוגר סינור ואומר: הערב יש לי זמן, אני ארחץ כלים. האיפיון הבולט ביותר של מוצאי השבתות עם נועם היתה הפעלתנות, ה"אקשן" והשקט שהיה משתרר אחרי צאתו מן הבית.

מאוד אהב את "משיח". אני רואה אותו ושומעת אותו מקפץ ושר: "משיח, משיח, משיח, אוי-יוי, אויויויו" בשמחה ובהתלהבות לא פחותים משל אברהם פריד, המבצע המקורי של השיר. אני רואה אותו נכנס למטבח, ביום שישי בצהריים, כשאני בעיצומם של בישולים, מקפץ ושר משהו, משפט או שניים מתוך שיר כלשהו, כשהוא מלווה את שירתו ב"פרצופים" או בהעוויות מצחיקות.

לעיתים, בעיקר בתקופת עבודתו כרכז בשב"כ, נועם היה מגיע הביתה עצבני ולחוץ. יכולנו להרגיש בכך מיד כשנכנס ואז יחזקאל ואני היינו אומרים אחד לשני: תזהר ממנו, הוא עצבני, אל תתעסק איתו  עכשיו. היפה והמעניין היה שתוך זמן  קצר הוא היה נרגע וחוזר למצב רוחו הטוב והרגיל. נדיר מאוד היה לראות אותו מדוכדך לאורך זמן, אם בכלל.

בשלב מוקדם למדי (בתחילת שנות התיכון, אם אינני טועה) נועם התחיל להביא הביתה תקליטים וקלטות של שירים עבריים ומוסיקה קלה. קליידרמן, ביסקיה, יהורם גאון, שלמה ארצי, שלום חנוך, יהודית רביץ, גלי עטרי  ועוד זמרים עבריים שאהב לשמוע. שירים לועזיים לא משכו את לבו אף פעם. הבחירה שלו הכניסה את הטעם האישי שלו הביתה, טעם שאהבתי מאוד ולא פעם נהנינו מהאזנה משותפת לאותן קלטות.

נועם הקפיד מאוד על תפילה שלוש פעמים ביום, כאשר באמצע השבוע חלק גדול מן התפילות היו בבית או בעבודה ולא בבית הכנסת. לא היתה אכילה או שתיה כלשהי שלא התחילה והסתיימה בברכה. הוא היה נוהג להוציא ברכון מן המגירה ולברך ברכת המזון או ברכה אחרונה, למרות שידע היטב את הברכות גם ללא ברכון. כשיחזקאל לימד, בארוחות השבת, היה משתתף השתתפות פעילה ולפעמים מצטט פסוקים או פירושים. כשהיינו מתייחסים לעובדה שהוא מצטט בעל פה  הוא היה מחייך ואומר: "את זה למדתי אצל חנה ליפשיץ" (מורה בבית ספר "מימון", שהיתה ידועה בדרישותיה מן התלמידים ודווקא משום כך זכתה אצלו להערכה רבה).

מוישי מספר: "אחד הזכרונות המוקדמים שלי מנועם הוא הטיול המשפחתי שעשינו לאילת ולסיני. אני חושב שהייתי אז בערך בן שש. אני זוכר בעיקר את העובדה שנועם מאוד התלהב מהטיול. כשנכנסנו למים, בים סוף, נחתכה לנועם הברך מאבן, אבל למרות זאת הוא רץ בין הראשונים בעלייה לג'בל מוסה. למדתי בבית ספר "מימון" בכיתות א'-ב' כשנועם למד בכיתות ז'-ח'. מידי פעם הוא היה מגיע לכיתה שלי לראות מה שלומי או להביא לי משהו. כבר מתקופה מוקדמת של בית הספר היסודי, לפחות מכיתה ד' ואילך, אני זוכר שנועם מאוד התגאה בי ונהג להציג אותי בפני חבריו ולספר להם עלי. בסוף כיתה ד', כשהפכתי להיות חניך בבני עקיבא בקריית משה, נועם כבר היה מדריך של שבט הרוא"ה. אני זוכר שהחניכים שלו לא היו קלים, בעיקר הבנים, ולכן לפעמים ראיתי אותו מתנהג איתם די בקשיחות. אבל למרות זה נראה לי שהם די הסתדרו איתו ואהבו אותו.

כשהייתי בכיתה ז', נועם התגייס לצבא. אני זוכר את השבת הראשונה בה חזר מהצבא וכולנו עמדנו ביום שישי והצטלמנו. לאחר שנועם עבר מגולני ל"יחידה", אני חושב שבהתחלה לא בדיוק ידעתי איפה הוא משרת, אבל ידעתי שזו יחידה מיוחדת והייתי מאוד  גאה. במהלך הזמן כבר ידעתי שמדובר ב"יחידה". אני זוכר מחנה קיץ בחירבת סעדים, כאשר באחד הלילות נועם הגיע לבקר אותי עם ג'יפ פתוח של היחידה. זה היה כיף שקיבלתי יחס כזה וגם גאווה.

בשלב ההתחלתי יותר של נועם ביחידה הוא עסק, בין השאר, במיונים ליחידה. מיון כזה התקיים באחד הצומות של הקיץ, כנראה י"ז בתמוז. נועם השתתף במיון שנערך בחוץ וחזר אחר הצהרים הביתה לשבור את הצום בדרך האהובה עליו, עם בישקוטים ובירה שחורה.

באחד הימים נועם הגיע לביקור בבית עם מפקדו מהיחידה. זה היה מוסה, אותו פגשתי לראשונה, ובעצם פגשתי בו רק עוד פעם אחת לפני מותו של נועם. ניתן היה לחוש בהערכה הרבה שרחשו נועם ומוסה זה לזה. צריך לזכור שמדובר בקצין בכיר, אז סא"ל, ובחייל די צעיר, עוד לא שנה ביחידה. גם הפרש הגילים ביניהם היה די נכבד, כעשר שנים. גם זה דבר שאפיין את נועם – יכולת ההתחברות שלו ברמת חברות וקירבה גבוהות מאוד, גם עם אנשים שמבוגרים ממנו אף בשנים רבות.

כשנועם נסע עם יובל לטיול בחו"ל הפרידה מנועם היתה קשה עלי. שמחתי מאוד בשיחות הטלפון שלו ובמכתבים ובמיוחד כשנועם ויובל חזרו לארץ להפסקה בטיול. לאורך השנים ובמיוחד בסוף התיכון, הרגשתי שאני מאוד חשוב לנועם ושהוא מנסה לשכנע אותי לא לחזור על טעויות שהוא עשה. למשל: נועם מאוד עודד אותי להשקיע בבגרויות כדי שאוכל ללמוד אחרי הצבא. נועם שכנע אותי לנסוע יותר לאט ולהזהר על הכביש. כושר השכנוע שלו היה גדול ועד היום השיחה הזאת זכורה לי היטב והיא אכן השפיעה עלי. לקראת הגיוס שלי נועם לא לחץ אבל תמך מאוד בכך שאלך לשנה ישיבה. מלבד הלימוד עצמו הוא ראה חשיבות בהגעה לצבא עם קצת יותר ניסיון ובגרות.

התחלת השירות הצבאי שלי היתה מקבילה להצטרפותו של נועם לשירות. אותה תקופה היתה "מלחמת המפרץ". נועם שקד רבות על לימוד הערבית והלימוד הזה לא הלך לו בקלות. שעות רבות בשבתות המעטות בהן פגשתי אותו בזמן הקורס בשרות הוא הקדיש ללימוד. בסופו של דבר הוא הגיע להישגים מצוינים בשפה. כשהתקדמנו קצת, אני בצבא ונועם בשירות, התפתחה איזו שיגרה בינינו כנפגשנו אחת לכמה שבועות בשבת. עם כניסת שבת אבא או נועם היו מחברים את הטלפון האדום – טלפון שבת – בשביל נועם ונועם היה מתקשר לשב"כ ומודיע שהוא אצל ההורים מעכשיו. בדרך כלל הייתי מחכה לנועם בכניסת שבת ואז היינו הולכים לבית הכנסת ביחד ומספרים חוויות על השבועות בהם לא התראינו. זו היתה חוויה להיות ליד נועם בתפילה: תמיד חביב על כל הסובבים אותו, משחק עם ילדי מתפללים, אוהב את ההתחזנויות והמנגינות בבית הכנסת ומקשיב בעיון לדרשה. אחרי התפילה נועם היה מתעכב זמן רב לדבר עם החברים מהשכונה ומבני עקיבא. כשהיה חוזר היינו מקדשים ואוכלים. השיחה ליד השולחן נסבה על פוליטיקה ועל אירועים שונים שעברו על כל אחד במשפחה בזמן שלא התראינו. נועם אהב לספר בדיחות או לעשות חיקויים, בקיצור להצחיק את כולם.

מידי פעם היו לי ולו שיחות יותר פרטיות בהן דנו על הצבא ועל עתידי בו. נועם היה אחד האנשים הבודדים שהיה קל לי לקבל מהם ביקורת. זמן קצר לפני שנהרג שוחחנו על עתידי בצבא ונועם העלה כמה שאלות כנות לגבי יכולתי, שאלות שבאמת הייתי צריך להתיחס אליהן. ממנו הייתי מוכן לקבל את ההערות באהבה. בתקופת שירותי ברצועה מיעטתי להתקשר הביתה, אבל מידי פעם הייתי מתקשר לנועם לנפה. כמעט תמיד נועם היה מתפנה ומדבר איתי, למרות העומס הרב שהיה מוטל עליו. השיחות האלה היו בשבילי קשר חשוב ומחזק.

נועם היה גורם שנתן לי ביטחון. איפה שלא הייתי ידעתי שנועם נמצא אי שם כרגיל ויש על מי לסמוך. הוא היה הדבק של המשפחה. ידע להקדיש תשומת לב לכולם ולהעניק הרבה חום. הייתי רוצה לזכור שתי תמונות משמחות עם נועם. כשסיימתי מסלול בצנחנים קנו לי מתנה. יש לנו תמונה בה נועם עומד לידי ועושה פרצוף מצחיק למצלמה בזמן שאני פותח את המתנה. תמונה שניה: בסיום קורס קצינים, אחרי הטקס, נועם כבר צריך לחזור לעבודה, הוא מחבק אותי כמעט בלי מילים והחיבוק הזה של נועם שווה המון, הרבה יותר ממילים. לפעמים אני יכול עוד להרגיש אותו.

בימים אלו עומדת להיוולד לי ולעידית בתנו הבכורה. נועם לא יהיה שם וקשה לי להאמין שלא. כל כך חבל שלא תזכה להכיר את נועם".

גדעון להמן, שהיה מחנכו של נועם בארבע שנות התיכון, כותב לנו: "במקצועות שלימדתי הוא תמיד היה טוב. כאשר למדנו על שכונות ירושלים ועשינו זאת בסיורים נועם היה מצויין! (למי עוד היה סבא שביתו היה הדובדבן של שכונת אוהל שלמה?). באותה תוכנית לימודים למדנו על עליית הפרושים והתיישבותם בירושלים והנה – נועם הוא גם מנחם ונצר למנחם מנדל משקלוב.

אהבת טיולים ושירים הוסיפה חוטים עבים לקשר שלנו. תוך כדי כתיבה אני נזכר  בטיול השנתי בתשמ"ו. היינו בבית ספר שדה אכזיב. נועם מבקש: "תן לי לקפוץ לבקר את אחותי מנוחה שהיא מורה חיילת במעלות". אחרכך סיפר על ההדרכה של מנוחה בפקיעין ואיך היא הופכת את הפיתה מפת עכו"ם של הדרוזית לתבשיל יהודי שלה.

