מחקרים וניירות עמדה בנושא:

תקציר

בשנה האחרונה נשמעות כמעט מידי יום, קריאות  כנגד צה”ל ומפקדיו, העוקרות את השורשים עליהם חינכנו את ילדינו וחיילנו לתמיכה בצה”ל ונוגדות את הערכים היהודיים בהם אנו מאמינים.

​אנו מברכים על ההדברות הראויה שנוצרה בין מנהיגי הרבנים בציונות הדתית לבין הצבא באופן מכובד, ומתוך שאיפה לתת לחייל הדתי את התנאים הטובים ביותר שיתאימו לקיום אורח חייו.

אותם הגורמים המגנים את צה”ל משתמשים באמצעים שיווקיים וכוחניים שונים כמו הקמת “מלשינון”, והכפשת מפקדי צה”ל ומערערים את היסודות עליהם מושתת צבא העם במגוון רחב של נושאים.

על דגל ההתנגדות אותו נושאים עימם המוחים, חרוטה פקודת השירות המשותף. סילופי עובדות ועיוותים רבים סופרו בכלי התקשורת על אותה פקודה, שניכר כי חלק מהדוברים כלל לא טרחו לקרוא ואם עשו כן, הרי שהבינו אותה בצורה מגמתית. על מנת ליישר את ההדורים, בחרנו להביא בפני הציבור  את הפקודה עצמה, ע”מ שיוכל להיווכח בעיניו שפני הדברים שונים מכפי שיש הטורחים לצייר בפניו​.​

נקודות עיקריות כנגד טענות מתנגדי הפקודה:

  1. דרישת מתנגדי הפקודה החדשה לחזור לפקודה הישנה, פקודת השילוב הראוי– למעשה, פקודת השירות המשותף נועדה להבהיר את כוונת פקודת השילוב הראוי שבמקומות מסויימים הוצאה מהקשרה. נהפוך הוא – המטרה הייתה להגן על החייל הדתי.
  2. צניעות: ניראה כי היה חשוב לכותבי הפקודה לתת פתרון ‘צנוע’ לבנות ולבנים במקרה שבו תנאי השטח מסובכים, ועל כן מוקדש פרק שלם לסוגיה זו. הפקודה מחמירה מאוד בהפרדה במבני השירותים ובמגורים, וכל חריגה מצריכה שלל אישורים. די לראות את כמות הפעמים שמופיעה המילה “נפרדים”, כדי לשלול את הטענה שיש שאיפה לערבוב בין המינים.
  3. מנסחי הפקודות: פקודת השילוב הראוי לא נוסחה בשיתוף ‘רבנים’, אלא בשיתוף הרבנות הצבאית. נכון שגורמים צבאיים שונים התייעצו עם גורמים אזרחיים בגלל הרגישות ואין בזה לדעתנו כל רע. אך, גם טיוטות פקודת ‘השירות המשותף’ עברו עיניים של רבנים שבירכו עליה, כולל הרבצ”ר הנוכחי שהתייעץ בנושא עם רבנים בכירים בציונות הדתית.
  4. הפקודה עוסקת בצניעות הלבוש. לחיילות אסור ללבוש גופיות, מכנסיים קצרים וכד’,  כמו כן לחיילים אסור ללבוש גופיות וכד’.
  5. פעילות משותפת: חייל דתי יכול להימנע מפעילות עם בני המין השני, והמפקד חייב להיענות לבקשה אם יש אמת בחשש שמעלה החייל.
  6. שירות דתי ביחידה מעורבת: אנו מאמינים כי ישנה בעיה לחייב חייל לשרת עם חיילות ביחידות קרביות מעורבות. אך מסתבר שגם הפקודה מסכימה עם טענה זו – חייל דתי אינו מחויב לשרת במסגרת מעורבת, ואין כל אפשרות  לחייבו!
  7. שירת נשים: בפעילות הווי רשאים החיילים ואנשי הקבע לבחור שלא להשתתף מסיבות של צניעות ו”קול באישה”. הקושי מתעורר בטקסים הממלכתיים – הרבנות הצבאית פסקה כי בטקסים רשמיים, אין איסור להשתתף בטקס גם כשאשה שרה. החלטת הרבנות מקובלת על דעתם של רבנים בכירים בציונות הדתית, ומסתמכת על עמדות הלכתיות בתחום.

אנו רואים את נוסח הפקודה כנוסח ראוי ומתאים לצבא העם. עם זאת, בישום הפקודה אנו מציעים  לשים לב לכך שחייל שנשאל בתחילת שירותו האם מעוניין הוא להשתבץ ביחידות מעורבות עלול להיות “מסומן”. ניתן למצוא פתרונות ראויים שיגשימו את רצונו של החייל מחד, ומאידך לא ידחקו אותו לשוליים וייצרו יחידות הומוגניות בניגוד לעקרונות “צבא העם”.

