מחקר

עמדות גדולי הרבנים בדור האחרון בנוגע לבתי ספר סלקטיביים ולאינטגרציה

מתוך: החינוך הממלכתי-דתי, תמונת מצב, מגמות והישגים

נספח

אייל ברגר

תשרי תשע"ה

מתוך הדברים:

הרב אברהם שפירא: "אני בעד אינטגרציה ובלי זה אין אנו מסכימים לפתיחת בית ספר "נועם". ""מצוה לחנך ילדים שהם יהודים. ואין מצוה לחנך יחסניים"

הרב מרדכי אליהו: " אסור להפלות בין ילד לילד. עולים שהגיעו ארצה ומוכנים לשלוח את ילדיהם לבית ספר דתי או תורני – אף על פי שאינם שומרי תורה ומצוות – מצווה לקבלם בסבר פנים יפות, לעזור ולסייע להם, ובשום אופן אין לדחות אותם"

הרב שלמה גורן: "חייבים להנהיג אינטגרציה לפי ההלכה… לפנינו איפוא קביעה ברורה ביחס לחינוך יסודי, ממלכתי ולאומי בגיל הרך, שם אין רשות לערוך סלקציה בין התלמידים ולא הפרדה בין בתי הספר, אלא חייבת להיות אינטגרציה בין כל המעמדות והשכבות"

עמדות גדולי הרבנים בדור האחרון בנוגע לבתי ספר סלקטיביים ולאינטגרציה[1]

הרב צבי יהודה מלצר זצ"ל

רבן של פרדס חנה ושל רחובות ומייסד ישיבת הדרום

מתוך דברים שכתב לזכרו נכדו, הרב יואל עמיטל, במלאת ארבעים שנה לפטירתו. הדברים מובאים באתר ישיבת שעלבים.

לפרדס חנה הגיע הרב צבי יהודה מלצר בשנת תרצ"ו, לאחר שנבחר לרבה של המושבה. בבואו למושבה לא היה בכל בוקר מנין לתפילת שחרית, וכן לא היתה כל פעילות דתית מיוחדת במשך ימי השבוע. מיד עם בואו ארגן מנין קבוע לתפילת שחרית, וכן שעורי תורה לגברים ונשים. בפרדס חנה היה באותם שנים בית ספר משותף אחד לכל הזרמים במושבה, שבו למדו גם הילדים הדתיים. היתה הסכמה שבבית הספר תהיה תפילה קצרה בבוקר שבה ישתתפו כל הילדים, וכן תיאמר על ידי כל התלמידים ברכת המזון לאחר האוכל. לצורך זה היתה חובה על כל הבנים להביא כיפה לבית הספר, וכן היתה התחייבות למנות אחוז מסויים של מורים דתיים.

באחד הימים לחצו עליו הורים לפתוח בית ספר דתי נפרד. הרב הבין שהדבר עלול להעכיר את האווירה במושבה, והפירוד גם ישאיר את בית הספר הוותיק ללא כל סממן דתי. משגברו הלחצים פנה הרב מלצר יחד עם משה פרוינד (מעסקני היהדות הדתית בפרדס חנה) לחזון איש בשאלה האם לפתוח בית ספר דתי נפרד, כאשר ברור שכתוצאה ממנו ילדי הפועלים לא יקבלו בבית הספר שום דבר ביהדות. הרב מלצר סיפר שהחזון איש קם, הסתובב בחדרו הלוך וחזור, ואח"כ פנה אליו ואמר לו שזו שאלה שהוא אינו יכול להכריע בה, ורק לרב המקומי יש את הסיעתא דשמיא להכריע בשאלה קשה כזו. הרב ראה בתשובה זו חיזוק לדעתו שלא להפריד את בית הספר, וכך היה.

הרב שלמה גורן זצ"ל

הרב הצבאי הראשון והרב הראשי לישראל בשנים 1972-1983

בתשובה המופיעה בשו"ת תרומת הגורן חלק ב' סימן לב' התייחס הרב שלמה גורן באריכות לבתי ספר סלקטיביים ולאינטגרציה.

שאלה: 

א. מה דעת ההלכה לגבי בתי ספר אליטיסטיים וסלקטיביים?

ב. האם אפשר לכפות אינטגרציה על ציבור ההורים?

ג. האם רצוי להנהיג אינטגרציה לפי ההלכה?

ד. האם קיים בימינו "תלמיד שאינו הגון" ואם כן, מיהו?

תשובה 

שאלה ראשונה: מה דעת ההלכה על ייסוד בתי ספר אליטיסטיים, דוגמת ביה"ס "נועם" או האולפניות (אלו הם בתי ספר סלקטיביים)? האם לא עדיף השיקול של אחדות ישראל?

