על הבחירה בסוג חינוך הילדים. פרשת תולדות תשפ"ג
בספרו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל, יחוה דעת חלק ה' סי' נ"ו, עמ' רנ"א-רנ"ח, הועלתה השאלה על תלמיד שרוצה ללמוד בישיבה גבוהה, והוריו רוצים שילמד בישיבה תיכונית, האם חייב התלמיד להישמע להוריו, או לא. ותשובתו, הפשוטה לכאורה, היא שאינו חייב להישמע להוריו, אלא רשאי הוא ללכת ללמוד תורה בישיבה שבה לומדים תורה בכל שעות היום, ואפילו אם הדבר הוא בניגוד לרצון הוריו, כי גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם, וכפי ששנינו בפאה א' א', תלמוד תורה כנגד כולם.
הלשון "גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם", הוא על פי מה דאיתא במגילה ט"ז ע"ב-י"ז ע"א: אמר רבה אמר ר' יצחק בר שמואל בר מרתא: גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם, שכל אותן השנים שהיה יעקב אבינו בבית עבר, לא נענש… דתניא: היה יעקב בבית עבר מוטמן י"ד שנה… וכו'. וראה רש"י סוף פרשת תולדות, דיעקב לא ביקר אצל אביו ל"ו שנים, ואולם לא נענש על כ"ב שנה, כ' בבית לבן וב' בדרך [ראה בר"ש, הוא ר' שלמה ב"ר שבתי ענו. לשאילתות בראשית, מהדורת מירסקי עמ' קכ"ט], וכנגדן היה יוסף במצרים כ"ב שנה מגיל י"ז עד ל"ט. אבל על י"ד שנה שלמד לא נענש. (וראה סדר עולם רבה פרק ג'.)
ובשאילתות, פרשת תולדות, שאילתא י"ט (מהדורת מירסקי עמ' קכ"ח-קכ"ט) איתא: … אילי מאן דאית ליה אבא ומחייב למיטרח קמייהו, לאוכלינהו ולאשקויינהו, ולעיולינהו ולאפיקינהו ולאלבושינהו ולכסויינהו, כדתנן (קידושין ל"א ע"ב): אי זהו כיבוד אב ואם? מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא, ובעי למיזל גבי רביה למיגמר, או למקום תורה, דלא למיגמר ליה בלחודה (ראה אבות ד' י"א, שבת קמ"ז ע"ב)… הי מינייהו עדיף? [כיבוד אב ואם או דילמא תלמוד תורה עדיף? מי אמרינן] תלמוד תורה עדיף, דהא הוא עדיפא מכל מעשה, או דילמא כיבוד אב ואם עדיף, דהוקש כבודם לכבוד שמיים, דכתיב "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ' י"ב) וכתיב "כבד את ה' מהונך" (משלי ג' ט') הלכתא מאי? תא שמע: דאמר רבא: אמר לי ר' יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: גדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אב ואם, שכל אותן ארבע עשרה שנה שהיה יעקב אבינו בבית עבר לא נענש עליהם. אלא עשרים ושנים שנה שלא כיבד אביו.
ונשאל בעל תרומת הדשן, לר' ישראל איסרלן בתשובותיו סי' מ': שאלה: תלמיד רוצה לצאת ממדינתו ללמוד תורה לפני רב אחד שהוא בטוח בו שיראה סימן ברכה לפניו, ואביו מוחה בו בתוקף, ואומר לו: בני, אם תלך לאותה מדינה שהרב שם, תצערני עד מאד, כי אדאג על כך תמיד חס ושלום פן תהא נתפס או יעלילו עליך כמו שרגילין באותה מדינה … תשובה: יראה דאין לשמוע כהאי גוונא לאביו, דתלמוד תורה עדיף מכיבוד אב ואם. שהרי יעקב אבינו לא נענש על כיבוד אב כל אותן שנים שלמד תורה בבית עבר. ואין נראה, לחלק בין כיבוד אב ואם ובין מה שאביו מוחה בידו ושמצערו במה שעובר על צוואתו, דהא תרוייהו מצוות עשה נינהו (שהרי שניהן מצוות עשה) כבודו ומוראו…
עוד כתב התרומת דשן שם [ד]: לצאת לתלמוד תורה, אף על פי שמוצא ללמוד תורה במקומו, עדיף מכיבוד אב ואם… דקיימא לן כר' יוסי דלא מן הכל אדם זוכה ללמוד (עירובין מ"ד ע"ב).