אנו מזמינים את הקורא/ת לקרוא את הפקודה כלשונה, כפי שמופיע בקובץ לעיל

תקציר

  1. המתח בין חובת שמירת המצוות לבין היכולת לעשות זאת במסגרת השירות הצבאי קיים מאז ומתמיד, ואיננו פרי התנכרות או כתוצאה מ”רוח מפקד” נגד הדתיים.
  2. במסגרת החוקים והפקודות נעשה מאמץ שהלך וגדל עם השנים לבוא לקראת החייל הדתי. הסנונית הראשונה הופיעה עם הקמת מסלול ההסדר, ובהמשך פיתוחו למסלולים נוספים והקמת המכינות הקדם צבאיות.
  3. היחס לחייל הדתי: הקמת גדוד נצח יהודה, גדוד נפרד לחלוטין מנשים, שמיועד במקור לחרדים אך רוב המשרתים בו הם בני הציונות הדתית, הייתה התפתחות משמעותית ביחס לשילובם של דתיים בצבא. מספר שנים אח”כ נקבעה פקודת השילוב הראוי שהביאה עימה בשורה משמעותית לחיילים הדתיים, ונכתבה בשיח עם רבנים בכירים בציונות הדתית. בין שאר פורטו בו החובות: לאפשר לחייל דתי להתפלל ע”פ זמני ההלכה, לא לשבצו עם למשימות בניגוד לרצונו, לספק אפשרות לאוכל בכשרות מהודרת, פטור מגילוח הזקן בתקופות בהן נוהגים שלא להתגלח, איסור על ביצוע כושר בבגדים קצרים ולא צנועים ועוד. עם זאת, הקמת הגדודים המעורבים (מגדרית) יצרה קושי לחיילים דתיים אשר לא היו מעוניינים לשרת עם נשים. לאחר תקופה של משא ומתן של הרבנים עם ראשי הצבא הוחלט כי לא ישובץ חייל דתי בגדוד מעורב, וכן אנשי קבע יוכלו לערער על שיבוצם בגדודים אלו בפני אלוף.
  4. היחס לחיילת הדתית: בשנים האחרונות הצבא עושה מאמצים לשילובן של נשים דתיות בצבא, וזאת על אף שנשים דתיות רבות שירתו בצבא גם לפני מאמצים אלו. צה”ל מקיים בשיתוף עמותת “אלומה” כנסי הסברה למעוניינות לשרת בצבא. הצבא מאפשר לנשים דתיות לשרת בארבעה מסלולי שירות שונים (שיבוץ פרטני שאינו בקבוצה, גרעין נח”ל בשילוב מדרשות, מורות חיילות במסלול תרבות תורנית, פרויקטים ייחודיים קבוצתיים) שמקלים עליהן בכניסתן למסגרת הצבאית. בנוסף, החל מ2008 משרתת ברבנות הצבאית קצינת פניות לחיילות דתיות, וב2009 הוקם מדור “בת חיל” אשר אמון על ליווי המועמדות לשירות ביטחון הדתיות מהצו הראשון עד לגיוסן לצה”ל. הנחית הפקודות לגורמי משאבי האנוש בצבא היא להיות קשובים ורגישים לצרכיהן של נשים דתיות הן בשיבוץ, והן במהלך השירות. גם במסלולי הלחימה הוקמו צוותים מגדריים לבנות בלבד בתוך גדודים מעורבים, ואף ישנו גדוד מגדרי לנשים בלבד (גדוד איסוף קרבי).
  5. קידום תורני: צה”ל מאפשר לחייל ולחיילת הדתיים לצאת ליום שלם של עיון תורני אחת למספר חודשים, בו מועברים שיעורים מפי רבנים ומתקיימות חברותות בסוגיות תורניות, אמוניות והלכתיות.
  6. פתרונות הלכתיים: הצבא רוכש בשנים האחרונות פתרונות הלכתיים שונים המאפשרים לחייל הדתי להמעיט בחילול השבת לצרכים מבצעיים. כמו כן, קיימים מוקדי סיוע לחיילים בנושאי דת אשר נותנים מענה בשאלות הלכתיות, ובהתערבות באי קיום פקודות מצד מפקדים בשטח.
  7. מעמד הרבנות הצבאית: לאורך השנים חלו תמורות רבות במעמדה של הרבנות הצבאית. ניתנו תקנים לכל החטיבות הסדירות לרב חטיבתי סדיר, ולכל גדוד קיים רב צבאי במילואים. הרב הצבאי נדרש לטפל בכלל חיילים היחידה, ולא לשמש סנגורם של הדתיים. עם זאת, התקן של הרב הראשי הצבאי הורד לדרגת תת-אלוף בשנת 2,000, דרגה מתחת לדרגת האלוף שהיו הרבנים הראשיים הצבאיים עד אז, ומאז מכהנים בתפקיד רבנים בדרגה זו.
  8. לסיכום: אכן כיום נשים משרתות בצה”ל בתפקידים רבים ומשמעותיים  יותר מאשר בעבר, ואולם במקביל, חלו שיפורים משמעותיים במודעות של הצבא ושל הציבור ביחס לחייל הדתי. אם בעבר החייל הדתי היה במקרים רבות בודד, הרי שכיום יש מערכת תמיכה רחבה ביותר שמסייעת לו בשירותו הצבאי.