פגישתנו האחרונה היתה בערב הזיכרון לאברהם נוריאל ז"ל, כשנה לפני נפילתו. נועם הזכיר לי את קשייו בבית הספר בלימוד שפות ואמר: "כל כך חשוב היה לי לשרת בשב"כ ולכן בקורס ההכנה הארוך הייתי ממשיך שעות לתוך הלילה כדי להתגבר על הערבית והצלחתי, כבשתי גם את היעד הזה". המשכנו לשוחח וסיפרתי לו על איש השב"כ שהיה עם משלחת "הימלפרב" בפולין. נועם אמר: "מגיע לי בשנה הבאה ללוות משלחת, בוא ניסע יחד! אני כמאבטח ואתה כמדריך". תקענו כף לביצוע. "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום".

תוך כדי כתיבה עומדת דמותו של נועם לנגד עיני ואני נזכר עוד ועוד. אני נזכר איך ילד חמוד הופך נער חמוד ואח"כ לגבר צעיר. וכואב"!

תקופה ארוכה קבע נועם עיתים לתורה כל שבת בצהריים, בחברת שניים שלושה חברים, עד שהחבילה נתפרדה והלימוד המשותף נפסק.

פעמים רבות הוא היה מתפלל ערבית בשעה מאוחרת בלילה. משום מה דווקא לתפילות אלה נהג לקחת סידור מסויים. אני זוכרת פעמים רבות שהוא נכנס הביתה בשעת לילה מאוחרת ורציתי להציע לו לשתות או ששאלתי אותו משהו והוא היה אומר: "אמא, רגע", ניגש למדף מסויים בחדר האורחים, לוקח סידור ומתפלל ערבית ורק אחר כך היה מתפנה לשיחה או לכל דבר אחר.

אצל נועם קיום המצוות היה טבעי.  הוא לא ראה סתירה בין לימוד תורה, שמירת שבת, תפילה וברכות לבין טיולים בארץ ובעולם, האזנה לשירים ולמוסיקה, יציאה  למופעי בידור וקשרים חברתיים עם אנשים שאינם דתיים. הוא הצליח לשלב בין כל הדברים הללו באופן טבעי וספונטני. באותו אופן הצליח לשלב בין קיום המצוות ובין דרישות השירות הבטחוני בסיירת ובשב"כ: לא להחמיץ אף תפילת שבת, אבל ללכת כל השבת, גם לבית הכנסת, עם ביפר. לצאת באמצע התפילה ולרוץ לטלפן, כשיש צורך בכך, מתוך ביטחון מלא שמותר וצריך לעשות זאת. לנסוע בשבת ואפילו ביום הכיפורים, כשצריך, ומצד שני לא לנסוע כשאין צורך בכך. אחרי חתונה של חבר חילוני, שלא היה בה אוכל כשר, שאלתי: "איך הסתדרת?" ונועם  אמר: "מה הבעיה? שתיתי מיץ ואכלתי פירות". עניין הכשרות מעולם לא הפריע לו לבלות בחברת ידידים חילוניים או לבקר בבתיהם. הוא ידע היטב מה מותר ומה אסור והביטחון העצמי שלו איפשר לו לנהוג על פי דרכו, להרגיש נוח גם בסביבה שנוהגת אחרת וגם לאפשר לאחרים להרגיש  נינוחים  בחברתו.

תמונה המעלה חיוך על פני עד היום: יום שישי, נועם נכנס הביתה, שומע את מוישי מנגן באורגן ומבקש ממנו ללמד אותו לנגן משהו. מוישי בוחר במנגינה קצרצרה, מראה לנועם היכן להניח את האצבעות ונועם חוזר על זה שוב ושוב עד שהוא מצליח. אני רואה את נועם, אדם מבוגר העוסק בעניינים רציניים מאוד, נהנה ושמח כמו ילד מכך שהצליח לנגן משהו ואינו מנסה להעמיד פנים.

תמונה אחרת, מוקדמת יותר: נועם, טירון בגולני, מגיע לשבת ומוישי, תלמיד ביסודי, לבוש בחולצת טריקו צהובה, עם העץ הירוק של גולני, מקדם את פניו כשהוא מנגן לכבודו בחצוצרה את "גולני שלי". תמונה יפה, השייכת לימים אחרים.

באחד מימי שישי, קרוב לשבת, דלקו כל הלהבות בגז ובבית התחיל להתפשט ריח של גז. הייתי עסוקה ולא התייחסתי לזה ופתאום נשמע פיצוץ ובמטבח פרצה שריפה. הלהבות פרצו מדלת המטבח ואי אפשר היה להכנס לשם. התחלנו לחפש בספר הטלפון את המספר של מכבי האש ומרוב בלבול התקשינו למצוא אותו. בעוד אנחנו מתעסקים בזה ניגש נועם למקום, דילג מעל ללהבות, סגר את ברז הגז וכיבה את השריפה. אני רואה אותו לנגד עיני, מדלג מעל ללהבות ועושה מה שצריך בלי היסטריה ובלי דיבורים מיותרים. תמונה שקשה לשכוח.

מוצאי ראש השנה. נועם לא היה איתנו בחג, הוא היה בצבא. ידענו שהוא היה חייב להישאר בקשר לאיזושהי פעילות מיוחדת, אבל לא היה לנו שום מושג מהי. במוצאי ראש השנה הוא הגיע. הוא ממש זרח. את הברק שהיה לו בעיניים אי אפשר לשכוח. לא ידענו ואנחנו לא יודעים עד היום איפה הוא היה ולשם מה. הבנו רק שהוא טס לאיזה שהוא מקום ושזה אולי היה לארץ אויב. הוא אמר לנו שהם עשו משהו שיש לו חשיבות עליונה לביטחון המדינה. יותר מזה הוא לא אמר ואנחנו לא לחצנו. הבנו שהוא לא יכול להגיד. הוא היה מאושר ומלא סיפוק. זו היתה ממש חוויה לראות אותו כך. הוא סיפר לנו שהפעולה הסתיימה באמצע החג ואז הוא צעד משדה התעופה לביתה של נאווה, חברתה של מנוחה. שם קיבלו בשמחה את החייל שהופיע באמצע החג. הוא החליף את בגדי החול בבגדי חג שנתן לו אחיה של נאווה והלך לבית הכנסת, מרוצה מאוד מכך שלפחות יום אחד מימי ראש השנה שמע תקיעת שופר והתפלל עם הציבור בבית הכנסת. במוצאי החג נתן לי את הבגדים ואני כבסתי אותם והעברתי אותם בחזרה, לא לפני שצלצלתי להודות להם.

תחושה דומה היתה לנו במוצאי יום הכיפורים האחרון לחייו הקצרים של נועם. בצהריים, כשנחנו בבית בין מוסף למנחה, צלצל הטלפון. התברר שהיה אירוע בשטח שלו ונועם קיבל על עצמו לצאת לשטח. הוא קבע עם מפקדו באותה עת להיפגש ביציאה מן העיר ויצא מיד מן הבית. על מה שהיה בדרך סיפר לנו מפקדו לאחר מותו: "ביום כיפור צלצלתי לנועם והוצאתי אותו מהבית. אמרתי לו: היתה דקירה, תתקשר לאיזה שהוא סוכן שלך ותברר. הסתבר שלא היתה תשובה מן הסוכן. אמרתי לו: אין לך בעיה לצאת? והוא אמר: אין בעיה. קבענו להיפגש ולצאת לשטח. נועם מגיע, עם טלית ומחזור וכיפה, כמובן, ונכנס לאוטו שלי אחרי הצומת, כדי שכמה מתפללים שעברו את הציר לא ישימו לב. מדברים משפט שניים והוא פותח את המחזור וממשיך להתפלל תוך כדי נסיעה. אני אומר לו: נועם, תפסיק, תוריד את הכיפה, יסקלו אותנו כאן בדרך באבנים. והוא: לא, תן להספיק, אני חייב. ואחרי זה, במהלך הנסיעה, הוא שומע שיש כבר רכז אחד בשטח, רכז תורן, והוא אומר לי, כשהכיפה על הראש והמחזור פתוח ביד והטלית באוטו: מה, לא הוצאת אותי ראשון? הוצאת אותו לפני?" כשעה או שעתיים אחרי סיום הצום נועם צלצל אלינו. "נועם, מה העניינים? שברת כבר את הצום"? ונועם אומר שעוד לא ושהוא לא רעב. הפעם הוא דווקא מספר לנו מה היה ומה הוא עשה ושוב, למרות שאנחנו לא רואים אותו באותו רגע, אלא רק שומעים את קולו בטלפון, אנחנו מרגישים את תחושת הסיפוק שיש לו, את ההרגשה שהוא עשה דבר חשוב מאוד ואת הביטחון שזה היה הדבר הנכון לעשותו ביום הכיפורים.

לנו לא היה צל של ספק, שאותם דברים שנועם עשה, באותו ראש שנה ובאותו יום כיפורים, היו מצוות גדולות וחשובות. לא היתה לנו כל בעיה עם זה שהחסיר כמה תפילות או שנסע בחג. להיפך, הרגשנו סיפוק רב ואפילו גאווה פנימית על כך שהוא יודע מה צריך לעשות ומתי "עת לעשות לה' – ולהצלת נפשות – הפרו תורתך". הרגשנו בשלמות הפנימית שלו והשלמות הזאת הקרינה גם עלינו. ואחר כך, נועם חוזר ואיננו חושב שהוא איש חשוב, שהוא צריך לקשור כתרים לעצמו או לשקוע במחשבות מרובות על מה שעבר עליו. כרגיל, הוא מצלצל לחברים, קובע איתם לצאת לבלות ותוך זמן קצר ביותר, עוד באותו ערב, הכל כרגיל ונועם רגוע ושלו כאילו לא קרה שום דבר מיוחד.

נועם לא היה אדם שכולם מסביב מסתכלים עליו  מלמטה למעלה.  הוא לא הטיף מוסר לאחרים ולא אמר להם שיעשו כמוהו. הוא הביע את השקפת העולם שלו ואת תפיסותיו בעצם עשיית הדברים ולא בנאומים או בהרצאות.

זמן מה לאחר שהחל בתפקידו כרכז בשב"כ, חדל לעבוד בימי שישי, פרט למקרים מיוחדים. מידי פעם היה מגיע הביתה ביום שישי בצהריים, שוקע בקריאת עיתונים או צופה יחד עם יחזקאל בשידור החוזר של "זהו זה" כששניהם צוחקים שוב ושוב ומתמוגגים מהנאה. בקיץ היו ימי שישי אחרי הצהריים מוקדשים כמעט תמיד לים או לבריכה, ביחד עם חברים. סמוך לשבת, נועם מגיע במכנסיים קצרים צבעוניים, שמח ומרוצה ומתיישב על הספה לסדרת טלפונים של שמירת קשר עם חברים  וידידים.

מקדש בשבת בבוקר, כשהגיע הביתה אחרינו, מבדיל לציבור בבית הכנסת במוצאי שבת, מדליק נרות חנוכה ביחד עם יחזקאל ומוישי, בשמחה ובמנגינה ערבה. הקולות עדיין מהדהדים באוזני והחיוכים מול עיני, כאילו זה מתרחש ברגע זה ממש.

נועם העדיף סוג מסויים  של ציצית והיא היתה צריכה להיות גדולה במיוחד, כי רק כך היה נוח לו. אני זוכרת את עצמי משוטטת בכמה וכמה חנויות, כאשר צריך היה לחדש את מלאי הציציות, כדי למצוא בדיוק את הדגם והגודל שהוא אהב. הוא נהג לעשות חתך באמצע הציצית מלפנים וזה היה בשבילי סימן אלו מהציציות הן שלו ואלו של מוישי.

