עמדת החברה הצנועה המעורבת לכתחילה

 

עמדת החברה הצנועה המעורבת לכתחילה:

לאורך החוברת כולה ותוך כדי הצגת התפיסות המנוגדות לה נכתבו דברי הביקורת על המבקשים לקבוע כי דרכה של תורה
היא ההפרדה המוחלטת בין נשים וגברים, ולא חיים בצניעות בחברה מעורבת. נטען כי למעשה אין מקור לקביעה זו, והמקורות עליהם מתבססים אינם עומדים במבחן הנדרש כדי לראות בהם את יסודותיה של תורה. אולם אין די בדברים אלה, שכן הם אינם מבססים את
היסוד המרכזי שממנו יונקת תפיסת החברה הצנועה המעורבת. בפרק זה יוצג הטיעון המרכזי והעיקרי, שהוא המוביל הן לבניית החברה לאור דרכה של תורה, והן להימנעות מהנזקים שהתפיסות האחרות יוצרות.

אלה היסודות של תפיסה זו:

א. ההלכה כולה מבוססת על דרך הארץ של העולם. הקב”ה הוא גם בורא העולם וגם נותן התורה, הבונה את קומות הקדושה
והצניעות עליה.

ב. ממקורות ההלכה עולה בפשטות כי החברה מעורבת וצנועה.

ג. למעשה, אין דרך אחרת אפשרית, והמחלוקת בין השיטות השונות היא היכן למתוח את קו הגבול.

ד. דרך זו היא הנכונה ביותר לחינוך לחיי קדושה וצניעות בתנועות הנוער לטווח ארוך.

ה. ההלכה מחייבת לעצב את החברה האנושית לאור עקרונות הקדושה והצניעות, בין כשמדובר בגופי הלכה ממש (ייחוד, מגע, לבוש
וכדומה) ובין כשמדובר באווירה הכללית. נציג בהרחבה את יסודותיה של עמדה זו. ההשקפה הבסיסית שעליה נשענת העמדה הדוגלת בחברה צנועה מעורבת טמונה במשפט ‘דרך ארץ קדמה לתורה’.[1] משמעותו של ביטוי זה, השגור אף על פיהם של ילדים צעירים, אינה ברורה. מקובל לפרשו כעוסק בחשיבותה הערכית של ההקפדה על ההתנהגות המוסרית, הנימוסים וההלכות עוד לפני ההקפדה על שמירת ההלכה הכתובה. אולם, מן המפורסמות היא, כי יש צורך להיזהר בפירוש לשונות חז”ל על פי הלשון המדוברת בימינו. הרבה תקלות יכולות לצאת מפירוש אשר משתמש במשמעות ביטוי כפי שהיא נהוגה היום, כאשר הוא עוסק בפירוש לשונם הקדומה של חז”ל. על כן, יש

להסביר בדיוק מהי כוונתו של כל חלק בביטוי הזה – ‘דרך ארץ’, ‘קדמה’ ו’תורה’, על פי חז”ל, על מנת להבין את משמעותו הכוללת. הביטוי עצמו אינו מופיע בספרות חז”ל בצורה זו, אלא בדרך שונה במקצת. נציג את אחד המקורות בהם מוזכר הרעיון: עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ את התורה. הדא הוא דכתיב [=זה הוא שכתוב] ‘לשמור את דרך עץ החיים’ (בראשית ג, כד) דרך זו דרך ארץ, ואח”כ עץ החיים זו תורה. (ויקרא רבה ט, ג)