תשובה: בהלכה ישנן שתי מערכות בחינוך היהודי. האחת שהיא מן התורה ומוטלת על האב, כמו שכתוב "ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם" (דברים יא', יט'), ודרשו חז"ל במסכת בבא בתרא (כא', א'): "ולמדתם אתם", וכמו שפירש רש"י שם: "ולמדתם אתם – האב עצמו מצוה ללמדו"… אולם בנוסף למצוה זו המוטלת על האב ללמד לבניו תורה שבכתב, קיימת מצוה מן התורה על כל חכם מישראל ללמד לתלמידים תורה, שגם הם נקראים בניו…

בחירה סלקטיבית של תלמידים 

חיוב זה ללמד תורה, המוטל על חכמי ישראל באופן פרטי, מרשה להם לבחור את תלמידיהם באופן סלקטיבי, כי הם אינם אחראים על חינוך העם באופן כללי, אלא מטעם "'ושננתם לבניך' (דברים ו', ז') – אלו התלמידים" (רש"י שם). ולא מדובר כאן על תלמיד שאינו הגון, שבין כך אסור ללמדו תורה כמו שיתבאר להלן, אלא בבחירה בין מי שרואה ברכה בלמודו לבין מי שאינו רואה ברכה בלמודו…

המערכת השנייה של חינוך הילדים היא מערכת לאומית-ממלכתית, כלל ישראלית, ולכאורה היא אינה מעוגנת במצות התורה באופן ישיר, אלא התפתחה כתקנה של חכמי ישראל בתקופת הסנהדרין בימי הבית השני… מערכת זו של החינוך הקיימת בהלכה, קמה בשלבים ולא בבת אחת. במסכת בבא בתרא (כא' א') נאמר: "דאמר רב יהודה אמר רב, ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל. שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה… התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים… ועדיין מי שיש לו אב מעלה ומלמדו, מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד. התקינו שיהיו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז. ומי שהיה רבו כועס עליו מבעט בו ויוצא. עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע", עד כאן לשון הגמרא. נמצינו למדים מסוגיא זו כמה עקרונות יסוד במערכת החינוך הקדומה:

… מכיוון שלא נזכר מי תיקן תקנה ראשונה זו, סביר להניח שנקבעה בידי הסנהדרין הגדולה או אפילו ע"י אנשי הכנסת הגדולה. לפי השערה זו יש להקדים תקנה ראשונה זו בחינוך היהודי לראשית ימי הבית השני, בה התקיימה ופעלה הכנסת הגדולה בקרב העם בנושא חינוך העם לתפילה ולשפה העברית…

יש ללמוד שאנשי כנסת הגדולה דאגו לחינוך העלגים בעם שיוכלו להתפלל תפילות כסדרן כמו בעל הלשון הצחה. מכאן הוכחה ראשונה שבכל הנוגע למערכת החינוך הממלכתית, היא היתה מכוונת לכל ישראל. לפיכך אין להפלות בין התלמידים המוכשרים לבין המפגרים, אלא הדאגה צריכה להיות השוואת הרמה החינוכית אצל כולם ולהביאם לרמה אחת, כמו שעשו אנשי כנסת הגדולה ביחס לתפילות. מכאן שבמערכת חינוך לאומית אין להנהיג סלקטיביות בין התלמידים, אלא יש לנהוג אינטגרציה ולדאוג לרמה שוה בין כולם, מבלי לשים לב לרמה האינטלקטואלית של המשפחה ולמעמד שלה…

התקנה השלישית שנויה במסכת בבא בתרא הנ"ל, שם נאמר: "עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע"… תקנה זו של יהושע בן גמלא קבעה סופית את מערכת החינוך הממלכתית של עם ישראל מבחינת ההלכה…

במערכת חינוך ממלכתיתלאומית אין מקום לבתי ספר אליטיסטיים 

במערכת חינוכית ממלכתית זו, לפי תקנת יהושע בן גמלא, המוטלת כחובה על כל עיר ועיר ועל כל ציבור ועל כל פרט ופרט באופן אינדיבידואלי, אין מקום לסלקציה בין התלמידים ולא להקמת בתי ספר אליטיסטיים לבעלי מעמדות מיוחדים…