נועם היה מסוגל לתפקד ימים ולילות בלי לאכול ובלי לישון. הוא הקפיד לצום בכל הצומות, גם בצומות כמו צום גדליה או עשרה בטבת, כאשר הוא ממלא את תפקידיו בצבא ובשירות כמו בכל יום רגיל. אנחנו הבענו את דעתנו שאם הוא בפעילות מלאה הוא לא חייב להשלים את הצומות הללו, אבל הוא טען שלא קשה לו לצום ואין סיבה שהוא ימנע מלצום. לשבירת הצום היה לו "תפריט חובה": בירה ובישקוטים. הוא היה משתדל להגיע הביתה לקראת סיומו של כל צום, ללכת לבית הכנסת ואחרכך לבוא הביתה לארוחה קלה, שכאמור היתה חייבת להיפתח בבירה ובישקוטים. לפעמים הייתי קונה חבילת בישקוטים שבועות מראש, כדי שלא אשכח… על רקע זה שנועם לא היה אכלן גדול העניין הזה תמיד הצחיק אותנו, אבל מכיוון שדרישותיו בתחום הזה לא היו מרובות, השתדלנו לספק את מבוקשו.

לנועם, בהיותו כהן, היתה טלית מאז היותו בר מצווה. אבל הוא לא אהב לקחת אותה לבית הכנסת. משום כך, כשעלה לדוכן לברך ברכת כוהנים היה שואל טלית מאחד המתפללים, בדרך כלל מאברהם גליק, ידידו של יחזקאל. לא פעם אני  עדיין מוצאת את עצמי מתבוננת מעזרת הנשים ומצפה לראות את נועם יורד מהדוכן ומחזיר בחיוך את הטלית שלקח.

ויכוחים בענייני דת לא היו מסגנון החיים שלו. הוא הלך על פי דרכו ושמר על קשרים טובים גם עם חברים ששינו את דרכם והקצינו מבחינה דתית, או הלכו בכיוונים שונים משלו. חודשים אחדים לפני נפילתו פגשנו, בעת ניחום אבלים, בחור, שלא ידענו שהיה לו איזה  שהוא קשר עם נועם והוא פנה אלינו ואמר: "אני  רוצה להגיד לכם, מדי פעם אני פוגש את נועם ואני חייב לציין, שלמרות ההבדלים בינינו, מכל מיני בחינות ואפילו שמבחינות מסוימות אנחנו נמצאים משני צידי המתרס, נועם, בכל פעם שהוא פוגש אותי עומד לשוחח ולהתעניין בשלומי ובמה שאני עושה. אני לא מכיר הרבה אנשים שנוהגים כך".

 

 


 

 

יחסו לבני המשפחה

נועם העריך מאוד את בני המשפחה, כישוריהם והפוטנציאל של כל אחד מהם. תמיד צחקנו ואמרנו שאצל נועם הכל כבר מסודר וברור. תמונת העתיד היתה ברורה לו: מנוחה תעשה קריירה אקדמית, הוא יתקדם בשב"כ ואילו מוישי יעשה קריירה צבאית  (מסלול שמוישי אכן בחר בו, אבל עזב אותו ערב צאתו לקורס מפיי"ם, מתוך התחשבות בנו, בעקבות נפילתו של נועם). הוא העריך מאוד את פעילותו הציבורית של יחזקאל והיה גאה בספרים שכתב.

אני זוכרת היטב את עמדתו של נועם כשהתלבטתי  אם לקבל על עצמי ניהול בית ספר, את תמיכתו ועידודו: "אמא, קחי את זה. את תצליחי ואת תתקדמי הלאה", בביטחון כזה שלא השאיר מקום לספק.      

היה חשוב לו מה אנחנו עושים, איך אנחנו חיים ואיך אנחנו נראים. מידי פעם הוא היה מדבר איתי על כך שאני צריכה לדאוג לבריאותי ומנסה שוב ושוב לשכנע אותי לשמור על המשקל ולעסוק בפעילות גופנית. הוא היה מוטרד ממה שיהיה בעתיד אם לא אעשה זאת. התעניין במתרחש אצל כל אחד מאיתנו עד לפרטי הפרטים והיה מודאג כאשר הדברים לא התנהלו כפי שהוא חשב שהם צריכים להתנהל.

בתחום אחד היתה גישתו של נועם שונה משלנו, בעניין רמת החיים והמגורים. נועם רצה לגור בבית גדול ויפה. בגדים נאים וכלים יפים היו חשובים בעיניו. מידי פעם ניסה לשכנע אותנו למכור את הדירה שלנו ולקנות במקומה דירה גדולה וחדשה באחת השכונות החדשות. הוא חיפש דירה לעצמו והיה חשוב לו שתהיה עם גינה, באיזור טוב ועם נוף יפה. אסתטיקה וטעם טוב היו משמעותיים מאוד בעיניו, אם כי בתקופת היחידה, במיוחד בשנים הראשונות, בהן שירת לרוב בבגדים אזרחיים, היה סגנון הלבוש שלו "זרוק" באופן קיצוני, כשההעדפה היתה לבגדים ישנים וממורטטים ולעיתים גם קרועים, להוציא שבתות, בהן הקפיד בלבושו גם אז. עם המעבר לשב"כ השתנה סגנון הלבוש לחלוטין.

באחד מימי שישי, בחורף האחרון, הגיע נועם סמוך לשבת עם שני בלייזרים חדשים וכמה חולצות שקנה. הוא ביקש מכל אחד מאיתנו להביע את דעתו ולעזור לו להחליט איזו חולצה מתאימה ביותר לאיזה בלייזר ומה כדאי לו ללבוש בשבת לבית הכנסת. באותה שבת התארח אצלנו בחור אמריקאי, ששהה אז בארץ ואני זוכרת את התלהבותו מן העובדה שנועם משתף את כל בני המשפחה בעניין ושכל כך חשוב לו לשמוע את דעתו של כל אחד מאיתנו…

מוישי זוכר אותו כאח גדול שדואג לכולם. מתפעל מכך שכשנועם היה בחו"ל הוא זכר את כל הפרטים הקטנים בקשר לכל אחד מבני המשפחה: "כשהייתי בא הביתה והיה מכתב מנועם הייתי קורא קודם כל מה שהוא כתב לי או עלי. ההתעניינות המפורטת שלו בי מאוד שימחה אותי".

נועם ידע מה כל אחד מאיתנו אוהב ובמה הוא מתעניין. לגמרי לא הפליא אותי כשכתב באחד המכתבים מן הטיול, בו הוא מתאר בצורה מרתקת את מראות הטבע היפהפיים בדרום ברזיל: "כרגע אני חושב על כך, שבעיקר בשביל אמא זו היתה יכולה להיות חווייה יוצאת מהכלל, ואבא היה יושב לצידה, מציץ מדי פעם בחלון, ובזמן שאמא היתה יורדת לבחון מקרוב ציפור או צמח, היה מנצל את ההזדמנות להגניב מבט לתוך רמב"ם או מאמר אקטואלי… חשבתי: אולי פעם, כשאהיה מבוגר ועשיר (למרות שאני מניח שאהיה בעיקר מבוגר ופחות עשיר) אחזור אתכם לביקור"…

מנוחה: "הכל זרם אצלו בטבעיות". מנוחה זוכרת את נועם כמי שלא שנא ערבים. הוא האמין שבסופו של דבר יהיה שלום ושמה שהוא עושה יקדם את השלום.

מיכל: "המשפחה היתה לו לדוגמא ולמודל. הוא דיבר על כך שההורים נהגו באופן שווה בשלושת הילדים. לא היו העדפות. רצה שגם במשפחה שהוא יקים ילמדו יחד בשבת. הוא היה גאה בהישגיו של מוישי בצבא ודאג מאוד לשלומו כששירת ברצועה. היה גאה בהשכלה של מנוחה ובעבודתה. העריך מאוד את ההורים ואת פעילויותיהם. היה גאה בספרים שאביו כתב ובעיקר ב"גיוס כהלכה". הוא הזדהה הזדהות מלאה עם הערכים שהוקנו לו במשפחה. הזדהה עם התפיסות הפוליטיות שהיו מקובלות בבית. בענייני חומר היתה לו תפיסה שונה משל ההורים. הוא רצה רמת חיים גבוהה יותר: דירה גדולה, רהיטים יקרים ומסוגננים יותר וכו'. היה לו יחס של כבוד ללימוד. כשהיה בא לעין הנצי"ב לשבת, היה מוצא לו זמן ללמוד. דיבר על כך שבעתיד יש בדעתו ללמוד באוניברסיטה".

היה לו חשוב לשמור על קשר עם סבא וסבתא ועם המשפחה הקרובה. אבל לעומת זה לא סבל כאשר רציתי להכיר לו קרובי משפחה רחוקים שלא היה לו קשר איתם. נועם נפל  בב' באדר. הוא הספיק לפני זה לדון איתי פעמים אחדות ברעיון שלו, שנקיים סדר פסח משותף עם סבא וסבתא וכל צאצאיהם. שבועות אחדים לפני נפילתו ילדה ורד, בת דודתו, בת. הוא הציע שנלך לבקר אותה בשבת אחרי הצהריים. לי זה לא היה כל כך נוח ורציתי לדחות, אבל נועם דחק בי: "אם נדחה, היא תחזור אל ביתה מחוץ לעיר וזה לא יצא אל הפועל". תשומת הלב הזו היתה חשובה מאוד בעיניו.

אבישג מספרת: "נועם הקפיד, גם כשהיה עסוק מאוד, לבוא לכל שמחה ולכל אבל משפחתי. בשלושים של אבא שלי, זה היה יומיים לאחר שחיים נחמני ז"ל נהרג, הוא הגיע עם עינים אדומות מעייפות, אבל הגיע.  היינו בני אותו גיל והיה לי כיף לפגוש אותו ולהתגאות בו בחברה. בנות אהבו אותו. כולם אהבו אותו. לימדתי ב"פלך". בכיתה י"א כל מיני בנות נעשו חברות שלי, כי חשבו שדרכי הן תגענה לנועם… סוד הקסם שלו היה שילוב של גבר וילד. היה בו משהו שמשרה ביטחון וחום וגם משהו שובב. כשהייתי פוגשת אותו היה חיבוק גדול ואור בעיניים ולחיצת יד. באירועים של בני עקיבא נועם תמיד היה ניגש אלי והיתה לי גאווה שיש לי בן דוד כל כך חמוד".

סבתא חמדה מספרת שנועם, גם כאדם מבוגר, היה עושה כל מיני חיקויים כדי להצחיק ולשמח אותה. סבא אבא ז"ל טען, שאפשר היה לראות שמאחורי החיוך של נועם מסתתר משהו, משהו רציני ועמוק.