ממדרש זה עולה כי הקדימות עליה מדובר הינה קדימות כרונולוגית, על ציר הזמן, של דרך הארץ למסירת התורה, אשר נמסרה
בדור העשרים ושישה לבריאת העולם – דורו של משה רבנו. מהותה של דרך ארץ זו אינה ברורה, ויש לפנות למקורות נוספים בספרות חז”ל כדי לחלץ מהם את משמעותו. זוהי דוגמה למימוש דרך הלימוד שהוצגה קודם, אשר אינה מתבססת על מקור אחד בלבד. ישנם מקומות רבים נוספים בהם מוזכר הביטוי, וברור שאין הכוונה למשמעותו המוכרת בימינו. כך, לדוגמה, דברי רבי ישמעאל “ואספת דגנך תירשך ויצהרך – הנהג בהם מנהג דרך ארץ” (ברכות לה ע”ב), אינם יכולים להתבאר במובן של הליכות ונימוסים כלפי הדגן, התירוש והיצהר. דברי הברייתא הנאמרים בהגדה של פסח “וירא ה’ את עניינו – זו פרישות דרך ארץ”,
מורים על כך שהעינוי היה בתחום שאינו קשור להתנהגותו החברתית הנאותה של האדם, אלא למבנה משפחתו וליחסי האישות בה, שגזרו עליהם המצרים. המשנה הקובעת “יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון” (אבות, פרק ב משנה ב) אינה יכולה להתבאר
באופן שהכוונה היא לנימוסים והליכות – יגיעה אינה קשורה אליהם, ובנוסף, לא ניתן לראות בהם ‘משכחי עוון’.[2]

ממקורות אלו עולה שהביטוי ‘דרך ארץ’ מקביל להתנהגות הטבעית היסודית של האדם המצוי, והוא מקיף את כל תחומי החיים,
הכלכליים והחברתיים, חיי הפרנסה וישובו של עולם, החיים המוסריים וחיי אישות. צירוף הביטוי ‘טבעיות החיים’ בכל מקום בו מופיע הביטוי ‘דרך ארץ’ יאיר את משמעותו באור נכון. למעשה, הדבר מתאים מאוד להוראתו המילולית של הביטוי, כלומר: ‘דרך ארץ’ – הדרך
שהארץ נוהגת, כאשר מקורותיה של דרך ארץ זו נולדים מתוך המציאות הטבעית וההתנהגות הרגילה של תושבי הארץ. יש כמובן קושי מעשי לקבוע מהי אותה דרך הארץ, שכן דרך הארץ שונה מחברה לחברה ומזמן לזמן, אולם קושי מעשי זה אינו יכול לבטל את עצם
קיומה של דרך ארץ כללית ומוסכמת בתחומים רבים.

נשוב אל המדרש שצוטט למעלה. משמעות הביטוי, על פי המדרש, היא כי במשך עשרים וששת הדורות שלפני נתינת התורה
במעמד הר סיני התקיימה ‘דרך ארץ’ שהקיפה את כל תחומי החיים. היא הייתה קיימת כתשתית באומה קודם שניתנה התורה בסיני, ומתן תורה נעשה על בסיסה.

מהי משמעותה של דרך ארץ זו? לאילו היבטים ממשיים של החיים אנו מתכוונים באמרנו דרך ארץ וטבעיות החיים? אלו למשל, המשפחתיות וההולדה, ההתפרנסות מעמל כפיים, הסדר החברתי, הקיבוצי, הלאומי וכדומה. התורה לא ניתנה בחלל ריק, ולא נמסרה לבני אדם קודם שנברא העולם. היא הופיעה לאחר עשרים ושישה דורות של קיומו.

כיוון שכך, יש לקבוע את יחסה של תורה אל כל מה שקדם לה: הבאה היא לבטל את דרך הארץ? לנהוג באדישות כלפיה? להשתמש
בה כבסיס? למעשה, עוד לפני מתן תורה הייתה קיימת חקיקה עניפה בעולם, כדוגמת חוקי חמורבי, והאנושות התייחסה לעקרונות המוסר הטבעי כבסיס התנהגות ראשוני. האם ישנו יחס בין עקרונות אלו לבין התורה? האם מתעלמת התורה מכל ההישגים האנושיים שנהגו
קודם נתינתה, או מייעדת להם מקום?