מובאת היא בשלחן ערוך יורה דעה הנ"ל (סימן רמה סעיף ט') בזו הלשון: "אפילו תינוק שאינו מבין לקרות לא יסלקוהו משם אלא ישב עם האחרים אולי יבין". לפנינו איפוא קביעה ברורה ביחס לחינוך יסודי, ממלכתי ולאומי בגיל הרך, שם אין רשות לערוך סלקציה בין התלמידים ולא הפרדה בין בתי הספר, אלא חייבת להיות אינטגרציה בין כל המעמדות והשכבות. ובודאי שאין לעשות סלקציה בין האוכלוסיה העשירה לענייה…  לכאורה, זה אמור בכל הנוגע לחינוך יסודי לילדים בגיל הרך, עבורם הוקמו, כתוצאה מתקנת יהושע בן גמלא, בתי ספר המפורזים בכל עיר וישוב. מה שאין כן בכל הנוגע לחינוך גבוה למבוגרים, נוכחנו לכאורה לראות שהנוהג היה, בתקופת המשנה והתלמוד, שכן ערכו סלקציה בין התלמידים, הן בכל הנוגע לחינוך חינם והן בנוגע לרמה השכלית, הרצון והכושר של התלמיד…

שאלה שניה: האינטגרציה היא עובדה קיימת. בהרבה מקרים היא מתבצעת בניגוד לדעת ההורים. האם יש בעיות הלכתיות בכפיית האינטגרציה?

תשובה: לאור הברור הנ"ל יש להסיק שהאינטגרציה תואמת את תקנות החינוך, כפי שהותקנו בתקופת הבית השני, לפחות כאשר מדובר בחינוך יסודי. ולכן מן הדין הוא לכפות את האינטגרציה על ההורים ולא להרשות שום אפליה ביחס לחינוך בבתי הספר היסודיים בין ילד לילד, בין שכבה לשכבה, בין עדה לעדה ובין מעמד למעמד. הפליה כזו נוגדת את תקנות החינוך של ר' שמעון בן שטח נשיא הסנהדרין ושל יהושע בן גמלא הכהן הגדול, שהפכו להיות הלכה.

שאלה שלישית: בהנחה שמדינת ישראל היא מדינת הלכה וראשי מערכת באים לשאול לדעת הרב האם להנהיג אינטגרציה במערכת החינוך, מה כבוד הרב היה פוסק?

תשובה: התשובה לשאלה זו כלולה בתשובה לשאלה 2, שחייבים להנהיג אינטגרציה לפי ההלכה. אולם לכאורה עלינו להבחין ולהדגיש שאין חובה של הנהגה אינטגרציה בחינוך לפי ההלכה אלא בחינוך יסודי, כמו שנוכחנו לראות מסוגיות התלמוד. אבל כל הנוגע לחינוך על-יסודי, לכאורה יש אולי מקום לומר שאין לכפות אינטגרציה על ההורים… אולם ממה שאירע בימיו של ר' אלעזר בן עזריה שביטל את החקירות והבדיקות של התלמידים, כפי שהיה נהוג לפניו בימיו של רבן גמליאל נשיא ישראל נכדו של הלל הזקן, חקירות שהיו על רקע של אי-אמינות דתית, אם תוכם כברם או לא, ומכך שהתלמוד מוכיח שצדק ר' אלעזר בן עזריה בזה שביטל את החקירות והדרישות הללו, מזה יש ללמוד שגם בחינוך גבוה יש להנהיג אינטגרציה מלאה מנקודת ההשקפה של ההלכה, לפחות ככל שמדובר במוסדות חינוך לאומיים. גם סביר להניח שבחינוך ממלכתי גבוה, כאשר בתי הספר שייכים ומנוהלים ע"י המדינה, בודאי שאין מקום לאפליה בין תלמיד לתלמיד ובין מעמד למעמד, גם אילו החינוך לא היה ללא תשלום. באשר כל מערכת חינוכית של המדינה חייבת להנהיג שויון מלא בין השכבות, מעמדות ורמת התלמידים. מה שאין בתי ספר פרטיים שההורים נושאים בעול חינוך בניהם, רשאים הם לנהוג כפי ראות עיניהם.

שאלה רביעית: האם קיים בימינו "תלמיד שאינו הגון" שאסור ללמדו תורה? ואם כן, את מי ניתן לאפיין כך היום?