מנוחה: "היתה לי הרגשה שבחודשים האחרונים לחייו חל בו שינוי מסויים. הוא נעשה קצת יותר פגיע. קודם היה בטוח בכל מה שעשה ולא שיתף אותי בהתלבטויות, גם כשהיו לו. השינוי התחיל בקיץ. ההורים היו בחו"ל ובדיוק אז הזדמנה לנועם דירה מתאימה לדרישותיו, כפי שחיפש כבר זמן מה. נועם החליט, כמעט סופית, לקנות את הדירה. במקביל היתה לו גם חברה חדשה וזה היה נראה רציני מאוד. כשהוא סיפר לי עליה אפשר היה להרגיש שהקשר הזה שונה מרוב הקשרים שהיו לו בעבר. הוא שידר משהו רציני ומחייב. נדמה לי שזו היתה הפעם הראשונה שהוא ממש התייעץ איתי בנושא כזה. היא נראתה לו צעירה מאוד. עוד לא למדה, עוד לא הוכיחה את עצמה. מצד שני, היא מאוד מצאה חן בעיניו והוא מצא בה את העצמאות ואת החוסן הנפשי שחיפש. השיחה הזאת איתו היתה בשבילי מאוד משמעותית ומרגשת. אני חושבת שהאפשרות הזו נפתחה בעקבות הקשר שלי עם מיכה, בו שיתפתי את נועם כבר מן השבוע הראשון. איכשהו מיכה היה זה שפתח לנו ערוץ תקשורת שהרבה זמן לא היה לו ביטוי. ערוץ חם ונעים שגם נועם וגם אני היינו מעונינים בו מאוד. הוא כל כך שמח שאני עומדת להתחתן. אני סיפרתי לו על כך אבל ביקשתי ממנו לא לספר עדיין. אחרי נפילתו סיפרו לי חבריו הקרובים שהוא לא יכול היה להתאפק ובא להודיע להם על כך בשמחה רבה, מבלי לשכוח להבהיר להם שאסור לו לספר… אני זוכרת את השיחה הראשונה בה סיפרתי לו על מיכה. הייתי בדירה בקריית יובל ונועם היה במשרד ברמאללה. ידעתי שביום חמישי הוא תורן ולכן אפשר יהיה למצוא אותו. רציתי לספר לו בעצמי. מאוד רציתי לשתף אותו. ידעתי שהוא ישמח והרגשתי שמגיע לו לשמוע את זה ישירות ממני. נועם אמר לי שהוא מאוד שמח שאני מתחתנת לפניו. למרות שהוא אף פעם לא אמר לי, תמיד ידעתי שהוא כאילו מחכה לי, שהוא מעדיף שהדברים ילכו "לפי הסדר" ושאחותו הגדולה תתחתן לפניו. הוא כל כך שמח בחתונה הצפויה. למה הוא לא זכה להיות בה?  ואולי הידיעה עליה היתה מתנת הפרידה שהוא קיבל ממני?…"

מיכה: "לקראת נישואי למנוחה הוזמנו הורי ל'מפגש הורים' הן לצורך היכרות והן על מנת לדון בפרטים טכניים לקראת החתונה. אני, מתוך חשש מהלא נודע חשבתי שמן הראוי שיצטרף לפגישה גם אחד מהאחים על מנת לשמור על האיזון האסטרטגי בכלל ועלי בפרט. ההורים סברו, בצדק בדיעבד, שלפגישה מסוג זה – 'פגישת עבודה' – לא מצרפים יועצים ואין צורך בשומרי ראש. נועם כן נכח בפגישה והישרה על כל הנוכחים רוח טובה. נועם מאוד עזר בהפגת המתח, שבאופן טבעי שרר. יצא, איפוא, שאת הסנגוריה שמלכתחילה חיפשתי לעצמי – קיבלתי, בדיעבד, מנועם. נועם מילא בדיוק את התפקיד שהועדתי לאחד מאחי, על הצד הטוב ביותר. בדרך חזרה הביתה סיכם אבי את האירוע ואמר: "בשביל מה רצית להביא עוזרים? היה לך את נועם".

נועם מצא מיד מסילות לליבי. מצא לנו נושאי עניין משותפים וידע תמיד לשחרר אותי ממבוכות  אופייניות לחבר שמתארח אצל הורי חברתו. התקבלתי מיד על ידי נועם כחבר שלו ולמרות חשדנותי הרבה הצליח נועם לטעת בי את התחושה שהוא אינו מתאמץ להיות נחמד 'כי ככה צריך'.

אחד מ'תפקידי האח' היה לארח אותי בבית הכנסת. נועם מאוד התגאה בקהילה שאליה השתייך. בשבת הראשונה בה התפללנו יחד בבית הכנסת "מנין הורים" סקר נועם בפניי את כל בעלי התארים האקדמיים הגבוהים וציין בגאווה שאלו מהווים אחוז ניכר מסך אוכלוסיית המתפללים. ברשימת בעלי התארים עבר נועם גם על אביו בהטעמה ובהדגשה מיוחדת, בגאווה יתרה ובלתי מוסתרת. בכלל, בהישגים של בני המשפחה המורחבת מצא נועם הרבה יותר מקורות לגאווה מאשר בהישגיו האישיים שלו.

הילה סמיכה ועבה של סודיות ומיסתורין אפפה את אופי עבודתו של נועם. כך לפחות מיום ששמעתי ממנוחה על קיומו ועד ליום שפגשתי בו לראשונה. מנוחה, כמו גם יתר בני המשפחה, לא העזו לשתף אותי במעט הסודות שהיו מנת חלקם. היה זה דווקא נועם בעצמו שהחליט לקבל אותי למשפחה גם מההיבט הזה, להפוך אותי לשותף סוד ולשטוח בפני בפרוטרוט את כל רזי הארגון החשאי ודרכי פעולתו. אני, כמובן, ראיתי בכך כבוד גדול וביטוי לאמון והערכה שנועם רוחש לי. רק אחרי מותו, כשהסיפורים ששמעתי ממנו בסודי סודות, בליל שבת, בחדר חשוך, הופיעו בכותרות העיתונים, הבנתי שלמעשה הוא שיתף אותי בסיפורים שכל חובב ספרות בלשית מתחיל קרא עליהם ואין צורך בדמיון פרוע מדי כדי להניח שכך פחות או יותר אמור לפעול ארגון מסכל. נועם יצר אצלי את ההפרדה בין ספרות למציאות ונטע בי את התחושה שהפכתי לבעל סודו, מבלי שחשף בפני שום דבר מיוחד. גם מפקדו בסיירת מטכ"ל תיאר תחושה דומה וסיפר שלא פעם קרא לנועם אליו על מנת להתעדכן ממנו בפרטי מבצע כלשהו. רק אחרי שנסתיימה הפגישה, מששיחזר המפקד לעצמו את פרטיה, נוכח לדעת כי לא זו בלבד שנועם לא חידש לו כלום אלא שהוא הצליח להפוך את היוצרות ולצאת מן הפגישה מעודכן באוסף של פרטים שקודם לא ידע ולא אמור היה לדעת.

התחלתי בתגובתו של אבא שלי ואסיים בתגובתה של אמא שלי – שתיהן בעקבות המפגש הראשון והיחיד שלהם עם נועם. אמא שלי אמרה עליו: 'זה גיס החלומות שלך. בדיוק כזה אתה צריך' ".

גיס החלומות שיכול היה להיות למיכה ולעידית, הגיס שישאר חלום בלבד…

 

 


אהבה לילדים

אהבתו של נועם לילדים היתה יוצאת דופן. שרית ודרור שוסהיים מספרים שאיתם עצמם היה לנועם קשר רופף בלבד. אבל בין בנם הקטן ובין נועם היה קשר מצויין. כל פעם שנועם פגש אותם, בבית הכנסת או בחצר, היה ניגש אל הילד, לוקח אותו על הידיים, משחק איתו ומתעניין בהתפתחותו. הוא הכיר בשמותיהם את כל ילדיהם של  החברה  מקרית משה, גם של אלה שעם הוריהם לא היה קשור במיוחד, היה מיודד איתם ועקב אחרי התפתחותם. מדי פעם, מספרת גילת (הופמן) לוי: "נועם היה מגיע לביקור קצר בדרכו לאן שהוא. הוא כמעט לא  דיבר איתי", היא אומרת. הדבר הראשון היה: "איפה שחר? אני רוצה לראות את שחר" והיה ניגש לשחק איתו.

חגית (שפט) גלעם מספרת על הקשר החזק בין בתה הדס בת השלוש ובין נועם ואומרת: "הזיכרון הכי חזק שנשאר לי מנועם זה הקשר שלו לילדים וזה לא היה לילדה המיוחדת שלי בלבד, כי חוץ מהקשר המיוחד שלו להדס שלי היה לו גם קשר לילדים אחרים. הילדה שלי מאוד אהבה את נועם. אני לא יכולה לשכוח, בחתונה של שמוליק להב היא היתה מאוד קטנה. הגעתי איתה לחתונה ולא היה לי איפה לשים אותה. נועם אמר: "מה את דואגת? תביאי את הדס". לקח אותה, היה איתה כל החתונה והחזיר לי אותה בסוף החתונה בריאה ושמחה".

אילנה (כהן) ירושלמי: "אני רוצה להתייחס לקשר של נועם לילדים. אני חושבת שבתור בחור רווק זו היתה ממש תופעה. קודם כל הוא התייחס אל הילדים".

שלמה כהן: "אני חייב להגיד עוד משהו על הילדים. אני חושב שאני אומר משהו שמשקף את מה שכולם חושבים. כולנו מכירים פה אחד את השני, אבל אני לא בטוח שכולם מכירים את השמות של בני הזוג ואני בטוח שלא כולם מכירים פה את השמות של כל הילדים, אבל אני בטוח במאה אחוז שנועם הכיר את שמות כל הילדים, שהוא ידע את השמות של כל הילדים, של כל חברי השבט, אך שנגדיר את זה".

יהודית: "אני יכולה להגיד לך שאתה צודק. מפני שהוא היה כל פעם מדבר אתנו. הוא היה מספר לנו על הילדים שלכם. אני יודעת את השמות של הילדים של רובכם ולא רק שמות, אלא כל מיני דברים עליהם, כי הוא היה בא הביתה ומספר בהתלהבות עליהם ועל ההתפתחות שלהם".

שלמה כהן: "זה נכון וזה כל כך מאפיין אותו. אני משקף גם את התחושה של יעל כי היא יותר שמה לב לזה".

מוסה מספר על הקשר של נועם עם ילדיו ובמיוחד עם אביחי, הצעיר שבהם ועל געגועיו של אביחי לנועם. אני זוכרת את ההתלהבות של נועם מהילדים של יוסי ודליה שטריגלר שפגש בניו יורק.

הקשר שלו עם הילדים היה דו  סיטרי. הם אהבו אותו לא פחות מאשר הוא אותם.

נועם אהב משחקים אינטליגנטיים. מידי פעם קנה לעצמו משחקים  המורכבים מכמה כפיסי עץ שבעזרת רעיונות מתאימים ניתן ליצור מהם צורות מסוימות או לשנות את היחס ביניהם. הוא אהב את האתגר שבכך ונהנה מזה. הוא אהב מכשירים מתוחכמים וחדישים ונהנה להשתמש  בהם. באחת השבתות האחרונות לחייו ישב נועם עם נעמה, בת דודתו, ולימד אותה איך משחקים בקוביה הונגרית ואיך אפשר להגיע לתוצאות אופטימליות.

יאיר, שהיה בן שתים עשרה כשנועם נפל, כתב זמן קצר לאחר נפילתו: "נועם בן דודי מאוד נעם לי בחייו. היה לו בבית משחק קוביה שאני התקשיתי בו והוא עזר לי. בשמחת תורה היה נותן לי לפעמים את ספר התורה שלו או מרכיב אותי על הכתפיים והיה מוסיף לי שמחה. אני מאוד נבהלתי כשראיתי שהטלפון מצלצל בשבת ונועם עונה (יאיר ונעמה אהבו להצטרף אלינו מדי פעם לארוחת בוקר בשבת. מלבד זה קרה לא פעם, שנועם קיבל הודעה בביפר כשהיה בבית הכנסת והיה צריך לטלפן ואז היה רץ להוריו של יאיר, הגרים מול בית הכנסת ומצלצל משם), אך לאחר שהוא אמר לי שזו קריאה דחופה מהצבא הבנתי שמה שהוא עושה בצבא זו פעולה שדוחה שבת. עד שנועם נפל לא ידעתי שהוא היה בשב"כ. ידעתי שאם מטלפנים אליו בשבת יש לו בצבא פעולות מסוכנות אבל לא ידעתי שהוא היה בשב"כ ובכלל לא ידעתי מה זה שב"כ. אני סרבתי להאמין שנועם נפל בקרב והיום הוא חסר לי מאוד. אני מקווה שנועם בגן עדן. ת.נ.צ.ב.ה."

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


 

 

 

 

 

 

טקס סיום ביה"ס היסודי "מימון"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הצגה בסיום ביה"ס היסודי


בני עקיבא

נועם היה חניך בסניף השכונתי, סניף קמ"ש (קרית משה), ואח"כ מדריך פעיל  ותוסס. אני זוכרת אותו מתרוצץ ומארגן דברים, לקראת שבת הארגון, פזמונסניף או אירועים אחרים. כבר אז התגלתה היכולת הארגונית  והביצועית שלו, היכולת שלו ליצור קשרים ולהפעיל אנשים  והעובדה שהדברים נעשים אצלו במוראל גבוה ובחדוות יצירה. 

