פרשות אמור בהר

 

 

פרשות אמור-בהר / הרב אילעאי עופרן

 

היה זה צ’כוב שאמר פעם כי “אקדח אשר מופיע במערכה הראשונה, סופו לירות במערכה האחרונה”, אך נראה שאין דין תורתנו הקדושה
כדין מחזותיהם, שכן פרט אשר זוכה להדגשה יתרה בתחילתה של פרשיית המקלל שבפרשתנו,
נפקד לחלוטין מחלקה השני של אותה פרשיה…

בחלקו הראשון של סיפור המקלל מתארת התורה את מעשה הקללה, את לכידתו של המקלל ואת ההמתנה לגזר דינו. שלושה פסוקים בלבד מוקדשים לתיאורים אלו ובמהלכם חוזרת התורה חמש פעמים על ייחוסו של העבריין: “בן אישה ישראלית”, “בן איש מצרי”, “בן הישראלית” (פעמיים) “שם אימו שלומית בת דברי למטה דן”. למרות פירוט זה, בחלקה השני של הפרשיה, בתשובת ה’ הגוזרת את דינו של המקלל למיתה, אין כל התייחסות למוצאו או ייחוסו והוא כונה בפשטות “המקלל”. מדוע משמיטה התורה בחלק השני, פרט שנראה היה כה משמעותי בחלק הראשון? מדוע מתעלמת תשובת ה’ מן העובדה שמדובר בבעל ייחוס מפוקפק –
בנם של אישה ישראלית ואיש מצרי? זאת ועוד, לאחר שנגזר דין המקלל למיתה, ממשיכה התורה לפרט דינים שונים מדיני הנפשות והנזיקין וחותמת בציווי הכללי “משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה”, מה עניין ציווים אלו לפרשיית המקלל?

ניתן לפרש כי חלקה הראשון של הפרשיה מספר את הסיפור מנקודת מבטו של העם, הרואה את המקלל בפעולה ולוכד אותו. בשבילים ובאוהלים של מחנה ישראל, ודאי סיפרו בזעזוע באותו היום על הנבלה שנעשתה בישראל ועל חומרת מעשהו של
המקלל. כדרכן של שיחות מעין אלו, סביר להניח שהמספרים לא הסתפקו בתיאור המעשה החמור, אלא הוסיפו לתאר ולהדגיש את ייחוסו הבעייתי של העבריין ואף היו שקשרו בין מעשהו למוצאו. מנקודת ראות זו, משפחתו ומוצאו של המקלל הינם פרטים עתירי משמעות. חלקה
השני של הפרשה, מתייחס לסיפור מנקודת מבטו של הקב”ה, הגוזר את דינו של המקלל למיתה ומתעלם לחלוטין מייחוסו הבעייתי. בניגוד גמור לרכלני העם, דיין האמת והצדק דן את האדם על פי מעשיו ועל פיהם בלבד. אפילו מעשה ההתבוללות של אימו שהרתה לאיש
מצרי, לא מקבל כל התייחסות והפושע מכונה “המקלל” ותו לא. תשובת ה’ יוצאת חוצץ כנגד המנסים לקשור בין מוצאו של האדם ובין מעשיו וקובעת כי “משפט אחד יהיה לכם”. בתוך מחנה ישראל, המוצא והייחוס הינם פרטים שוליים שאינם ראויים להתייחסות.

 

האם מסר תקיף זה הופנם בקרבנו? האם נאמנים אנו לדבריו של עקביא בן מהללאל במסכת עדויות, כי “מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך”, או שמא עודנו נותנים מקום לארץ המוצא ולפגם המשפחה? האם בימים בהם אנו חוגגים 64 שנים לעצמאותנו במדינת היהודים, המוצא והייחוס נזנחו במקום השולי הראוי להם או שמא עודם בקדמת הבמה? דומה כי עברנו כברת דרך בסוגיה זו וכי אט אט אנו משיבים את השד העדתי לבקבוקו. בצער אומר, כי המרחב העיקרי בו עדיין משחק המוצא תפקיד מרכזי הוא חיינו הדתיים. הכפילות העדתית המיותרת במשרות הרבנים הראשיים, כמו גם הגדרת קהילות כ”ספרדיות” או “אשכנזיות” למרות שרוב חבריהן צברים מדור שני
ושלישי, משמרות מציאות גלותית נפסדת ומעצימות בלא טעם את מקומו של המוצא והייחוס.
תקומתנו ועצמאותנו מציבות בפנינו אתגר והזדמנות לקיים את הציווי “משפט אחד יהיה
לכם”. עלינו לבנות גשר צר בין הרצון לטשטש את הגבולות העדתיים לבין החובה
לשמר את המסורות השונות ולוואי שנזכה לצעוד עליו בלי לפחד כלל…

אילעאי עופרן – רב קבוצת יבנה, מלמד במרכז יעקב הרצוג ובמקד”צ “צהלי”.