ברמה העקרונית, אין ספק שבאותם מקומות בהם עומדת דרך הארץ בסתירה מוחלטת לנאמר במתן תורה נדחית זו הראשונה מפני
השנייה, וחובת הציות המוחלט לתורה היא יסוד האמונה. כך, לדוגמה, אנו מוצאים כמה עניינים ששללה התורה לחלוטין, כמו נשיאת שתי אחיות. ממילא מתעוררת השאלה מה תהא תוצאת מפגש זה באותם תחומים שאין התורה עוסקת בהם, אך הם קיימים בדרך הארץ. מהי

מידת המחויבות אליהם? עד כמה דרך הארץ מהווה תשתית מחייבת לגבי קיומם? נניח שאין התורה מצווה על עמל הפרנסה מיגיע כפיים, אך עדיין זוהי דרכו של עולם – האם קיימת מחויבות להתפרנס מעמל כפיים? האם זהו חזונה של התורה בדבר אופי התנהלותה הכלכלי של
האומה היהודית? נניח שאין התורה עוסקת בשאלת החיוב של השבת טובה תחת טובה ולא נקבעה מצווה על כך – האם קיימת מחויבות מצד המוסר הטבעי לכך? יתרה מזאת, באותם תחומים שיש בהם אפשרות לפרש את התורה בדרכים שונות – האם קיימת חובה בשעת הפרשנות
להתחשב בדרך הארץ?

ייתכן כי בעיני הקורא תעלה מיד התשובה כי המענה שהציבור הציוני-דתי בחר לתת לשאלה זו הוא חיובי בהחלט. ציבור זה
מעורה בחיי החברה, הכלכלה והתרבות, עוסק בפרנסה, מסחר, השכלה גבוהה, חינוך, צבא ובכל שאר התחומים. דרך הארץ הינה מאפיין בסיסי של חייו של האדם והציבור הציוני-דתי ברמה היומיומית. אך למעשה, התשובה לשאלה זו חיובית גם בלי להיזקק לאידיאולוגיה
ולאופייה של החברה הציונית דתית. ניתן לומר בביטחון רב כי דרכה של ההלכה במקורותיה, בכל תחום, אינה להמעיט ולבטל את דרך הארץ, אלא להיבנות על גביה. זמני קריאת שמע נקבעו על פי ‘בשכבך ובקומך’ – הזמן שבני מלכים שוכבים וקמים משנתם. עקרונות רבים בהלכות משא ומתן, באיסורי שבת, במחלוקות ממוניות ובחזקות הלכתיות, מתבססים על התנהגותם של בני אדם, הדואגים להעצמת רווחיהם. הלכות בחיי הנישואים מבוססות על התנהגות טבעית בין איש ובין אשתו, וכפי שראינו, אף יחסי האישות קרויים ‘דרך ארץ’. גישה זו שזורה כחוט השני בהלכות רבות, אף אלו שנראות רחוקות ביותר מעולמה של דרך הארץ. כך, לדוגמה, הגמרא במסכת ראש השנה דוחה אפשרות מסוימת להבנת הסדר של תקיעות השופר, לפיה קודם תתבצע התרועה, שמבטאת יללה, ולאחר מכן השברים, שמבטאים גניחה, משום שדרכם של בני האדם בשעת כאבם אינה כזו (ראש השנה לד ע”א). ניתן להוסיף לרשימה זו עוד הלכות רבות מתחומים שונים, אך דומה כי הנושא
הובהר.[3]