מוישי זוכר אותו כחניך מאוד פעיל ומאוד נלהב ואח"כ, כשנכנס להדרכה, הוא זוכר את ההשקעה הגדולה שלו בהדרכה ואת ההתלהבות שלו.

אפיזודה שסיפרה בשבעה אחת מן האמהות  שהתלוותה לטיול, עם נועם וחניכיו: באחד מנחלי הגולן, לעת ערב, חסרו כמה חניכים. נועם ואותה אם יצאו לחפש אותם. בדרכם חזרה, מספרת האם, כבר החשיך והיה עליהם לטפס לאורך קירות הנקיק כדי לעלות בחזרה. "אני, שהייתי  אמורה להיות המלווה המבוגרת הדואגת לכך שהמדריכים יפעלו כראוי, מצאתי את עצמי הולכת בעקבות נועם, המדריך בן השש עשרה, שהושיט לי את ידו כדי לעזור לי לעלות, הוליך אותנו בדרך הנכונה למרות החשיכה והשרה על כולנו רוגע וביטחון. לעולם לא אשכח זאת".

יאיר דוד: "מאז שהוא היה מדריך שלנו, הוא היה אבא. נקשרנו אליו בקטע של ההתייעצות. זה לא רק אני, היו עוד כמה חברה מהתקופה הזאת. גם הילה היתה מקורבת לנועם, והיו ביניהם, מעצם שרותה במודיעין, עד כמה שאני יודע, הרבה שיחות ושיחות מקצועיות. אני יודע גם שנועם ביקר אותה הרבה בתקופת השרות שלה. אני חושב שנועם לא קיפח אף אחד בשרות הצבאי. היית יכול לקבל פתאום טלפון אדום באמצע הלילה, כשהיית באיזה שהוא מקום, שאתה לא יודע איך הוא הגיע אליך. היתה תקופה של שלשה שבועות, בתקופת השרות שלי, שישבתי עם נועם ביחד, ממש ביחד, שלשה שבועות שלמים, בתקופה שאנחנו החיילים, החניכים שלו לשעבר, היינו בצבא. אז ממש סקרנו כל אחד ואחד מה הוא עושה בשרות הצבאי שלו  והוא רשם את הדברים. אני לא יודע לצורך מה.

הוא, בעצם, היה זה שייעד אותנו להדרכה. כל אחד שקבל מנועם מכתב, כשנועם סיים את ההדרכה, ונועם כתב לו שהוא יהיה מדריך – זה פשוט כך היה. אני זוכר, הוא גם הנחה אותו איך הוא צריך להמשיך להתנהג כדי שיהיה מדריך. נועם ליווה אותנו גם אחר כך אחרי שנכנסנו להדרכה, לאורך כל הדרך. תמיד התעניין, תמיד שאל, תמיד היה איכפת לו מה קורה, אפילו כשהיה חוזר בשבתות מהצבא. עניינו אותו גם החדויות הקטנות, מה אנחנו מעבירים לחניכים בפעולות, איך אנחנו מתנהגים אתם בטיולים. היינו צריכים משהו לטיול, לא הסתדרנו בזה, היה חסר לנו מלווה, היה חסר לנו בלון גז. פעם היה חסר לנו בלון גז למסע, אני לא יודע מאיפה הוא הביא אותו, זה היה ב3-2 בלילה.

כשנועם סיים קורס קצינים אנחנו בדיוק קבלנו רשיונות נהיגה. הוא היה בחופש איזה שבוע. היתה אז חופשת פסח ומאוד רצינו לשכור רכב ולעשות טיול לצפון. סיפרנו לו שלא רצו להשכיר לנו רכב, שום חברת השכרה, היינו אז חברה בני שבע עשרה. נועם אמר: "עלי. אין בעיה, אנחנו נשכור רכב". היתה בעיה – היינו צריכים להביא ערבות, ואז גם כרטיסי אשראי לא היו לאף אחד מאיתנו. גם לא היה לנו כסף מזומן. אז נועם הלך לכספומטים בעיר, הוציא מכל כספומט איזה 150 שקל, וככה השלמנו איזה 1000 שקל רק בשביל לשכור את האוטו ונסענו לקרית שמונה. נועם שבוע לפני זה גמר קורס קצינים, זה מה שהיה לו לעשות? עשינו טיול 3 ימים. אני חושב שזה יהיה אחד הטיולים שלא נשכח".

הילה (בן ששון) בן פזי: "נועם היה מדריך שלי, אבל אני זוכרת אותו בעיקר כחבר. זה בעצם כל העניין. הגדולה של מדריך איננה איזו פעולה הוא מעביר. זה דבר שבאמת לא זוכרים. דמות המדריך היא הדוגמא האישית, האופן שהוא יוצר קשר. עצם העובדה שכל כך הרבה שנים אחרכך שמרנו על קשר, קשר של חברים ממש ולא רק של מדריך – חניך, וזה היה לא רק איתי, אלא עם חניכים רבים אחרים. זה מעיד על ההדרכה הרבה יותר מפעולה. הדרך שנועם הדגים והציג, הויתור שלו למען אחרים, התרומה שלו למערכת הביטחון, אופן דיבורו, החמימות שלו, זה מה שמאפיין מדריך. האכפתיות שלו, הבאמת אכפתיות.

היה לי עם מי להתייעץ. כשנועם שאל מה נשמע הוא אף פעם לא הסתפק בתשובה "בסדר". הוא חקר איך בלימודים ואיך היה מבחן שפחדתי ממנו. הוא לא היה מאלה שאמרו "יהיה בסדר". אפשר היה לדבר איתו על כל נושא. הציעו לי עבודה שמאוד חששתי ממנה. התייעצתי עם מספר אנשים והתשובות שקיבלתי מהם היו מאוד שונות. נועם אמר שזה חשוב, אבל לא על חשבון לימודים. הקו שלו היה שצריך ללמוד ולהתפתח.

דיברתי עם נועם על העבודה שלו. אמרתי לו שזה ממש מפחיד להסתובב בשטח  כשאף אחד לא דואג לך. נועם אמר שמי שלא פוחד לא קורה לו כלום.

אני זוכרת, בערך חודש לפני שנועם נהרג, היינו החבר שלי ואני במסעדה. נועם נכנס, עם הברק שלו בעיניים והמשיך ללכת. זה היה כל כך לא אופייני לו. בשבת, אחרי התפילה בבית הכנסת, כולם מתקבצים חבורות חבורות – לפי מכרים, לפי גילאים, אבל נועם היה בין הבודדים שעברו מחבורה לחבורה. הוא דיבר, לדוגמא, עם אבא שלי ואז עבר לאנשים שקצת יותר מבוגרים ממנו ואחרכך לחניכים שלו. באותו ערב, במסעדה, אמרתי לארוסי: זה כל כך לא אופיני לנועם, הוא אף פעם לא מסתפק ב"מה נשמע". אחרי שנועם נהרג חשבנו, שהוא, כנראה, לא רצה להביך אותנו, לא רצה להפריע לנו.

אחרי שנועם נהרג, תוך כדי ה"שבעה", באתי לבית הכנסת וזה היה מאוד קשה. התקבצנו כמה חברים וזה היה הרגע שתפסתי שנועם איננו. הוא פשוט לא היה. שבועיים לפני כן נועם אמר לי לשאול משהו את יאיר (יאיר דוד) ואז בשבת, אמרתי ליאיר: "יאיר, נועם אמר לי לשאול אותך משהו" ויאיר אמר: "איזה נועם?" ופתאום החוסר, והנוכחות שלו שאיננה… אי אפשר היה להמשיך את השיחה.

התארסתי אתמול והכל כל כך מתערבב. נועם רקד בכל החתונות ועכשיו הוא לא יהיה בחתונה שלי. כשנסעתי היום עברתי ליד בית הקברות. זה מוזר, אני לא יודעת לאן שולחים את ההזמנה…"

אביטל (מרכוס) ארזי: "אני הייתי מקבוצה של בנות בשבט שהיו נקראות הבנות של "נועם". לא נועם כהן במקרה הזה, אלא של בית ספר "נועם". אנחנו, למען האמת,  די סבלנו בהתחלה. היינו ה"דוסיות". הבנים לא התלהבו מהנושא וגם היינו אוסף של בנות, שבאמת חלק מאתנו "דוסיות" יותר או פחות, גם היום. אבל היינו קבוצה של שמונה בנות, שזה היה מאוד מאוד חריג לבית ספר "נועם" בכלל . היינו מחזור כזה שהרבה בנות הלכו לבני עקיבא ונועם כאילו לקח אותנו כמין פרוייקט כזה. כל פעם הוא היה מתקשר אלי: את בטוחה שהבנות של "נועם" יודעות על הפעולה? "הבנות של נועם", כאילו כל הזמן שמר עלינו שנדע מה קורה, שלא נגרר חלילה, וזה מצחיק כי נועם, זה סך הכל לא הסתדר עם השקפת עולמו, בית ספר "נועם". תמיד היה דואג שלא נתפתה לעבור ל"אריאל", או משהו כזה, חלילה. תמיד שנהיה בסדר ושלא יעליבו אותנו, ושנדע מכל הפעולות. היה מזכיר לי עשר פעמים: העברת לחגית ברמסון? העברת לתמי שורש? העברת לזאת והעברת לזאת? זה היה לו עקרוני מאוד. אחר כך, כשחלק מאתנו דברו על זה שאנחנו רוצות ללכת ל"עמליה", הוא בכלל פרח: כן, ואני יודע שתתקבלו, ואמרנו לו כאילו מה, יש כל כך הרבה בנות. ונועם אמר: בנות של נועם בטח וזה מתאים לכן, ותתקבלו. והיה משגע אותנו, והראיונות – היה יודע יותר טוב מאתנו מה קורה שם, ובאמת כל מי שרצתה, מ"נועם", התקבלה בסוף, אבל אנחנו היינו בנות טיפוחיו. כשנועם התגייס הוא בא להורים שלי במיוחד, להזמין אותם להשבעה.  הוא ידע שאמא שלי אמריקאית ולא היתה לה הזדמנות להיות בהשבעה כי לא היו לי אחים בינתיים, אז הוא בא אליהם במיוחד והזמין אותם להשבעה. אמא שלי התרגשה חודש לפני זה וכל המשפחה שלי הגיעה להשבעה בכותל".

תמר וייס: "בשבילי נועם זה הסניף. כששמעתי שנועם נהרג, כאילו אמרו לי שהסניף התפוצץ והשכונה נמחקת. היה משהו בנועם, שאף פעם לא היה לי איתו קשר מעבר לפגישות בסניף פה ושם, אבל גם הייתי חניכה שלו וגם הייתי אחות של אחותי. אני זוכרת שהיתה תקופה כזאת שהיו משחקי כדורסל, טורנירים וכל מיני דברים כאלה ואני הייתי תמיד בראש המעודדים, לאן שהלכו – תמיד אני ונועם. זה היה מסוג האנשים שזה היה על גילי. בסניף היתה חלוקה ברורה לשבטים, ואתה יכול להיות חבר רק למי שהוא בגיל שלך, פחות או יותר, אבל נועם היה אחד כזה שעבר בין השורות ואני אף פעם לא הרגשתי שזה בגלל שהייתי חניכה שלו. עד היום אני זוכרת שהייתי פוגשת את נועם בשבתות, לא קשר רציף בכלל, ותמיד הרגשתי מנועם איזה שהיא אהבה. הוא שואל – אז הוא שואל באמת. ומה העניינים – אז זה מה העניינים באמת, אפילו שהיתה לו את הפוזה הזאת של הסחבקיות. יש לי בבית תמונה של נועם בנחל ערוגות, בתוך איזו בריכה, ונועם בפוזה כזאת עם הידיים, וזה כל כך נועם".

ירון אלירם: "האמת הטהורה, הנקיה, שנועם נתן לכל אחד בפנים על הפרצוף. הוא כתב לי: תמיד תדע שמה שיש לך תגיד את זה ישר בפנים ואת האמת על השולחן".