תשובה:

… נמצינו למדים מדבריו שכל מי שבא ללמוד, גם אם אין לו שם כל הגון ונאה במעשיו, כל שאין עליו ראיות שהוא סורך דרכיו והוא עבריין וחוטא שאין לו תקנה, אין להרחיק אותו מלימוד תורה, מבית ספר ומהישיבה. אדרבה, יש לתת לו אפשרות לחזור למוטב ולשפר התנהגותו. וכל שכן תלמיד סתם הבא ללמוד, אין לחקור אחריו, אלא יש לתת לו לפחות זכות של תם שלפי הרמב"ם מקבלין אותו ללא ערעור. רק כאשר נודע שהבא ללמוד הוא עבריין ואינו מאתנו דרך של תשובה, אלא בדעתו להמשיך לעבור על מצות התורה או על חוקי המוסר והחברה המקובלין בין אדם לחבירו או בין אדם למקום, אלא שנפשו חשקה בתורה מבלי להבטיח לתקן דרכו והתנהגותו, הוא נחשב לתלמיד שאינו הגון. כן יש להבין מלשונו של הרמב"ם…

על כל פנים, ברור שבאופן עקרוני נוהגת הלכה זו שאסור ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון גם בזמן הזה. אלא שכמו שאנו מקילים על מחללי שבת שלא להכריז עליהם כמומרים משום שהם לפני התוכחה… אפשר להקל גם על לימוד תורה לעבריינים שאינם עושים לקנתר או להכעיס, בהסתמך על הרמב"ם הפוסק שיש לנסות להחזיר אותם בתשובה, ואז להכניס אותם לבית המדרש וללמדם תורה. אלא שגם להרמב"ם אין להכניסו לבית המדרש מיד, אלא לאחר תהליך החזרתו בתשובה.

כל הבעיה הזאת איננה נוגעת אלא לישיבות הגבוהות או לבתי ספר על-יסודיים דתיים. אבל לגבי תלמידים בגיל צעיר שעדיין עתידם הדתי והרוחני אינו יציב ואפשר להשפיע עליהם לטובה, יתכן ויש לתת להם סיכוי לחזור בתשובה. ואם יתקבלו לבית ספר דתי אזי המאור של התורה יחזירם למוטב.

הרב עובדיה יוסף זצ"ל

מנהיגה הרוחני של תנועת ש"ס והראשון לציון בשנים 1972-1983

בשנת תשד"מ (1984) נתבקש הרב אליהו שליזנגר, רב שכונות גילה ומקור חיים בירושלים, לחוות דעתו ולתת את הסכמתו לבקשתה של קבוצת הורים להקים "בית ספר תורני מיוחד ומיוחס". בעקבות הבקשה פנה הרב שלזינגר בבקשה לקבל את חוות דעתם של הרב עובדיה יוסף, הרב מרדכי אליהו והרב חיים דוד הלוי. להלן נוסח השאלה ותשובתו של הרב עובדיה יוסף. מובא בספרו של הרב אליהו שלזינגר, שו"ת שואלין ודורשין, עמ' קנב'.

השאלה:

בשכונתו קיים בית ספר ממלכתי-דתי. התעוררו כמה אנשים לפתוח בית ספר תורני… שיתוגברו בו (לדבריהם) השיעורים התורניים יותר… אותם אנשים מבקשים להחתים כל אחד מההורים הבא לרשום את ילדיו לבי"ס תורני זה, כי הם ההורים, הינם שומרי שבת, וכי מוכנים הם לתיגבור התורני הנזכר. היו אנשים אחרים שטענו כי אין לנהוג כך בשום פנים, ואין להציב תנאים בפני ההורים. ובעצם העובדא שהם מעוניינים שילדם יקבל חינוך תורני עם תיגבור תורני בזה יש להסתפק ואין למנוע בשום צורה קבלת ילד זה או אחר. ובכן שאלותי הם:

א) האם יש להתיר להחתים הורים על התחייבות של שמירת שבת וכיוצא בזה.

ב) האם יש היתר שלא לקבל ילד ללמוד תורה אם הוריו אינם שומרי דת ודין ואפילו אם אינם שומרי שבת.

ג) האם אין בהחתמה כזו משום הוצאת לעז על ביה"ס הממ"ד ששם אין מחתימים את ההורים ונמצא כאילו שם מותר להורים לחלל שבת.

ד) האין לקחת בחשבון את קיום דברי הנביא "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" שבאמצעות הבנים ישובו גם ההורים בתשובה שלימה.

התשובה:

אודות השאלה בדבר פתיחת בית ספר תורני, נוסף על בית הספר הממלכתי דתי שבמקום, ויש שרוצים להחתים את ההורים מראש שמתחייבים לשמור שבת וכו'. הנה בודאי שאין מקום לחוש שההורים שבאים לרשום ילדיהם בבית ספר תורני יחללו שבת בשאט נפש בבחינת שנה ופירש קשה מכולם, שאנשים כאלה יספיק להם רישום ילדיהם בבית ספר אחר, ולא יהדרו אחר בי"ס תורני (שהשיעורים התורניים שבו הם ברמה גבוהה יותר מסתם בית ספר דתי). ואם יש לחוש שמא הם מחללי שבת, מסתמא זאת עשו לפי שלא קבלו חינוך דתי בילדותם, והם בבחינת תינוק שנשבה וכו'… ולכן בודאי שיש מקום לקרב ולא לרחק, והמאור שבתורה יקרב גם את ההורים ולהחזירם למוטב. שכן ידועים מעשים רבים שהבן או הבת שלמדו בבתי ספר דתיים החזירו את כל המשפחה למוטב, ונהפכו ממש לדתיים בבחינת והשיב לב אבות על בנים. וא"כ למותר יהיה לכפות חתימת הורים לשמירת שבת כדי לקבל ילדיהם לבי"ס תורני שמא ירגישו עלבון ופגישה בכך ויעזבו מקור חיים וכו'. וברור שאין לזה שום דמיון למה שפסקו הרמב"ם והש"ע שאין מלמדין תורה לתלמיד שאינו הגון, ששם מדובר באדם שבא לבית המדרש ללמוד, ומעשיו מקולקלים ומגונים, שזהו דומה למרקוליס. אבל ילדים קטנים הבאים ע"י הוריהם ללמוד בבי"ס תורני, לא שייך בהם דבר זה. ובברכות (כח.) חלקו ר' אלעזר בן עזריה וחכמים על שיטת רבן גמליאל שאמר כל מי שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש. ושם מוכח שהלכה כר' אלעזר בן עזריה… ויש לנהוג בחכמה ובתבונה ובטוב טעם ודעת שלא לדחותם. וכפי שכתב כבוד תורתו במסקנתו לקבלם בכבוד הראוי, לבלתי ידח ממנו נדח. וה' עמו שהלכה כמותו.

במסגרת הדיונים והמאבקים סביב פעילותו של בית ספר 'נעם' בירושלים, קבעה העירייה בשנת תשל"ז (1977) כי יש להגביל את רישום התלמידים לבית ספר 'נעם' בעיר. הרב עובדיה יוסף, שכיהן כראשון לציון באותם ימים, התייחס לדברים בתשובה שנתן למנהל בית ספר 'נעם' בירושלים, הרב חנוך ברגמן.

כבודו שואל במכתבו מיום כ"ט בשבט תשל"ז כדלהלן:

לקראת הרישום שחל ביום ב' אדר תשל"ז, פנו אלינו בבקשה להתקבל בבתי ספרנו כ-200 ילדים. מאידך הודיע לנו מנהל מחלקת החינוך בעירית ירושלים שלא נרשום יותר מ-80 ילדים, למרות שביכולתנו לקלוט מעבר לזה. שאלתנו היא: האם על פי דין תורה מותר לנו לדחות ילד הרוצה לקבל חינוך תורני מוגבר, כשמבחינתנו אנו מוכנים ויכולים לקבלו?

אתכבד להשיבו כדלהלן:

במסכת סנהדרין (דף צ"א סע"ב) אמרו: כל המונע הלכה מפי תלמיד, כאילו גוזלו מנחלת אבותיו. שנאמר, תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב, מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית… לפיכך נראה לי שעל פי ההלכה אסור לכם לדחות שום תלמיד שרוצה להתקבל בבית ספרכם, עד קצה יכולת הקליטה בביה"ס, ובפרט שלפי מיטב ידיעתי על רמת הלימודים התורניים במוסדכם, אין ספק שדחיית כל תלמיד מבית ספרכם, תגרום לו לחוסר ידיעת התורה במידה מסויימת. והרי במסכת עירובין (מז.) אמרו שאפילו בזמן שאדם מוצא ממי ללמוד תורה בארץ ישראל, מותר לו לצאת לחו"ל ללמוד תורה, ואפילו הוא כהן, לפי שאין אדם זוכה ללמוד מן הכל… ולכן אפילו אם יש עוד בתי ספר דתיים במקום, חובה עליכם לקלוט תלמידים לבית ספרכם במידת האפשר ללמדם תורה ויראת ה' טהורה…

הרב חיים דוד הלוי זצ"ל

הרב הראשי של תל אביב-יפו בשנים 1973-1998

תשובתו של הרב חיים דוד הלוי לפנייתו של הרב אליהו שלזינגר (ראה לעיל). מובא בספרו של הרב אליהו שלזינגר, שו"ת שואלין ודורשין, עמ' קנד'-קנה' (וכן בשו"ת עשה לך רב, חלק ו', סימן ס').