כעת נוכל לשוב לשאלת החברה המעורבת. כאמור למעלה, בעולם שברא הקב”ה יש זכרים ויש נקבות, והעולם מתקיים כשהם קיימים ופועלים יחדיו. התייחסויותיה השונות של ההלכה לצניעות, הקוראות להימנע מנגיעה, לשמור על ייחוד, להימנע מהסתכלות אסורה, משמיעת קול אישה ומריבוי השיחה עמה – הן קומה נוספת של קדושה. ההלכה לא ביקשה לשלול את דרך הארץ של העולם מיסודה. על הרוצה לטעון כך על בסיס הלכות צניעות ודברי חז”ל להביא ראיה לדבריו, אולם, כאמור, הלכות צניעות מתייחסות ליחיד, ואנו מתקשים במציאת התייחסות חברתית כוללת לסוגיה. אנו פונים, אם כן, לדרך הארץ, ומוצאים את החברה המעורבת כנתון בסיסי בהתנהלותה. הדוגלים בחברה הנפרדת, אם כן, בוחרים להתרחק מדרך ארץ זו.

מהי תביעתה של ההלכה מאופייה של חברה זו, לשיטתנו, שאינה מבקשת להתרחק מדרך הארץ? ההלכה אינה מקבלת את העולם כפי
שהוא. דרך הארץ של העולם הוא בסיס ההלכה, אולם ההלכה מצווה על הפיכתה מחברה מעורבת לחברה מעורבת צנועה. כשם שההלכה לא שללה את המפגשים החברתיים, המהווים חלק מדרך הארץ, על אף החשש הידוע מגלישה לדיבור לשון הרע במפגשים הללו (יש לזכור כי על פי חז”ל, רוב האנשים נכשלים באבק לשון הרע [ב”ב קסה ע”א]), אלא ציוותה את נאמניה לנצור את פיהם ולשונם, להימנע מקלות ראש ומשיחות בטלות, כך גם בתחום זה – ההלכה דורשת מבני האדם, גברים ונשים, החיים בחברה מעורבת ומנהלים במסגרתה יחסים אלו עם אלו, לשמור על טהרת מחשבתם ועל מעשיהם.

לאמור: החברה הצנועה המעורבת יונקת את שורש קיומה מהיסוד הגדול של דרכה של תורה. ההלכה מבוססת על דרך הארץ של העולם,
אך לא מקבלת אותה כפי שהיא, אלא מרחיבה בתחומים מסוימים ומצמצמת באחרים, מקדשת בתחומים מסוימים ואף מצווה לפרוש, ודוחפת ליתר מעורבות בתחומים אחרים. אנו רואים זאת מכל ההלכות המיוחדות הללו, שלמעשה מלמדות על כך שהן רואות את החברה כמורכבת מגברים ומנשים, ובתוכה תובעות את הקדושה ואת הטהרה.

לאור האמור לעיל, נראה כי עמדתה הבסיסית של התורה בנושא בו אנו דנים היא כי דפוס היחסים הרצוי בין גברים ונשים
ובין בנים ובנות במסגרת החברה הוא של חברה מעורבת, כדרך הארץ, וצנועה, כדרישות התורה וההלכה לפרטיה. התורה שואפת לפעילות ולעשייה של בני שני המינים במסגרת הציבורית והחברתית, ולא לדחיקתן של הנשים אל תוככי הבתים או אל מערכת מקבילה.

בדברים בולטת ההתייחסות לתחומי חיים רבים שבמסגרת החברה המעורבת אנשים ונשים יכולים לקחת חלק בהם. השתתפות זו
הינה מימוש של חזונה של תורת החיים, ובמסגרת החברה המעורבת היא מתבצעת הן על ידי אנשים, והן על ידי נשים.

במסגרת חברה זו, בה אנשים ונשים פועלים יחדיו, קוראת התורה להקפדה מלאה על טהרת המחשבה וטהרת הלב, על הלכות צניעות
– הן בתחום המיני והן בתחום הרוחני. התורה אינה שוללת את החברה הפעילה הזו מיסודה, אלא מקדמת את חבריה ומכוונת את יחסיהם אל התחום הרציני והראוי. התורה מבססת את ייחודו של עם ישראל על גבי דרך הארץ של העולם. היא אינה מבטלת את החיים הטבעיים,
אלא מקדשת אותם.

