מכירים את הפרויקט "נשק וסע", המופעל בבתי ספר יסודיים? מדובר בפרויקט שנותן מענה לסכנה בטיחותית במקומות בהם דרכי הגישה לביה"ס הן צרות ומסובכות. הפטנט הזה מציע שההורים המסיעים את ילדיהם לבית הספר בכל בוקר, יעמידו את רכבם ליד המדרכה הקרובה לבית הספר, והורה תורן, יוציא את הילד מהרכב וילווה אותו בבטחה אל שער הכניסה. כך נמנע פקק מיותר של הורים אשר מחנים את רכבם ויוצאים מהרכב כדי לקחת את ילדם אל תוך בית הספר. השיטה הזאת גם מונעת מהילדים את הסכנה שבהליכה בין הרכבים הנוסעים, והם מלווים בבטחה מדלת הרכב- לדלת הכניסה לבי"ס.

שמחתי כשהתחילו את הפרויקט הזה גם בבית הספר של ילדיי. רק לא היה לי ברור, כאשר החניתי את רכבי וראיתי את ילדיי מתגלגלים ממנו החוצה, אל ידיו של ההורה התורן, מי הוא זה שאמור לנשק אותם במסגרת "נשק וסע"…?! בבדיחות אמרתי להורה הנבוך עם הווסט הצהוב, שעמד על המדרכה, שהוא פטור מהנשיקה, רק שייתן להם יד וילווה אותם בבטחה פנימה לבית הספר.

ובנימה רצינית יותר, חשבתי על כך שיש משהו כמעט "אלגורי", ברעיון שעומד מאחורי הפרויקט הזה, ושאותו אני רוצה לתאר כאן. נדמה לי שכהורים, בעידן הנוכחי, יש משהו מפתה במחשבה שתפקידנו להוריד את הילדים במדרכה הקרובה לבית הספר, לנשק אותם, ואז לנסוע לדרכנו. כל מה שיקרה ליקר לנו מכל, מרגע עזיבתו את הרכב המשפחתי והלאה, כבר איננו בתחום האחריות שלנו. מרצוננו או שבעל כורחנו.

הפסיכולוגיה החינוכית של היום מרבה לדבר על "אובדן הסמכות ההורית". יש על כך סדרות שלמות של ספרים, תכניות אירוח שלמות בטלוויזיה ואפילו סדרת ריאליטי שמוקדשת כולה לאסון המשפחתי של ימינו. מה לא עושים כדי להחזיר לנו את האמון בעצמנו?! לשכנע אותנו שאנחנו דווקא כן מסוגלים להיות הורים לילדים שאנחנו בעצמנו ילדנו, ולא לסמוך על גורמים חיצוניים שיעשו את העבודה המפרכת והלא בדיוק מתגמלת (לפחות לא במידי) של חינוך ילדים.

במעבר שבין הבית לבית הספר, מתרחש מהלך כפול של אובדן סמכות. כשאין באמת סמכות הורים בבית, קשה מאוד להחיל אותה על הילדים בכיתה. יחד עם זאת, כשההורים מאבדים את הסמכות על הילדים, הם טועים ומתפתים לחשוב שבית הספר יעשה את העבודה, ולכן גם קצת משחררים את עצמם מאותה אחריות כבדה. בנמשל, אם ההורה לא מתאמץ לדבר עם הילדים שלו באופן סמכותי (כי מפחד מכישלון, כי כבר נואש או לא מאמין שיקשיבו לו), אי אפשר באמת לצפות שבבית הספר המורים שלו כן יצליחו. בחינוך הדתי, יש לנו אשליה כזאת, שלא כל כך משנה מה הילד שלנו יחווה בבית- העיקר שבית הספר יהיה מקום מוגן, "חזק" וסמכותי. בהיבט הדתי- אנחנו  מצפים שהילד/ה שלנו יתפללו כל בוקר, ילמדו תורה, יספגו ערכים, יתלבשו באופן מכבד וייזהרו מלעבור עבירה. עוד יותר מכך, אם כל הילדים שלומדים איתם בכיתה ובמוסד, יהיו גם כן כמותם, אז החממה הזאת כבר תגדל אותם, ללא הפרעות ורעשים חיצוניים ומזיקים. במידה מסוימת, האשליה הזאת קיימת ועובדת על כולנו, במינונים שונים. כל מה שקשה לנו בהתמודדות מול הילדים שלנו, מול השאלות שלהם ומול המאבקים הקטנים והמעצבנים על שמירת אורח חיים דתי, אנחנו קצת מקווים שבית הספר כבר יעשה את העבודה השחורה. הוא, והחממה שנבנה בתוכו ובאמצעותו.

אני רוצה להציע, שנסיר קצת אחריות מבית הספר, וננסה להחזיר אותה הביתה.

בחודש הקרוב תנועת נאמני תורה ועבודה, מובילה שני מהלכים חשובים שנוגעים בסוגיות האלו בדיוק. האחד זה כנס התנועה השנתי, שיעסוק בנושא של משפחה והשני- כנס ארצי להורי ממ"דים, שמנסה להחזיר את האחריות ההורית, ולקחת את החינוך בידיים שלנו- גם כשהילדים בבית הספר.

לקראת צאתנו לדרך, בשני השבילים האלו, אנחנו מבקשים לשלב ידיים עם ציבור ההורים הדתי, ולבקש את תמיכתם והשתתפותכם במהלכים האלו- לחזק את הבית, ולהאמין בהורות תומכת ונוכחת. לא עוד "נשק וסע" כברירת מחדל חינוכית, אלא הורות דתית משמעותית, שמלווה את הילדים ומאמינה בכוחה ובכוחם. הורות שלא מחפשת דרכי קיצור או גישה חלופיים, אלא סוללת דרך בטוחה לעולם מורכב ומעשיר.