עשה לך רב: מתי הציבור יבחר את רבני הקהילה?

 

הרפורמה שמתכנן בנט במינויים של רבני ערים, היא תיקון חלקי בלבד למציאות מעוותת שגם מתעלמת מנשים. הפתרון היחיד הוא לתת לקהילה את הכוח לבחור את רבה.

השבוע התבשרנו כי משרד הדתות, חתם על תקנות חדשות המשנות את האופן בו נבחרים רבני עיר, וזאת בעקבות עתירה שהגיש לבג”ץ עו”ד אסף בנמלך מטעם תנועת נאמני תורה ועבודה, שערערה על חוקיות ההסדר הקודם.


על פי ההסדר החדש ייבחרו רבני העיר באסיפה בוחרת, אשר מחציתה תורכב מנציגי כל סיעות מועצת העיר בהתאם לגודלן היחסי במועצה. רבע נוסף מן האסיפה יורכב מנציגי ציבור מתחומי הרוח, החינוך, האקדמיה והמנהל, ומרבנים הנושאים במשרות רבניות בעלי מעמד ציבורי בתחומי העיר.

נציגות בתי הכנסת באסיפה הבוחרת, שבעבר חלשה על מחצית מחברי האסיפה הוקטנה לרבע מהאסיפה, ונציגי המועצה הדתית, שעל פי ההסדר הקודם מינתה רבע מחברי האסיפה הבוחרת, יאבדו בה מקומם בהסדר החדש. כמו כן, על פי התקנות החדשות ישתתפו נשים בהליך הבחירה בשיעור של 31% לכל הפחות.

בעתירה שהוגשה לפני כשלוש שנים טענה התנועה כי התקנות המסדירות את בחירת רבני העיר מפלות ציבורים שלמים מהליך הבחירה ובהם ציבור הנשים, החילוניים והמסורתיים. התקנות העניקו עדיפות לא ראויה למתפללי בתי הכנסת ממוסדים מסוימים, שנבחרו ע”י שר הדתות, ושנציגיהם לא ייצגו את כלל האוכלוסיה הנזקקת לשירותי הדת.

הם התעלמו לחלוטין מציבור הנשים המשתמש בשירותי הדת, בכפוף להוראות רב העיר, לעיתים אף יותר מהגברים. בעקבות צו על תנאי שהוציא בג”צ והחלטה מפורשת הממליצה לשר לשירותי דת לשקול את תיקון התקנות ועל רקע מינויו של סגן השר בן דהן לתפקידו, חל מפנה בעמדת הממשלה.

השתתפות נציגי התושבים ונשים בשיעור משמעותי בבחירות לרבני עיר תביא לבחירת רבני עיר מתונים וסובלניים בעלי עמדות הלכתיות אמיצות וראויות, אשר יבינו כי הם שלוחיהם של כלל תושבי העיר ולא של סקטור כזה או אחר או מפלגה כזו או אחרת. זהו אכן שיפור משמעותי, אך הדרך לשירותי דת שוויוניים ופתוחים לכל ברוח המודל הקהילתי של התנועה עודנה ארוכה.

בעולם אידיאלי, כל עניין מינוי רבנים בכלל אמור לעבוד אחרת: הקהילות הן אלה שאמורות להתוות מי יהיה הרב שלהן. הרב יכול להיות מכל סוג שהוא (ואפילו אישה), ובלבד שמנגנון דמוקרטי הוא זה שבחר אותו. במודל שכזה, הבנוי לפי עיקרון של דמוקרטיה השתתפותית, העולם היהודי מקבל את כוחו ואת תקציביו לפי כוחות השוק, שאנו בטוחים כי יראו את העוצמה וההשתוקקות של העם לדת.

זה נשמע מפחיד אך למעשה כך היה בגולה, מאז חורבן בית המקדש ועד לפני הקמת המדינה: הקהילות הן אלה שמינו את מנהיגיהן. הדבר יצר תחרות בריאה בין הקהילות ובעיקר, גרם למי שאינו שומר את כל המצוות כהלכתן, להרגיש שיש לו גם חלק בעולם הדתי.

הפחד האוטומטי של פוליטיקאים דתיים מסוימים מפני כניסתם של אנשים לא דתיים אל עולם קבלת ההחלטות של מינויי הרבנים, דומה לפחדם של ועדי עובדים טרם החלטה על פתיחת שווקים לתחרות. קשה להם להבין שבטווח הארוך הדבר רק יביא מזור ויצור עוד עניין בתחום שממנו החילוני המצוי מעוניין כעת רק לברוח. כמובן שלא מדובר על הפרטה מלאה, משום שהמדינה תמשיך להיות שחקן חשוב בניהול המנגנונים הדמוקרטיים קהילתיים ורגולציה שלהם.

הצעד האחרון להעברת חלק מסמכויות בחירת רבני ערים מהשלטון הריכוזי אל הנציגים הדמוקרטים של הערים, יחד עם הכנסת נשים לגוף הבוחר, הינו צעד של התחלה יפה, אך רק התחלה.

הכותב הינו מנכ”ל תנועת “נאמני תורה ועבודה” 

לכתבה המקורית באתר “nrg יהדות”