וכבר נזכר עניין זה בספר חסידים סי' תתקנ"ו, דשם איתא: תלמיד שאינו חפץ ללמוד תורה מחכם שבעירו מפני טרדות הבית שיש לו בביתו, הרי אמרו חכמים שלא מכל אדם ולא בכל מקום זוכה אדם ללמוד. לפיכך אם יוצא לחוץ לארץ מותר. והשווה שם סי' תתקס"ה, ובשו"ת מים רבים, לר' רפאל מילדולה, אמסטרדם תצ"ג, עמ' מ"ט, דשרי אפילו שאינו רבו שטרם נתנסה אצלו, אלא שמפורסם הוא כמצליח עם תלמידיו. והוסיף ר' יהודה עייאש, בשו"ת בית יהודה, ליוורונו תק"ו, יורה דעה סי' נ"ד, שהרי גם יעקב אבינו יכול היה ללמוד תורה מפי אביו יצחק, ובכל זאת לא נענש על שהלך לבית מדרשו של עבר ולמד שם י"ד שנה. וכן נפסק להלכה בשלחן ערוך יורה דעה ר"מ כ"ה, וזה לשונו: תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר שהוא בוטח בו שיראה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם, ואביו מוחה בו לפי שדואג שבאותה העיר הגויים מעלילים, אינו צריך לשמוע לאביו בזה. ואף גדולה מזו, מצאנו בפתחי תשובה ליורה דעה שם ס"ק כ"ג, שהביא בשם חמודי דניאל כתב יד: נראה דהוא הדין אפילו ספק לו שמא יראה סימן ברכה, מותר.
אך הרב עובדיה מעיר (שם עמ' רנ"ג) שהיה מקום להצדיק את ההורים על פי משנת אבות ב' ב', ששם אמר רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עוון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון. ובברכות ל"ה ע"ב: תנו רבנן: "ואספת דגנך" (דברים י"א י"ד)- מה תלמוד לומר? לפי שנאמר, "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א' ח'), יכול דברים ככתבם? תלמוד לומר "ואספת דגנך", הנהג בהם מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל. (ופירש רש"י שם: שאם יצטרך לבריות ולא יעסוק במלאכתו, סופו להתבטל אף מדברי תורה.) ר' שמעון בן יוחאי אמר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורע בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על ידי אחרים, שנאמר, "ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובני נכר איכרכם וכורמיכם". (ישעיה ס"א ה'), ובזמן שאינכם עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית על ידי עצמם.
אמר אביי: הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידם, כר' שמעון בן יוחאי, ולא עלתה בידם, וכו'. ועל פי דבריו אלה של אביי נפסק בשלחן ערוך אורח חיים קנ"ו א': אחר כך [דהיינו שהתפלל בבית הכנסת שחרית, הלך לבית המדרש וקבע לו עיתים לתורה- שם סי' קנ"ה], ילך לעסקיו, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו. ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו. (ע"ע במחצית השקל שם ס"ק א', ובמה שהביא מהגהות מימוניות שם ודיונו עליו.)