לאמור, ישנה חשיבות עילאית צלקיומה של חברה צנועה מעורבת. זו אינה כניעה לגחמות האדם ולאילוצי החברה, כי אם בסיס לכתחילה של המציאות. בחברה זו באים לידי ביטוי היסודות הנשיים והיסודות הגבריים, והתרומה ההדדית של הגיוון בו ברא ריבונו של עולם את עולמו; בחברה זו נשים אינן מודרות מתחומים רבים של החיים, ועם זאת נשמרת האבחנה בין גברים ובין נשים; בחברה זו מתקיימת פתיחות יחסית המחזקת את המאבק בניצול; בחברה זו מתחזקת הצניעות, שכן נשים אינן נתפסות כאובייקט פיתוי מתמיד, אלא כחלק בלתי נפרד מהעולם; בעולם זה מתפנים לעסוק ביראת א-להים המכוונת לתיקון פני החברה, ולא מתמקדים אך ורק בניסיונות המתמידים להקים חומות בצורות שאינן מספיקות לעולם; בחברה זו חיים חיים צנועים באמת ומקפידים על הגבולות הראויים בין נשים ובין גברים. זו החברה שיראי ה’
ואוהביו מקימים וחיים לאורה. בנוסף לכל האמור לעיל, ישנו קשר הדוק בין החיים במדינה לבין חשיבות קיומה של חברה מעורבת. היטיב לתאר את הדברים הרב פרופ’ אליעזר ברקוביץ:

בימינו הרי זה בלתי אפשרי להשתית את עסקי המדינה על יסוד הפעילות והאחריות של אחד משני המינים. גיוון המקצועות וכן כל הנחוץ לקיומה של המדינה מחייב את שיתופם המלא ועירובם של שני המינים. האם רק הגברים יוכלו להיות רופאים? האם תוכלנה עובדות סוציאליות לפעול בשדה החברתי ללא קשר מתמיד ורצוף עם גברים ובנים – של בני המשפחות?

ואם הגענו למסקנה שהתורה רוצה במדינה; עלינו גם להסיק שהתורה אומרת לנו להשתמש במתודות ובאמצעים הנחוצים בשביל כך. זוהי כוונת התורה ומצוות התורה.

ואילו ממה שנעשה בתקופת הגלות – אין להביא שום ראיה למצבנו. מה שהיה אפשרי בקהילה גלותית – הינו בלתי אפשרי לחלוטין במדינה עצמאית!

ביחס לתנועת הנוער, יש להשקיע את מירב המאמצים וכוחות הנפש לא בדיון סביב השאלה אם להפריד או לערב, אלא במאמץ
להיות צנועים ולקדם את הצניעות בתוך החברה המעורבת, על פי דרישת ההלכה ורוח התורה. זו גם הדרך להפוך את תנועת הנוער לתנועה מחנכת לקראת חיים בחברה צנועה מעורבת כמבוגרים.

גם לכך התייחס הרב ברקוביץ בתשובתו:

והמסקנה מכל מה שאמרנו היא, שדווקא ע”י החינוך המעורב אפשר לחנך את הנוער לחיים יותר מוסריים לגבי היחסים שבין המינים.

בתנועה כמו בנ”ע, הרי אחד העקרונות הוא להורות לנוער את הדרך הנכונה להתייחסות הדדית: זו לזה וזה לזו. באופן מוסרי ודווקא עפ”י דרך התורה. בלי חינוך כזה יעמוד הנוער שלנו בפני בעיות קשות כאשר יצא לעולם הרחב; ובנקל ייכשל כאשר ייפגש
בנוער החילוני; בחורים ובחורות שבאו מעולם המנוכר לגמרי לערכי היהדות בענייני אתיקה של המין. ומשום זה הייתי אומר שדווקא
החינוך המעורב הוא שיוביל אותנו לחיים יותר מוסריים ויותר טהורים, כפי שהתורה דורשת זאת מאתנו.

