סוף לעוולות בשם היהדות
10/03/2008
על בית הדין הרבניים לשמש דוגמה להלכה העושה צדק, ולא להפוך לכלי הגורם לאי צדק. בראש ובראשונה צריך לעמוד בראשו אדם המסוגל לשמש דוגמה אישית ומוסרית
יציאה כנגד מינויו של הרב מצגר לנשיא בית הדין הרבני מחזירה אותנו אחורה, לכך שאת מוסד הרב הראשי והרבנות הראשית הקים הרב קוק, וכך גם אם הרב מצגר הוא לא ממש ממשיכו, בכל זאת נחשוש – איך אפשר להדיח רב ראשי? כשמנסים למנוע את הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים, אי אפשר שלא להיזכר בנשיא בית הדין הגדול הראשון, הרב הרצוג, שחזונו היה מדינה יהודית המבוססת על מערכת משפט דתית אשר בכוחה לדון בכל ענייני המדינה עבור כלל האומה. ומה אם אין בין חזון זה לבין המציאות ולא כלום? בית דין רבני עדיין נתפס אצלנו כמעוז אחרון במדינה חילונית.
ממלכת כוהנים גוי קדוש
כחניכת החינוך הציוני דתי גם אני מתחברת לפנטזיה של מדינה תיאוקרטית בבחינת "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". ללא קושי אני יכולה להזדהות עם חזונו של הרב הרצוג כאשר הוא מדבר על המשפט האידיאלי במדינה היהודית שתקום. אבל צריך להודות באמת, החזון התיאוקרטי שלי ושל רוב הציבור המגדיר עצמו דתי מודרני, הרבה יותר קרוב לאידיאל של מגילת העצמאות מאשר למדינת הלכה של ממש (מדינה "שתהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל"). לכן המאבק לטוהר הממסד הדתי אפילו לא מסמל עבורי את ניפוץ החלום (במאמר מוסגר נזכיר כי גם הרב הרצוג דחה את מימוש החלום לימות המשיח). מדובר פה בשתי תפיסות עולם שונות, גם אם אלו ואלו מוגדרות "דתיות".
הדיינים צריכים לעבור שינוי בתפיסתם
ברור לנו כי בתי הדין הרבניים, אם חפצים הם בהמשך קיומם, צריכים לעשות שינוי עמוק ויסודי בתפיסת עולמם. כערכאה היונקת את סמכותה מהחוק האזרחי ופועלת בסביבה דמוקרטית, החברה בישראל לא תוכל להמשיך ולסבול את הפער ההולך וגדל בין הגישות השמרניות-פטריארכאליות בבית הדין, לבין המגמה המתחזקת של הכרה בזכויות אדם. ההלכה המוחלת בבתי הדין לא יכולה עוד לנגוד את ערכי המוסר המערבי, ועל כן יש לפרשה ולהתאימה למציאות חיינו בה, למשל, אישה היא שוות זכויות לגבר בכל מובן משפטי. על בתי הדין להשתמש בהלכה כדי לעשות צדק בין בני אדם, ולא הפוך או לגרום לאי צדק באמצעותה.
בשנים האחרונות עסקנו ארגונים חברתיים אורתודוקסים, ובפרט ארגוני נשים אורתודוקסיות (מבוי סתום, קולך ונאמני תורה ועבודה), בשני מאבקים דומים אך שונים. האחד, מניעת מינויו של הרב מצגר לרב ראשי, והשני, מניעת העברת החוק להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים.
שני המאבקים מתאפיינים בהליכה נגד הממסד הדתי, אך לא כמאבק מגזרי, והארגונים שנטלו חלק במאבק בשני המקרים תפקדו כשומרי החומות עבור החברה כולה.
השתלטות הקו הקיצוני
האפשרות שהרב מצגר ישמש כנשיא בית הדין הרבני מייצגת את השתלטות הקו הקיצוני והמחמיר שמשליט הרב אלישיב בתוך בתי הדין הרבניים ביחס למתן גיטין, ואת הידרדרותה המוסרית של המערכת המוכנה להעמיד אדם זה בראשה. ואילו הניסיון למנוע את הרחבת הסמכויות של בית הדין הרבני הוא מניעת הענקת כוח נוסף למערכת שכבר הוכח שאינה ממלאה את תפקידה כמוסד שאמור לסייע לנשים מסורבות גט, ומפלה נשים לרעה.
החשיבה הדיכוטומית המאפיינת מפלגות כמו ש"ס הובילה אותם למתקפה ספציפית על הארגונים האורתודוקסים עם יותר מרמיזה כי יש כאן רדיפת דת ישנה בלבוש מודרני. הגיע הזמן לענות ולומר את המובן מאליו – יציאה כנגד עוולות הנעשות בשם הדת, משמעה דאגה לעם ישראל ולהמשכיותו, לא פחות מאלו הדואגים ש"לא נהפוך לשני עמים". הדאגה לשמרנות הלכתית תוך רמיסת כבודן, זכויותיהן וקולן של נשים הניצבות בפני הדיינים, תוביל לקיצה של המערכת הנושאת את דגל ההלכה.
לעת עתה זכינו בשני המאבקים. הרב מצגר לא יכהן כנשיא בית הדין הרבני, והחוק להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים הוקפא. מה שמוכיח שגם לציניות פוליטית קיים גבול מוסרי, ושיקולים קואליציוניים לא תמיד גוברים על השכל הישר. יש תוצאות למאבק שהמניע שלו הוא צדק חברתי, ואסור להרפות ידיים למרות עכבות מבית ומחוץ. אסור לנו להשלים עם פוליטיזציה של שרותי הדת ועם עוולות בשם הדת. דווקא אלו שזהותה היהודית והדמוקרטית של המדינה יקרה עבורם, חייבים להמשיך ולפעול שלא יהיה פתח לחפות ולכסות על פשעים מתוך תסביכי המגזר, ועם זאת בתקווה מתמדת שיום אחד נהיה גם אנחנו מיותרים.
עו"ד בתיה כהנא דרור היא יועצת משפטית של "מבוי סתום" (הפועלת למען מסורבות גט), וחברה בתנועת "נאמני תורה ועבודה"