ודעת כבוד תורתו נוטה לקבל כל תלמיד שהוריו יביאוהו להרשם לביה"ס התורני, בטענה "שאין לך ראיה גדולה מזו שברצונו של ההורה לשוב בתשובה שלימה". והביא ראיה להתיר בכגון זה מפסקו של הרב בעל התניא (הלכות תלמוד תורה פרק ד' סעיף י"ז) אך אנו נעתיק תחילה מקור ההלכה בדברי רבינו הרמב"ם וזו לשונו: אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו או לתם אבל אם היה הולך בדרך לא טובה מחזיקין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו ואח"כ מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו (הלכות תלמוד תורה פ"ד ה"א)… מתוך פשוטה של הלכה זאת נראה שאין שום צד היתר ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון ולכן ציין כבוד תורתו את הרב בעל התניא, שכתב אחרי דברי הרמב"ם ומרן דלעיל וזו לשונו: ואם אי אפשר להחזירו למוטב תחלה והוא דוחק ליכנס ללמדו תהא שמאל דוחה וימין מקרבת עד כאן לשונו. וזו סברת עצמו היא ולא נמצאת בדברי הפוסקים. והראיה שהביא אינה ענין לנדון דידן…

אלא שגם לשיטתו של הרב בעל התניא שרצה ללמוד מזה הלכה רבתי שאם אי אפשר להחזירו למוטב תחלה והוא דוחק ליכנס ללמדו תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, הלא גם הוא כתב מפורש "תחלה", כלומר שעדיין תנאי גמור הוא שחייב לחזור בתשובה, אלא שבינתיים אפשר לשיטתו ללמדו תורה תוך הסתייגות, בחינת שמאל דוחה וימין מקרבת עד שיחזור. אבל אם ברור לנו שאינו חוזר קם דינא שאין ללמדו תורה, וכמו שנכתוב להלן.

זאת ועוד, כל הדין הזה נאמר לגבי אדם מבוגר שאף הוא נקרא "תלמיד", ואפשר לנהוג בו בחינת שמאל דוחה וימין מקרבת בתקוה שיחזור בתשובה, אבל תלמיד בבית-ספר שבבית הוריו מתנהגים שלא עפ"י התורה והמצוה, והסיכוי שהבן יחזור בתשובה בגיל זה בניגוד לבית הוריו הוא קלוש ביותר, מעתה מה מקום להתיר ללמדו תורה. ומה שכבוד תורתו כותב שעצם הבאת הבן לרישום בבית ספר תורני היא ראיה גדולה שגם רצון ההורים לשוב בתשובה שלימה, זה אינו נראה לי, שאם כן מה מונע מהם לחתום על התחייבות זאת מיד. וההנחה שעצם הרישום הוא הרהורי תשובה בעתיד, גם זה אינו נראה לי, ואדרבא, לי נראה, וזאת אני אומר מידיעה ברורה, שהורים רבים נחרדים מבורותם המוחלטת של בניהם בנושאי יהדות, וכל רצונם הוא שהבנים יכירו יהדות בכל עומק מושגיה בלבד. והדרך מכאן ועד לתשובה שלימה עדיין רחוקה היא מאד.

ואף גם זאת נראה להוסיף, שבית הספר הוא מקום חינוך בעיקר, וחובת ביה"ס התורני לחנך את תלמידיו ליראת ה' ולקיום מצוות התורה, וכאשר יש בתוך כתלי ביה"ס תלמידים הנוהגים בבית הוריהם בניגוד לדרך התורה, אין ספק שעלולים הם לקלקל בחברתם את חבריהם, שכן חברת התלמידים אינה מסתיימת בביה"ס, ובדרך כלל נקשרים ביניהם קשרי ידידות גם מחוץ לכתלי ביה"ס, ומי יכול להעריך מראש את הנזק שידידות זאת עלולה לגרום, והלא יכולים הם ליפגש גם בשבתות ואף לחללם בנוכחותם ולהשפיע עליהם בכך. ודברים אלה אינן השערות בלבד, וכבר היו דברים מעולם, שילדים מבתים דתיים מאד התקלקלו בחברתם של חבריהם מבתים לא דתיים שלמדו במוסד יחד אתם. וזה שאמרו רבותינו ואל תתחבר לרשע (אבות א' מז')…

ולכן, נראה לענ"ד שטוב עושים אותם הורים המקפידים ביותר שבניהם לא ילמדו בחברת תלמידים שבבית הוריהם אינם שומרים תורה ומצוות, ואין בזה שום חשש הוצאות לעז על אותם בתי ספר דתיים שאינם מקפידים על כך, שכן ידועה היא שיטתם והשקפתם בשאלה זאת…

הרב מרדכי אליהו זצ"ל

הראשון לציון בשנים 1983-1993

תשובתו של הרב מרדכי אליהו לפנייתו של הרב אליהו שלזינגר (ראה לעיל). מובא בספרו של הרב אליהו שלזינגר, שו"ת שואלין ודורשין, עמ' קנג'.