אומנם הדיון שם אינו בתלמיד המבקש ללמוד בישיבה, אלא בבעל משפחה שצרכי הפרנסה רובצים על כתפיו. ואולם, שמא אף לתלמיד החפץ בתורה חל עליו חיוב גם ללמוד מקצוע שילווה אותו לאורך חייו. ואכן תשובתו של הרב עובדיה היא, כי המימרא דיפה תלמוד תורה עם דרך ארץ מתייחסת ל"סתם בני אדם". ואילו "לאשר חשקה נפשו בתורה ואדיר חפצו להתעלות במעלות התורה וביראת ה' טהורה, ומשאת נפשו להגיע לכלל מורה הוראה בישראל ולדון דין אמת לאמיתו, ולזכות את הרבים, ולהגדיל תורה ולהאדירה, אשר אין לך מידה גדולה הימנה, על כגון זה כבר אמר ר' נהוראי במשנה (קידושין פ"ב ע"א): מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, כי ידע את נפש בנו והתמדתו ושקידתו על דלתות התורה, כי "גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו" (משלי כ' י"א)" וכו'. וראה בהמשך דבריו, ומה שהביא משמו של הפני יהושע שם, שאין ר' נהוראי חולק על רבן שמעון בן גמליאל, אלא שדיבר כלפי עצמו, וראה בהמשך דבריו המאלפים של הרב עובדיה [ואולי אף הוא דיבר על עצמו!], אלא שמשתמע מדבריו שלא יהא זה אלא בתלמיד שמכירים בו היטב שנפשו חשקה בתורה ורצונו עז לעסוק אך ורק בה. עליו נאמר שרשאי הוא להמרות את רצון הוריו. אך לא יהא זה אלא ליחידי סגולה שמוכחת אמיתות רצונם. אך על הרוב לנהוג כדעתם של רבן גמליאל בנו של ר' יהודה ור' ישמעאל, שהרי על הכלל נאמר: כל תורה שאין עמה דרך ארץ סופה בטלה. וראה סדר אליהו רבה, מהדורת איש שלום עמ' 1: מלמד שדרך ארץ קדמה לכל. ובדומה לכך בויקרא רבה ט' ג': דאמר ר' שמואל בר נחמני: עשרים ושישה דורות קדמה דרך ארץ את התורה, הדא הוא דכתיב, "לשמור את דרך עץ החיים" (בראשית ג' כ"ד), "דרך"- זו דרך ארץ, ואחר כך "עץ החיים"- זו תורה.
אך אם תאמר שבירושלמי פאה א' א' [ד' ע"א] איתא: ר' ברכיה, ור' חייא דכפר תחומין: חד אמר: אפילו כל העולם אינו שווה אפילו לדבר אחד מן התורה, וחד אמר: אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה [שלומד אותו והוגה בו, פני משה שם], וכו', ומשמע מיניה דתלמוד תורה עולה על כולן. אלא שבהמשך הסוגיא שם מתברר שמדובר אך ורק כאשר אפשר לקיים את המעשה על ידי אחרים. אך כאשר אי אפשר לקיימו על ידי אחרים (כגון במצוות בין אדם למקום), המעשה קודם. וכפי דאיתא בירושלמי חגיגה א' ז', דשם מסופר: וכבר נמנו בעליית בית אריס בלוד: התלמוד קודם למלאכה. רבנן דקיסרין אמרין: הדא דאת אמר בשיש שם מי שיעשה [כלומר: אחר]. אבל אם אין שם מי שיעשה, המעשה קודם לתלמוד. (וראה בהמשך שם, ומה שכתב ר' ישכר תמר בעלי תמר לפאה שם, עמ' שנ"ט, ושם חגיגה עמ' רל"ח.) ועל כן, אם למשל, ההורים חולים או עניים, וכיוצא בזה, וזקוקים הם לבניהם, ועל כן אין רצונם כי ילכו ללמוד בישיבה גבוהה, אזי יש בכוחה של מצוות כיבוד אב ואם בכדי לדחות את מצוות לימוד תורה בישיבה.
סמא דמילתא, בבחירת מקום וסוג החינוך לילדים, יש להורים לקחת בחשבון, מחד גיסא, את רצונותיהם וכישרונותיהם של ילדיהם, אך, מאידך גיסא, גם צרכי ההורים מהווים מרכיב חשוב בהחלטה. ויהי רצון שבחירות הילדים ואף של ההורים תהיינה אך לברכה. אמכי"ר.