בסניף בו יש שותפות בין בנים ובנות, דיונים עמוקים, ישיבות צוות משותפות, סמינריונים ופעילויות, מתוך מודעות
עמוקה לערכים ולמטרת הסניף – מתממשת עמדת החברה המעורבת הצנועה ברוחה של תורת ישראל. המימוש איננו פשוט, ודורש עבודה מתמדת, פנימית וחיצונית, במישור האישי ובמישור החינוכי. עלינו לחתור חתירה מתמדת לשפר ולהשתפר בתחום הצניעות בתנועות
הנוער במסגרת החברה המעורבת. בתחום זה יש להציב ארבעה יעדים מרכזיים:

1) התקדמות מתמדת בכובד ראש שבין שני המינים. יש לחפש אחר דרכים נוספות להפוך באופן פנימי את החברה
המעורבת ליותר צנועה. ניסיונות שונים בסמינריונים להביא את היעדים הללו לידי ביטוי הם ניסיונות חיוביים ביותר (הדברים אמורים אף ביחס אל כל מין כשלעצמו, שכן אווירה של קלות ראש אינה רצויה בשום מסגרת).

2) שמירה קפדנית על דיני ייחוד, שהם יסוד מוסד בשולחן ערוך. מובן כי יש להקפיד על כל ההלכות כולן, אולם הניסיון מלמד כי אי-שמירה על הלכות אלו מהווה פתח למעידות רבות, ועל כן יש להשקיע מאמצים רבים בהקפדה עליהן.

3) לבוש בצניעות. הכוונה היא הן לתחום המיני – גם אצל בנים וגם אצל בנות, הן לצניעות של שפת הגוף, הן לזו שלא מפגינה עושר מופגן ומופרז והן לזו שלא מושכת תשומת לב.

4) הוצאת המונח ‘שומר נגיעה’ מהלקסיקון. הגדרת מי שאינו נוגע בבני המין השני כייחודי, תחת התואר ‘שומר נגיעה’, נותנת למעשה לגיטימציה לאלו שאינם מקפידים על הלכה זו, ואף קובעת את מעשיהם כנורמה המקובלת, בעוד דווקא ‘שומר הנגיעה’ הוא זה שחורג ממנה. תנועות הנוער צריכות לפעול בפעולה חינוכית עמוקה ויסודית במטרה להוציא מאוצר המילים את הביטוי
הזה, וכן את המגע בין המינים.

העיסוק בארבעת יסודות אלה, במאמץ מתמיד לקדם את התנועה לעבר שמירתם ובמערכת חינוכית סביבם הוא המימוש של
קדושת ישראל וטהרתם בזמן הזה בקרב בני הנוער, השואפים לנורמליות, לחיים טבעיים
ולמחויבות עמוקה לדבר ה’.

עקרונות אלו נאים גם לחברת המבוגרים. קיומנו בחברה מעורבת בחיים הבוגרים אינו בדיעבד, אלא זו דרכו של עולם, שכאמור, ההלכה כולה מבוססת עליה. ברם, את חברת המבוגרים יש צורך לקדש, והתביעה לחיות לאור ארבעת העקרונות ההלכתיים שהובאו לעיל קיימת במלוא עוצמתה. חובת הצניעות, ההימנעות מקלות ראש, ייחוד ומגע הן המעצבות חברה ההולכת בדרכה של תורה. התפיסה כאילו הדיון כולו נוגע לבני הנעורים בלבד, אולם בגיל הבוגר אנו רשאים לחיות לאור הנורמות המקובלות בכלל החברה – היא טעות. אין בין עקרונות חברת המבוגרים וחברת בני הנעורים דבר. ההבדלים היחידים נובעים מהעובדה שלבני הנעורים אין “פת בסלם”, כלומר, הם אינם נמצאים במסגרת יציבה של נישואים, ומאידך גיסא – שהסיכון בחברת המבוגרים גדול הרבה יותר.