קיבלתי את מכתב כבוד תורתו מיום י"א אייר השתא בעניין רישום ילדים לביה"ס התורני אשר בשכונתכם. שאלת חכם חצי תשובה, נראה מתוך סוף דברי כבוד תורתו דבאמת כל הורה הבא לרשום את ילדו לביה"ס ודאי יתענין ויבדוק אם בנו מתאים לרמה הדתית והחינוכית הנדרשית בביה"ס הנ"ל, וכן יבדוק אם אורח חיי המשפחה מתאימים לכך, וממילא אין צורך בכל הדרישות והחקירות שכבוד תורתו מזכיר.

בתחילת שנת תשנ"א (1990), סירב מנהל בית הספר ממ"ד יבנה בטבעון, המסונף לחב"ד, לקבל לבית ספרו 40 ילדים בני העדה האתיופית, לאחר קבלת הנחיה מפורשת מרשת החינוך של חב"ד שלא לקבל תלמידים שלא עברו גיור לחומרא. התייחסותו של הרב מרדכי אליהו לפרשה מובאת אצל איתמר ורהפטיג ושמואל כ"ץ, הרבנות הראשית לישראל – שבעים שנה לייסודה, חלק ב', עמ' 636.

אסור להפלות בין ילד לילד. עולים שהגיעו ארצה ומוכנים לשלוח את ילדיהם לבית ספר דתי או תורני – אף על פי שאינם שומרי תורה ומצוות – מצווה לקבלם בסבר פנים יפות, לעזור ולסייע להם, ובשום אופן אין לדחות אותם.

הרב אברהם שפירא זצ"ל

ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל בשנים 1983-1993

מתוך שיחה שנמסרה לנשות האברכים, סוכם ונערך ע"י תלמידים ובאחריותם. מובא באתר ישיבת מרכז הרב.

האם נכון להקים מסגרות חינוכיות שבהם כל התלמידים באים מבתים תורניים ברמה גבוהה או שמא יש לקבל תלמידים מבתים פחות תורניים על מנת להשפיע ולקרב אותם מתוך סיכון שאולי התלמידים האלה ישפיעו בכיוון לא טוב?
הרב: עד כמה שאני מכיר מסורת של חינוך, בכל עיר ועיר היה בית ספר, לקחו ילדים שגרים בעיר ולא בדקו אם הם יחסניים – בנים של צדקניות וצדיקים.
לחנך, מצוה לחנך ילדים שהם יהודים. ואין מצוה לחנך יחסניים. האם כך אתן מקפידות שבאות לכיתות שלכן רק תלמידות יחסניות?! כל אחד צריך להביא תעודה מאבא שלו ומאימא שלו כי יכול להיות שהאבא יחסן גדול והאימא היא לא כ"כ יחסנית גדולה?! דנים על אופי של דת, שומרי דת או לא, אבל ביה"ס לצדקניות וצדיקים שמעתם על זה??? ביה"ס מיוחד לצדיקים וצדקניות ומי שבא ואבא שלו לא צדיק לא יקבלו?!

יש מקומות שמקפידים, כאשר חושבים שיהיה קונפליקט בין הבית לביה"ס.
הרב: זה ודאי בעיה אם יש קונפליקט, בית ספר תפקידו לחנך כמו שצריך.

בתור הורים לשלוח למסגרת כזו, אם יש שתי בתי ספר. בית ספר של צדקניות ובית ספר מעורב מה להעדיף, בתקוה שהבת היא צדקנית?
הרב: מצוה לחנך בנים ובנות לא של רבנים ולא רק של עשירים, בנים ובנות של ישראל. יש מצוה לחנך. יכול להיות שיש בתי ספר שמחפשים שתלמידות יהיו עילויות הם מחפשים כשרונות יש בתי ספר כאלו.

אם יש ביה"ס כזה כדאי לשלוח לשם?
הרב: עילויות זה פגם גדול, המחנך צריך לחנך שיהיו יהודיות.

במציאות היום יש בתי ספר עם רמה תורנית גבוהה ויש רמה בינונית לא כולם אותו דבר.
הרב: תלוי רמה תורנית של מי ההורים או של הבנים.
של בית הספר.
הרב: רמה תורנית של מי, של הבנים? מה פירוש רמה תורנית? בעלי כישרון או לא בעלי כישרון, זה  לכאורה יכול להיות אבל זה משהו לכאורה אנטי דתי. חייבים לחנך כל בן ובת שהם יהודים, כמובן אם יש בית שהוא אנטי דתי אז ודאי לא יקחו תלמיד זה. אבל אם יקבלו לבית הספר בנים של רבני עיר, אבל בנים של רבני שכונה לא, איך זה יראה?
אבל אם יש במציאות בית ספר טוב ויש בית ספר פחות טוב?
הרב: נכון יש בית ספר יותר טוב כי ההורים יותר טובים כי רוצים יחסנים – זה אנטי חינוכי! במסורת ישראל לא היה כך, חייבים לחנך בן של יהודי ויהודיה.