רויטל (קופ) שימרון: "בכתה י'-י"א, לא זוכרת בדיוק מתי, היינו הולכים ערבים שלמים לטייל, היינו הולכים לכיוון בית הכרם, ועל מה מדברים? ציונות, ערכים, קיבוצים, תורה ועבודה, ונועם – הדבר הכי חשוב היה לו להוכיח ש"הימלפרב" לעומת נתיב מאיר – מ"הימלפרב" יוצאים יותר דתיים. למה? כי אין לחץ דתי".

גיל ימיני: "22 שנה שאנחנו מכירים את נועם. גדלנו יחד, למדנו יחד, ביסודי ובתיכון, והיינו באותו שבט בבני עקיבא. עברנו יחד ילדות נפלאה. אנו זוכרים את נועם היטב, את החיוך, המצמוץ בעינים, ההתלהבות הכובשת, את הזרועות הרחבות ומבנה הגוף. כילדים שחקנו בבית ההורים ברחוב בית שערים, בחצר הבית ליד ברקוביץ ודיסקין, בחדר של נועם עם הארון שעמד כמחיצה באמצע החדר. בילדות של נועם, כשנתן לך כסף או השאיל לך ספר, נתן ברוחב לב, המליץ,  ושכח בכלל שנתן. אנו גם זוכרים לו את הלעיסה בקול, את החולשה לבנות, את הריקוד המיוחד בחתונות, ואת הדעות הפוליטיות המתונות והמלומדות. בשנים האחרונות התרגלנו לראות אותו בשבתות בתפילה בסניף. היה תופס לו פינה משלו, מדי פעם משתיק את הקטנים, ומדי פעם קצת מפטפט. היינו תוהים מתי הוא כן עולה לכוהנים, ומתי לא, האם יש איזה נוסחה מסויימת? כשאמר "הגומל" האם היתה לכך באמת סיבה? האם הוא בכלל יודע משהו או שהוא  מנסה רק להרשים אותנו? היום מסתבר שהוא היה שושואיסט ממדרגה ראשונה. אחרי התפילה הוא היה מתלוצץ  "נו עושים ג'ובות" היה גם שואל "מה שלום האשה?" מתחתנים? וכנגד אנו היינו עונים: נו, רוקדים לך חץ? לפעמים נדמה לי שאני רואה אותו, לפעמים אני גם חולם עליו, פעם בחלום שאלתי אותו מה זה? והוא מסמן לי : ש… שאף אחד לא ידע".


מכתב אל נועם ממדריכתו בקורס למדריכים בבניעקיבא

 

בס"ד

נועם,

בעצם כן, כשמך כן אתה –

פשוט אדם שנעים איתו.

אבל לא נכסה את האמת

ונאמר שלא חסר לך בכלל אותו

פלפל חריף וגם המלח של החיים.

אתה "קצת" עקשן, אוהב לשתף

אחרים במה שנעשה אתך,

כי אתה רחוק מלהמנות על

קהל הרחפנים… כל כך מציאותי, בעניינים….

ומצד שני קיימת בך רגישות

כזאת מיוחדת, לא כבדה אבל

אמיתית שכל האנשים אוהבים.

נועם, תמשיך להנות מהחיים

(במובן העמוק והיפה ביותר של הדברים…)

ואין לי ספק שהחיים גם יהנו ממך.

כי בעולם של הקב"ה הכל נמצא בתזוזה,

בתהליך, בדינמיות, וטוב שקיימים

האנשים המתאימים כל כך להיות שותפים לזה.

נהיה בקשר ואז…

תשמע עוד הרבה

רותי


 

 

 

 

 

 

 

בני עקיבא


 

 

 

 

 

 

סיום ביה"ס העליסודי "הימלפרב"
לקראת השרות הצבאי

מגיל שתים עשרה נועם דיבר על צבא. זה היה נושא שחזר ונשנה. הוא חשב על זה והתכונן לזה. היה לו חלום: להגיע לסיירת מטכ"ל. אנחנו התייחסנו לזה כמו לחלום ילדות, לא לקחנו את זה ברצינות. ככל שהתקרב מועד הגיוס נועם נהג לרוץ ו"לעשות כושר" כדי שיצליח במבדקים ובצבא. הוא התכונן גם מבחינות אחרות. למד בעצמו וביחד עם יחזקאל דיני צבא ומלחמה  מכל מקור אפשרי. חקר ודרש באילו אביזרים כדאי להצטייד לקראת הטירונות. הכין רשימות, קנה, אירגן ועשה הכנות יסודיות ביותר. הוא רץ מגיבוש אחד לשני וקיווה להתקבל לאחת הסיירות. בזמן שנותר לו עד לגיוס למד בישיבת הקיבוץ הדתי. לקראת הגיוס נועם הכין לעצמו ברכונים מצולמים בקטן מאוד ומנוילנים, שאותם יכול היה להחזיק בכיס ולקח איתו כמה חוברות של משניות "קהתי" במהדורת כיס. לקראת טקס ההשבעה של גולני בכותל, קבענו איתו שניפגש לאחר הטקס במקום מסוים ברחבת הכותל. כשהיה בבית, בשבת שלפני ההשבעה, הלך נועם לשתי משפחות שעלו לארץ מארצות הברית ואז ילדיהן עדיין לא היו חיילים והזמין אותם להשתתף בטקס. עמדנו כולנו נרגשים מאוד לאחר הטקס ומחליפים חוויות ופתאום נועם מוציא מן הכיס משניות "קהתי" ומלמד משהו. זה באמת היה מפתיע.

יוסי כהן (למד בישיבת הגוש באלון שבות): "יום אחד אני יושב בבית המדרש פתאום נועם מופיע. אני שואל אותו מה אתה עושה פה, הוא אומר באתי לראות, באתי לבדוק. הרגשתי שמחה כזאת. נועם והאופי שלו, הייתי מעוניין מאוד שהוא ישאר. ישב יום יומיים, אני זוכר שזה היה בדיוק בעשרת ימי תשובה, למדנו, הוא למד רמב"ם, שאל אותי איזה שאלה, "התקיל" אותי באיזו שאלה בהלכות תשובה של הרמב"ם שלא ידעתי לענות. היה יום יומיים ולצערי עזב".

 

חגי ארזי: "אני רוצה לדבר על תקופה קצרה, די קצרה בהיסטוריה שלו, ובכל זאת להראות עוד פן באישיות. אחרי תקופת התיכון היינו לפני הגיוס, אז כולם מתלבטים איך נהיה ואיך נשאר דתיים ואיך נתפלל, וכולם מדברים על זה. כל הזמן היינו בהתלבטות על שנה ישיבה, כן ללכת לישיבה לפני, לא ללכת לישיבה לפני ואנחנו החלטנו שהולכים ללמוד בישיבה, כמה חברים יחד. היו גיל ימיני ושלמה בירנשטוק ונועם ועוד. בקיצור, דיברנו על מרכז הרב. גילי ואני מגיעים ביום הראשון למרכז, יושבים שם שלש ארבע שעות, יושבים, לומדים, בוהים באוויר, לא יודעים בדיוק מה קורה, באחת בצהרים החלטנו שזה לא בשבילנו. טוב, הלכנו ממרכז. אבל אחרי יומיים יש רעיון מנועם – ישיבת הקיבוץ הדתי. אני לא יודע בדיוק איך הוא יצר את הקשר, אבל התגלגלנו, איכשהו, ארבעתנו לישיבת הקיבוץ הדתי, העירונים הראשונים שלומדים בכלל בישיבה הזאת. זוהי ישיבה, להבין את האופציה של אז, היום היא כבר מפורסמת, אז לא היתה מעולם דמות של עירוני במקום הזה. כולם היו אנשים מבוגרים, בני 50-40, שאחרי עשרעשרים שנה של עבודה בפלחה באים ולומדים שנה בישיבה, והאופי של הישיבה היה בהתאם. באים במכנסים קצרים, שמים רגליים למעלה ולומדים. בעשר עושים הפסקה עם חלב מהרפת, עם כמה ביסקויטים וכך עובר כל היום. ישבנו שם ארבעתנו והעברנו תקופה מאוד יפה של כמה חדשים עד הגיוס, שלושה ארבעה חדשים. עד היום אני חושב, שדווקא בישיבת הקיבוץ הדתי, שכך הלכו עם המכנסים הקצרים, עם הסנדלים או בלי הסנדלים, זו היתה התקופה שלמדתי בה הכי טוב בחיים שלי. אני חושב שגם כל מי שהיה איתנו שם. פשוט, ישבנו ולמדנו מהבקר עד הערב".

לקראת השירות הצבאי נועם למד "הלכות צבא ומלחמה", דן עם יחזקאל בשאלות שונות ועיין בכל ספר רלוונטי. לאחר מכן, כשנתקל בשאלות ובסיטואציות שונות שחייבו התייחסות הלכתית, המשיך להתייעץ, לשאול "שאלות חכם" (מונח הלכתי שפירושו הצבת בעיה הלכתית בפני מי שמוסמך לפסוק) ולדון עם ידידים שומרי מצוות ששרתו במקומות דומים ונתקלו בבעיות דומות. כל זה נעשה כדי שיוכל למלא את תפקידיו הבטחוניים כראוי ובאופן מלא ויוכל להחליט בזמן הנכון מה ואיך לעשות.

 


תקופת סיירת מטכ"ל

מגיל שתים עשרה נועם דיבר על צבא וחלם לשרת בסיירת מטכ"ל. לקראת הצבא עשה אימוני כושר והלך לכל "גיבוש" אפשרי. בסופו של דבר הוא התחיל את שרותו הצבאי בגולני. במהלך הטירונות נפגעה אחת הברכיים. לאחר בדיקות רבות ובירורים הוא נשלח הביתה לנוח. פעמים אחדות הוא ניסה לחזור לגולני, לא רצה לוותר, אבל מצב הברך לא איפשר זאת ובסופו של דבר הוא חזר לבקו"ם ואז באה ההפתעה. נועם, חייל צעיר למדי, עדיין לא בן תשע עשרה, הרגיש מספיק ביטחון לדחות הצעות שונות שהוצעו לו. הוא החליט לשבת בבקו"ם ולחכות עד שיציעו לו תפקיד שיראה לו. כעבור כמה ימים הגיע לבקו"ם בחור שחיפש מישהו עם כישורים מיוחדים, כדי לשבץ אותו בסיירת מטכ"ל. היו מבדקים ומבחנים, פגישה עם פסיכולוג אחד ואחריו עוד אחד ובסופו של דבר הודיעו לו שהוא התקבל.  כך התגשם חלום חייו.

בשבילנו החלה תקופה של שנים רבות, בהן לא היה לנו שמץ מושג היכן נועם נמצא ומה הוא עושה. נועם סיפר לנו שהוא שו"ס, כלומר שותף סוד ואנחנו הבנו שאין לנו סיכויים לדעת הרבה על הדברים בהם הוא עוסק. לעיתים רחוקות מאוד קיבלנו איזה שהם פירורי מידע, שלרוב אפילו לא הבנו מה משמעותם. מה שבלט מאוד היתה תחושת הסיפוק שלו, ההרגשה שהוא עוסק בדברים בעלי חשיבות לאומית ממדרגה ראשונה, דברים שעבורם כדאי כל מאמץ. אני זוכרת את ההתלהבות ואת הברק בעיניים כשהוא היה מספר שהם זכו לביקור של הרמטכ"ל או של קצינים בכירים אחרים בעקבות הצלחות שהיו להם, או כשסיפר על בקבוקי השמפניה שקיבלו. על המבצעים עצמם  ועל הדברים בהם עסק לא ידענו מאומה. רק על דבר אחד ידענו, לאחר שבוצע. נועם סיפר לנו שהוא השתתף במבצע, אבל לא היה לנו מושג מה היה תפקידו ומה היה חלקו בעניין. הוא דיבר על זה ללא גאווה ומבלי לתת לנו איזו שהיא הרגשה שהתפקיד שהוא מילא בעניין היה מאוד חשוב או מרכזי. רק לאחר מותו שמענו ממפקדיו בסיירת מטכ"ל, שנועם היה הקמב"ץ של המבצע.

