עד כי ידע העם כולו כי חלף הנגיף מפניו, פרשת תרומה, תשפ"א
פרשתנו מתחילה במה שנראה לכאורה כייתור הלשון, כי הפסוק הראשון אומר, "וידבר ה' אל משה לאמר", ומיד לאחר מכן נאמר "דבר אל בני ישראל" (שמות כ"ה א'-ב'). וכי לא היה די בכך שיאמר, "וידבר ה' אל משה לאמר… ויקחו בני ישראל תרמה"? ואכן כך כתב בעל האור החיים:
צריך לדעת למה לא הספיק במה שקדם לומר "לאמר", והדבר מובן שלבני ישראל יאמר? או לא היה צריך לומר "לאמר" ויספיק באומרו "דבר אל בני ישראל [ויקחו לי תרומה]". ונראה לי על דרך מה שאמרו חז"ל, "[אמר רבה:] מנין שהאומר דבר לחבירו שהוא בבל תאמר? [אלא אם כן נותן לו רשות, רש"י שם]. שנאמר, "וידבר ה' אל משה לאמר" (יומא ד' ע"ב). ועל פי הדברים האלה יצטרך לומר "דבר אל בני ישראל". שאם לא כן יחשוב משה כי לא בא אלא לתת רשות, שאין זה בבל תאמר. חובה מנין? תלמוד לומר, "דבר וגו". ולדרך זה תמצא מרגוע לנפשך בכל התורה כולה, שאמר הכתוב "לאמר", וחזר לומר "דבר", כי בכל מצוה צריך לומר לו "לאמר" ו"דבר" ובאחת מהנה לא יהיה נשמע שחובה עליו הדברים… וכו'.
ולולי דמסתפינא הייתי מוסיף שלא די בדיבורו של המנהיג בלבד, אלא ישנו צורך שהמסר יועבר על ידי ראשי העדות, כי רק כך תגיע פקודה אל "כל איש", ואף לא כרשות אלא כחובה.
כלומר, פקודות הממשלה וקבינט הקורונה בלבד אין בהן וודאות שיחלחלו לכל רובדי האוכלוסיה. והרי תופעה ידועה ומדאיגה היא שציבורים שונים ומרובים מסרבים להתחסן מסיבות שונות אשר איתם. ועל כן חובה על ראשי הערים והישובים להעביר את תוכן התקנות והגזרות לבני עמם, ולשדלם ולשכנעם אם בדרכי נועם ואם בדרכים קשות יותר, עד שיקיימו את חובתם. הווי אומר, רק שיתוף פעולה בין הדרג המדיני והדרג המנהלי יוכל להביא לידי התחסנות של כלל האומה.
ואכן ראינו שישנם ראשי ערים וישובים אשר הציעו פרסים ותגמולים, ואפילו אם רק סמליים, בכדי להתגבר על ההסתייגויות והפחדים של המהססים להתחסן. ויפה עשו, כי אין בדרך זו משום החלשת חומרת החובה, אלא דרך יעילה של שכנוע לקיים את המטרה הנכספת.
ותקוותנו כי אכן יחלחלו ויתקיימו פקודות הממשלה על כל חלקי העם, עד שרווח והצלה יעמדו לנו, ונוח לנו מאויבנו הנגיף ונשמח באדר וברפואת העדר כולו, ונזכה להיות עטרת תפארת לכל העמים.