אבל אני בתור הורה לאן לשלוח?
הרב: אתה רוצה שיהיה שם טוב לבית הספר שלך ולכן אתה מפרסם שאתה מקבל רק בנים של גבירים או של רבנים גדולים אבל בנים של אנשים פשוטים אתה לא רוצה אותם, אתה יכול לעשות דבר כזה אבל זה לא חינוכי! חינוך זה לחנך כל יהודי ויהודיה שרוצה להיות יהודי.
בזמני לא היה דבר כזה, אני למדתי עוד לפני שהיה בית ספר ציבורי, אני למדתי אצל מלמד פרטי ר' אליהו סולומון הוא לא הקפיד, נכון אשתו הייתה מקפידה שישלמו שכר לימוד… אבל לא היו מקפידים על יחסנים.
כל הדיבור הזה לדעתי מאוד מיותר, מה שאדם צריך להוכיח שזה בית יהודי נורמאלי זה הכל.

התייחסות הרב שפירא לרשת 'נעם' בראיון עיתונאי משנת 1986. מובא אצל איתמר ורהפטיג ושמואל כ"ץ, הרבנות הראשית לישראל – שבעים שנה לייסודה, חלק ב', עמ' 614.

… כל החינוך הממלכתי דתי, צריך לקבל דרך זו ואין זה עניין של הקצנה. יש הורים הרוצים זהות, ואם אין להם בית ספר "נועם", הם פונים לחינוך העצמאי. בכל מקום בו רוצים להקים "נועם", יש לבחון אם אין זה מפורר את החינוך הממלכתי דתי… אני בעד אינטגרציה ובלי זה אין אנו מסכימים לפתיחת בית ספר "נועם".

הרב נחום אליעזר רבינוביץ' שליט"א

ראש ישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה אדומים

בספרו 'דרכה של תורה – פרקים במחשבת ההלכה ובאקטואליה', מתייחס הרב רבינוביץ' לתפקיד מערכת החינוך הדתית ברשומה המופיעה תחת הכותרת 'חינוך'.

… על מערכות החינוך הדתי לראות את עצמן מחויבות לציבור כולו, ולפיכך עליהם להתחרות עם מערכות אחרות כדי לספק את צרכי העם כולו, ולא לציבור הדתי בלבד. בתי ספר צריכים לחנך לקראת ערכים של תורה, בלי לפגום ביעילותם בטיפוח מיומנות בכל אותם המישורים של מדעים וטכנולוגיה, החיוניים לשגשוג כלכלי של המדינה. כבר היום ישנם הורים "חילונים" המודאגים מפני המתירנות וההפקרות שאחזה בחלק גדול מן הנוער, ובגלל כך הם מחפשים דרכים לחנך את ילדיהם בזרם דתי. עלינו ליצור בתי ספר דתיים לא רק לילדים ממשפחות כאלה, אלא גם לאלה שרוצים מצוינות במחשבים, במתמטיקה, אמנות ושאר מקצועות. ילמדו גם תורה, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

בשלושים ארבעים שנה האחרונות חלה תפנית בחברה הישראלית. הציבור של שומרי מצוות הולך וגדל כן ירבו. תהליך החילון נעצר במידה מרובה. על אף העליה הגדולה מברית המועצות לשעבר, שהביאה לנו המונים חסרי כל שמץ תרבות יהודית, שגדלו ונתחנכו על אתיאיזם, מכל מקום הנתח היחסי של הדתיים לכל זרמיהם בארץ ממשיך לגדול ב"ה. עתה הגיעה השעה לפתוח את השורות – 'הרחיבי מקום אהלך' (ישעיהו נד, ב') – החינוך הדתי יכול למשוך אליו את רובם של הנוער אם יידע איך לבוא לקראת השכבות השונות בחברה.

[1] תודתי נתונה לאריאל פינקלשטיין, עמית מחקר בתחום החינוך בתנועת "נאמני תורה ועבודה", שהפנה אותי למרבית המקורות המופיעים בנספח זה. כמו כן נעזרתי רבות במקורות אליהם מפנה הרב יהודה זולדן. ראה: הרב יהודה זולדן, מסגרות חינוך ציבוריות ואליטיסטיות, בתוך: תחומין – תורה, חברה ומדינה, כרך כח', אלון שבות, תשס"ח.