נועם הירבה לנהוג, בעת שירותו ביחידה, וידענו שלפעמים הוא נהג מאות קילומטרים בלילה אחד. אני זוכרת פעם אחת שנועם סיפר לי על דבר שקרה, דבר שלא היה חלק מפעילותו ביחידה. הוא סיפר לי שנסע לבד באחד הכבישים בגליל העליון ופתאום היה עד לתאונת דרכים קשה מאוד. הוא הבין שאי אפשר יהיה לחלץ את הפצועים ללא מסוק. בעזרת מכשיר הקשר שהיה לו הוא הזעיק מיד את יחידת החילוץ של חיל האוויר ורק כאשר הגיעו המחלצים ואנשי העזרה הראשונה נסע לדרכו. נועם סיפר את זה כאילו שזה מובן מאליו שכך יש לנהוג ובלי לחשוב שעשה משהו יוצא דופן. אני התרגשתי כל כך עד שהרגשתי כאילו אני עצמי נכחתי במקום. עד היום אני חשה את האווירה ששררה במקום לאחר התאונה. את המתח, את שיקול הדעת המהיר ואת יכולת ההחלטה והביצוע של נועם באותו רגע. אני רואה בעיני רוחי את המקום בו קרתה התאונה, את הואדי ליד הכביש, את העצים הצומחים מעבר לסיבוב ואת נועם מסיים את המשימה שהציב לעצמו ונוסע הלאה.

נועם האמין אמונה עמוקה בחשיבותם של הדברים שעשה בסיירת מטכ"ל ובשב"כ. אבל הוא אף פעם לא דיבר על זה כמי שחושב שהוא ראוי להערכה מיוחדת. לא הטיף מוסר לאחרים ולא ציפה מהם לעשות כמוהו. גם עניין שמירת המצוות שלו וההקפדה על אורח חייו הדתי, למרות היותו בסביבה בה התנאים לא היו קלים משום בחינה, לא היו בעיניו נושא להתייחסות מיוחדת בשיחותיו איתנו או סיבה לגאווה. הוא לא ראה בזה מסר שהוא צריך להעביר לאחרים, לא דרש ולא ציפה שיתחשבו בו ובצרכיו המיוחדים כשומר מצוות ולא הרגיש את עצמו יוצא דופן. הוא שידר בהתנהגותו תפיסת עולם שאומרת: אני כזה, כפי שאני ואתם כפי שאתם, ואנחנו פועלים יחד, מבלים יחד, קשורים זה לזה ומפתחים יחסי ידידות וממלאים בצורה הטובה ביותר שאפשר את תפקידינו, כשכל זה מובן מאליו ואין בזה שום דבר מיוחד.

מתחילת שירותו בצבא נועם קבע לעצמו נוהג לצאת עם חברים לבלות בכל מוצאי שבת. לפעמים היינו מנסים לשכנע אותו לוותר על הבילוי לטובת עוד כמה שעות שינה, אבל הוא טען שההתאווררות הנפשית חשובה יותר, כדי שאפשר יהיה לעמוד בלחצים. כמו בהרבה דברים אחרים, גם בזה הוא היה עקבי והחלטי והמשיך בכך לאורך השנים. עם יציאת השבת היו מתחילים הטלפונים והתיאומים, מי יקפוץ לקנות כרטיסים, במכונית של מי נוסעים ואח"כ הוא היה יוצא וחוזר בשעה מאוחרת שמח וטוב לב.

נועם היה שונה מכולנו בקלילות בה לקח את החיים, בעליזות המוחצנת שלו וב"הקפדה" שלו ליהנות מן החיים. פרט לזה לא סברתי שיש בו משהו יוצא דופן, עד לשיחת טלפון עם מוסה, ממנה ואילך התחלתי להסתכל על נועם בצורה שונה לחלוטין. נועם טילפן מהיחידה, התעניין בשלומנו ואחר כך אמר: "אמא, המפקד שלי רוצה לדבר איתך". מוסה לקח את הטלפון ואמר: "את לא יודעת מה הבן שלך שווה לצבא". מוסה הפליג בשבחו של נועם, הוא סיפר לי עד כמה נועם מוכשר, כמה אפשר לסמוך עליו ועד כמה עבודתו והאופן בו הוא ממלא את תפקידו חיוניים וחשובים. לא הכרתי את מוסה, זו היתה שיחתנו הראשונה, אבל התרשמתי ממנו מאוד והרגשתי שדבריו כנים ואמיתיים. דווקא על רקע אי הידיעה המוחלטת שלנו מה נועם עושה ועם מי הוא עובד היתה לדברים משמעות גדולה עוד יותר. מוסה סיפר לי שנועם עובד קשה, שהוא עושה דברים חשובים מאוד ושהוא עושה אותם באופן יוצא מן הכלל.

בשבילי היתה השיחה הזאת אבן דרך. היא האירה לי פן חשוב באישיותו ובכישוריו של נועם והביאה אותי להחלטה שעלי לכבד מה שנועם עושה  ולדאוג לכך שיקבל את מלוא התמיכה, העידוד וההבנה שלנו.

כעבור זמן מה, באחת מנסיעותיהם לירושלים, הצטרף מוסה לנועם, לביקור קצר בבית. כך החלה היכרות רבת שנים, שנמשכה  גם לאחר שנועם עזב את היחידה, כאשר מוסה מקפיד להעביר לנו  דרישות שלום, איחולי שנה טובה וחג שמח ולעיתים אף מצלצל כדי לומר זאת ישירות.  נועם נעשה לבן בית במשפחתו של מוסה, כמו גם בביתו של רובי, שגם אותו הכיר ביחידה. שניהם מבוגרים ממנו, בעלי משפחות והורים לילדים. הידידות הלכה והעמיקה.  מידי פעם שמענו מנועם שבילה עם שתי המשפחות על ילדיהן ביום כיף לכוחות הביטחון באתר זה או אחר. רק טבעי היה ששנים אחר כך, כשמוסה וורד  באו לנופש בירושלים, הזמין אותם נועם להדליק איתנו נרות חנוכה  ולהצטרף אלינו לסעודת שבת.

לאורך כל שנות שירותו של נועם בסיירת הכרנו רק אנשים בודדים מבין אלו שאיתם עבד.

בתקופת השירות בסיירת מטכ"ל נועם היה מגיע הביתה ממש עם כניסת השבת, לאחר שבוע של עבודה מאומצת. לעיתים נדירות הוא היה מגיע באמצע השבוע. כל הניסיונות של בני המשפחה לחלץ ממנו איזה שהוא מידע על מה שהוא עושה בסיירת נכשלו. השיחה ליד השולחן בארוחות השבת קלחה, אבל אם חשב מישהו שיצליח לקבל מנועם מידע כלשהו על תחומי עיסוקיו הוא או על מה שהסיירת עושה, הבין מהר מאוד שזה לא יילך.

יום אחד אחר הצהריים נשמעה דפיקה בדלת. יחזקאל ניגש לפתוח את הדלת ופתאום שמעתי דיבורים נרגשים ונלהבים. נגשתי לשם. בפתח עמד נועם – אשר ברוב זמן שרותו ביחידה לא לבש מדים – לבוש במדים ועל חזהו כנפי צניחה. מה זה, נועם? מתי עשית את זה? איך זה שלא ידענו על זה? הסתבר שהוא חשב, שהשתתפותו בקורס צניחה תדאיג אותנו ולכן לא סיפר דבר, עד לאחר שסיים וקיבל את כנפי הצניחה. ההפתעה היתה גדולה מאוד וכך גם ההתפעלות מכך שהוא הצליח להסתיר זאת מאיתנו באופן מושלם. לא הרגשנו במתח או בדבר יוצא דופן אצלו, למרות, שכפי שהוא סיפר לנו, זה לא היה קל.

בימות החול לא היה לנו שום קשר טלפוני איתו, פרט למקרים בודדים בהם הוא טילפן אלינו. היה לנו קשה להבין זאת, כי ידענו שחלק גדול מהזמן הוא נמצא על יד טלפון. אבל נועם הסביר לנו שכך עדיף, כדי שלא נדאג בתקופות בהן לא יוכל לטלפן ובוודאי שלא יוכל להודיע לנו מראש על כך. נועם היה נחרץ ועקבי בכך ולנו לא היתה ברירה אלא להתרגל. פיצוי רגשי על הנתק הזה קיבלנו בשבתות, כשיכולנו לשבת כולנו יחד ליד שולחן השבת, לספר מה עבר עלינו במשך השבוע, לעדכן ולהתעדכן במתרחש במשפחה ואצל החברים ולהתייעץ עם כל בני המשפחה בנושאים חשובים. כשנועם היה מגיע הוא היה נכנס אלי למטבח ומבקש עידכון מהיר על שלומו ומצב רוחו של כל אחד מבני המשפחה. לעיתים די היה ברמז או בתנועת כתף כדי שנבין אחד את השני. שיחות ארוכות נידחו לזמנים  נינוחים יותר במשך  השבת.

מנוחה אומרת: "היתה לו דרך כזאת. הוא לא אמר 'אני לא אענה לך'. אבל אם שאלתי משהו שהוא לא רצה לענות הוא ענה לי איזו מין תשובה סתמית כזו, שהבנתי שאין טעם שאני אשאל עוד פעם, כי ממילא לא אקבל תשובה. אבל הוא אף פעם לא אמר באופן בוטה שהוא לא יכול לדבר על זה. הוא לא תקף אותי על זה שאני רוצה לדעת יותר".

יחזקאל: "נועם החמיר על עצמו במצוות השתיקה. תשע שנים לא ידענו עליו כלום. היתה אצלו הפרדה ברורה בין דיבור על כל מיני נושאים, חברתיים ואחרים, לבין השתיקה המוחלטת בנושאי הביטחון".

איתן אלירם: אני כבר הייתי חצי שנה חייל באמ"ן, בדיוק כשהוא נפצע והוצא מגולני. מאז שהוא היה בסיירת מטכ"ל, ובכמה פגישות שהיו לנו במהלך השרות הצבאי, היתה לנו חברות מאוד ייחודית, חברות של שותפות סוד. גם בחיל המודיעין יש דרגות שונות של שותפות סוד, ולשמחתי, באמת לשמחתי, נועם ואני היינו באותה דרגה של שותפות סוד. היו לנו מפגשים שלא היה צריך לזמן אותם, הם פשוט קרו. אם זה הבטן המלאה שלי או הבטן המלאה שלו, כשאתה צובר כל כך הרבה בפנים ואתה לא יכול לדבר, ואני יכול להגיד יותר על עצמי מאשר עליו, כי הוא אהב, כמו ששמעתם, לדבר על הרבה דברים, אבל מעט מאוד יכולת לשמוע ממה שעובר עליו. היינו נפגשים, מוצאים את הפינה להסתודדות ולאט לאט התחלנו לדבר על הקהיליה (קהילית המודיעין). בקהיליה יש דבר כזה שחבר מביא חבר וזה התגלגל. לקהיליה הזאת התווספו כל מיני חבר'ה. תמיד ידעתי שאם זה חבר'ה שהרימו אלי טלפון או משהו כזה. אתה אומר נועם – נועם המליץ או נועם אמר, אז כולם יודעים שזה מאתיים אחוז בסדר. אין מה לבדוק. היה לו שם בלתי רגיל בתוך הקהיליה. אני זוכר, בחור שהיה חניך שלנו, שהיה ב"דובדבן" והראו אותו בסרט, חשפו אותו. אני זוכר שדיברנו על זה ולנועם היתה גאווה בלתי רגילה: "זה חניך שלנו, איתן". ממש ככה, הוא חי את הדברים. "אנחנו חינכנו אותו", כך הוא הרגיש. אני מוכרח להגיד שזה אולי היה מקדם הייחודיות של הקשר שלי איתו.

לושי: "כשנועם הגיע לאג"ם אז בסך הכל האג"ם רובו ככולו היה חילוניים. חילוניים גמורים, "שמוצניקים" (אנשי "השומר הצעיר") ועירונים. אני חושב שהיתה לו התבונה לשמור מצד אחד על העולם הפנימי שלו, ועל הערכים שלו ומצד שני לתת לכולנו הרגשה מאוד נוחה עם העניין הזה. גם לא  קרה שהוא הטיף לנו מוסר על דברים שאנחנו עושים לא בסדר כלפי עצמנו או כלפיו. הנוכחות שלו כאדם דתי לא היוותה באיזו שהיא צורה, הקטנה ביותר, איזה שהוא עול עלינו. אני זוכר הרבה מאוד דברים: אתה נכנס בבוקר למשרד, רואה אותו ככה מזווית העין, מתחיל לדבר איתו ופתאום אתה מעיף עוד מבט ורואה שהבן אדם עומד ומתפלל, עושה תנועות עם השפתיים ואז ידעת שצריך לחכות  חמש דקות בשקט עד שהוא יגמור.  אבל באותה עת יכולת לעסוק בענייני המשרד, לדבר בטלפון, זה לא הפריע לו וזה לא הפריע לי. זו היתה ממש איזו הבנה, שלו זה חשוב. כמובן שלא היה מתרעם שלא שמת לב שהוא מתפלל".

חבר מהיחידה: "היה עשר בלילה, יום ששי, אתה זוכר? הפעולה נגמרה. לחלק מהאנשים זה נגמר מאוד מהר. מתקפלים מהר ונוסעים כל אחד לביתו. אבל נועם היה צריך אז לקפל את המינהלות, הלוגיסטיקה, לקפל את כל מה שמקפיצים, רכבים ואמצעים מיוחדים, וכל אחד רוצה אחרי האירוע להגיע ישר הביתה וזהו,  באוטו שלו. והגיע המצב לידי כך שבן אדם אחד היה צריך לנסוע בשלושה רכבים.  בקיצור, הגיעה השעה תשע או עשר בערב, ליל שבת, וכולנו נכנסנו למכוניות, מחללי שבת שכמותנו, ונסענו לנו ונועם הלך ברגל לפתח תקוה. רק אחר כך  הוא סיפר לי שהוא  דאג לא להגיד לאף אחד מאתנו. שאלנו: נועם אתה עולה? אז הוא אמר לי: לא. או קיי, אז הוא הלך משדה התעופה בן גוריון איזה 15 קילומטר, ביום שישי בלילה אחרי שהוא היה עסוק ולחוץ כל היום".

"בנושא המסעדות, הרבה פעמים אתה גומר בעשר בלילה ביחידה ואתה רוצה לצאת לאכול. הרבה פעמים אתה הולך באופן הכי טבעי לאיזו מסעדה שהיא קרובה ליחידה, מסעדה לא כשרה, או כשאתה עולה לרמת הגולן ועוצר באחת המסעדות בצומת גולני, לפעמים ממש בכניסה למסעדה אתה פתאום שם לב: זו מסעדה לא כשרה. נועם תמיד היה אומר: זה בסדר, תעשו מה שלכם נוח, אני אסתדר. כמובן שברוב המקרים היינו מנסים להתחשב ולמצוא, היה חשוב לנו שגם הוא יוכל לאכול.  אבל זה מעולם לא היווה, באיזו שהיא צורה, נושא לכעס שלו עלינו או לכעס שלנו עליו. כ"שמוצניק" מאוד ידעתי להעריך את זה.

אני חושב שזה חלק מהיכולת המדהימה שהיתה לו לתקשורת עם כל אדם מכל סוג, אם זה אדם שעשרים שנה מעליו, אם זה אנחנו ששנהשנתיים מעליו, ואם זה הבדלי השקפת עולם, דת, מין, ואני לא יודע מה שתקרא לזה, בכל דבר היתה לו היכולת לתקשר מבלי לבטל את האני שלו. וזה דבר שאינו דבר שגרתי".

ד"ר אבי וייס, מנהל בית הספר התיכון "צייטלין" (תיכון עירוני תורני ב'-ג') בתל אביב: "לפני כשמונה שנים התקשר אלי נועם, שלא הכרתיו, לבית הספר, ובישירות הציג את עצמו כבנו של יחזקאל וכמשרת בסיירת מטכ"ל. הוא רצה, כך אמר לי, לארגן מפגש של צעירים דתיים מתוך כוונה לעודד אותם לשרת בסיירת מטכ"ל. אין כמעט בחורים דתיים בסיירת, אמר, וחשוב לעשות משהו בעניין. הוא ביקש להשתמש במתקני בית הספר כדי לקיים את המפגש. מובן שנעניתי ברצון …במפגש איתו היתה לי תחושה שהנה, כך צריך להיות… גם אופיו של השירות ללא פשרות, גם המעורבות ללא פשרות בחברה בישראל וגם הבנת התפקיד המיוחד של הצעיר הציוני דתי בתוך המירקם החברתי, שהוא נתבע ליותר, להרבה יותר… כשקראתי את הכתבות וכשצפיתי במנוחה ובמשה בטלוויזיה – התחבר אצלי הכל. התחבר אצלי הכל גם למשפחה ולדרכה, ולציונות הדתית הצרופה שלמדתי מיחזקאל"…

אשר (מי שראיין את נועם בבקו"ם, לאחר שנאלץ לעזוב את "גולני" בגלל פגיעה ברגל, והחליט להפנות אותו לסיירת מטכ"ל): "יש דברים שאי אפשר אפילו להגדיר אותם. אתה רואה את נועם, הרבה פעמים אתה מחפש משהו, ואתה רואה אותו ואתה יודע אחר כך שאת זה חיפשת בעצם. סך הכל בראיון כשאתה מראיין חייל, אתה לא יודע עליו הרבה. אתה יכול אולי בנתונים לראות כמה דברים ואני זוכר שהבחנתי בקומונסנס ובאמינות. אבל יש פעמים שאתה מתלבט ויש פעמים שאתה רואה משהו ויודע שאת זה אתה רוצה ואת זה אתה צריך, וזה מה שצריך לעשות. כעבור זמן, כשאתה מכיר את הבן אדם, אתה יכול לאמת או להכחיש כל מיני דברים שראית. אבל במקרה הזה פשוט ידעתי שאני הולך להצליח".

"אתה רואה בן אדם שהוא גם אינטליגנט, גם יש לו מוטיבציה, אז אתה יודע שהוא יצליח. וזה בדיוק מה שקרה".

"הוא למעשה היה בַּפַּלְגָה בתקופה שכל המינהלות של הפַּלְגָה, החל מאספקה וכלה בחומר לימודי, והכל הכל הכל, היה רק איש אחד שטיפל בזה, זאת אומרת זה בן אדם אחד שטיפל בכל הצד המינהלי של הפלגה, מאספקה ועד הכנת תרגילים, כוננות לחילוץ בתרגילים, וכל הדברים, פשוט היה רק בן אדם אחד. לא היה איזה גוף מינהלתי של כמה אנשים. נועם הצליח להשתלט על הכל, כולל גם להסיע אנשים מפה לשם, וכולל לעמוד בכוננות. לדעת שיש בן אדם שכשאתה צריך משהו אתה יכול להרים טלפון ואתה יודע שיש בן אדם, לא רק שהוא ליד הטלפון, אתה גם בטוח שהוא מבין מה אתה רוצה ממנו ושגם אם אתה לא יכול להגיד לו בדיוק מה אתה רוצה, מה אתה צריך, אז הוא מבין ומסוגל לארגן את זה. ואם צריך להיכנס לאיזה שהיא ישיבה ולהוציא מישהו משם, כי זה חשוב, אז הוא גם יודע לעשות את זה. זה היה כלבויניק, שהיה מאוד חשוב לסמוך עליו".

"נועם לא עשה את הדברים יבשים. הוא רצה לדעת למה כל דבר, לחקור, למה אני עושה את זה, מה אני עושה, איך אני עושה. זו תכונה  שהרבה אנשים הבחינו בה אצלו. אחר כך, היו תקופות שזה אפילו הרגיז כמה מן האנשים: למה אתה נכנס ואתה עוד לא בעניינים, ומה אתה שואל כל מיני דברים. אבל נועם, לא עניין אותו לעשות דברים כפשוטם, אלא להבין מה ולמה. בעיני זה מאוד מצא חן".

גלית (מהיחידה): "אני זוכרת אותו תמיד מחייך. אפילו מריבה איתו היתה  בחיוך".

טל: "נועם הצליח להשיג דברים ולשכנע אנשים בנעימות, בסבלנות. היתה נעימות בעבודה".

"אני חושב שהמדהים בכל זה מבחינת אופי הוא, שאם היית צריך לקטלג את נועם ולהגיד למה נועם מתאים בתוך ארגון כלכלי, היית אומר להיות איש שיווק. הכספיתנות שבו, הנחרצות, הביטחון, כל הדברים האלו פחות מתאימים לעבודה שהיא עבודת שטח כזאת, עבודת מטה בחלקה, שלא מתאימה אולי לאופי, ובכל זאת את העבודה הזו עשה הכי טוב שאפשר. אני חושב שהדבר שעבר כחוט השני אצל כל האנשים שעבדו איתו היה, שיכולת לדעת שמה שאתה צריך, ומה שצריך לעשות – ליד הכתף שלך עומדת הכתף של נועם, בגובה שווה. הוא ימשיך הכל וזה יגיע אליך בחזרה מתי שאתה צריך. כלומר, אתה לגמרי מובטח כאשר אמרת שאתה זקוק למשהו, שאתה צריך לעבוד על משהו. וזה כך בכל הדברים האחרים. האמינות המלאה הזאת. הביטחון הזה ביכולת ובעמידה בזמנים וכו'. אני חושב שזה מהדברים שהם דברים נרכשים, שהוא רכש אותם במהירות אדירה. אני חושב שחלק מזה היה גם מוטיבציה אדירה להשביע רצון, לעשות את הדברים כמו שצריך, מין סדר כזה, שהכל יהיה בסדר וזה אולי הדבר הכי בסיסי ופשוט. הוא היה עשר מהבחינה הזאת. וכאשר עבר קצת זמן והוא הרגיש קצת יותר ביטחון, הוא השתלב בדברים אחרים שלא היית מצפה".

רובי: "כשנועם היה בחופשה מהצבא היתה לי בעיה עם פרויקט של בניית בית ספר, כעשרה ימים לפני תחילת שנת הלימודים. אני הייתי בפניקה כי עמדתי לנסוע לחו"ל והייתי בפניקה שזה לא ייגמר בזמן. קראתי לנועם לדגל, ואמרתי לו: תשמע, זו המשימה, צריך למסור עשרה ימים לפני. ב20 לאוגוסט צריכים למסור את בית הספר, לא יעזור כלום. ומכיוון שאתה מהיחידה, אתה יודע מה צריך לעשות. אנשים לא יודעים מה זה לוח זמנים. יודעים אולי לבנות, יודעים אולי מה זה בנין, אבל לוח זמנים אף אחד לא יודע. זה הג'וב שלך: אני חוזר ב20 לספטמבר – יש בנין. והיה בנין. זה והקוריוזים שהתפתחו, זה שהיה מצלצל בשתים בלילה לקבלן ומזכיר לו שבשש הוא צריך להיות בעבודה. והקבלן, על מנת שלמחרת לא יצלצלו אליו שוב פעם, היה בא והכל דפק וכשחזרתי היה בנין.

יש בטח איזה 25 שנים הבדל ביני לבין נועם, ולמרות פער הגילים נקשרה בינינו מערכת יחסים מצויינת וחברות אישית. הוא ביקר אצלנו בבית, בעיקר כשהוא היה נוסע לתלאביב, גם בשבתות כשהיה בסביבה".