בלעם, שפיקח היה – מה ראה לשטות זו?  כמי שזכה להתגלות נבואית, כיצד עלה בדעתו שהוא יכול לקלל את העם בו בחר ה'? שאלה זו שאלו חז"ל על קורח, והם ענו: "עינו הטעתו". גם כאן דומני שתשובה זו תקפה, אלא שאצל בלעם משמעותה של העין שונה, וחשיבותה גדולה אף יותר.

המשנה באבות (ה, יט) משווה בין אברהם אבינו, האב הראשון לנביאי ישראל, לבין בלעם שהיה אב הנביאים לאומות העולם ואומרת: "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע."

רוח גבוהה, שמשמעותה גאווה, מתבטאת אצל בלעם בהכרזתו על עצמו: "נאום שומע אמרי אל ויודע דעת עליון". זאת בניגוד גמור לאברהם אבינו, שברוחו הנמוכה אמר על עצמו: "ואנוכי עפר ואפר".

נפש רחבה, שפירושה תאווה, משתקפת אצל בלעם בעצה שיעץ להפקיר את בנות מואב לזנות על מנת להחטיא את עם ישראל. זאת בניגוד גמור לאברהם שאמר לשרה אשתו: "הנה נא ידעתי כי אישה יפת מראה את", כלומר: "רק עכשיו אני שם לב לכך", וזאת אחרי שכבר חגגו מזמן את חתונת הכסף, הזהב והפלטינום.

עין הרעה, לדעת פרשני המשנה היא: רכושנות, חמדנות ואהבת בצע, תכונות שהתגלו אצל בלעם כשאמר: "אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב", ובכך ביקש לסחוט עוד ועוד כסף וזהב. אברהם, לעומתו, נהג להסתפק במועט, ועל הצעת השלל של מלך סדום אמר: "לא תודה", והודיע לו: "אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך"(בראשית יד כג).

מבין שלוש התכונות הללו, דומני, שהעין הרעה או הטובה היא הנקודה האריכמדית במידותיהם של אברהם מכאן ובלעם מכאן. להבנתי משמעותו של מושג זה אינה מצטמצמת לרכושנות, לחמדנות ולאהבת בצע, אלא היא מתייחסת למידה יסודית יותר, שעניינה אופן ההסתכלות של האדם על המציאות ועל הסביבה האנושית. אברהם, בעל העין הטובה, דאג ללוט ונלחם למענו, ראה את האנושיות בעוברי אורח זרים ואירח אותם, חיפש את הצדיקים בסדום וניסה להציל את העיר, חמל על הגר והתפלל על אבימלך. בלעם, מנגד ראה את הרע שבעולם, והביט באופן שלילי על האחר.

עין רעה זו היתה השורש לכל פועלו של בלעם ראשיתה ב"לך עם האנשים", על כך אומר רש"י: בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו. ובהמשך, כשראה בלעם שהוא לא מצליח לקלל את ישראל, התבקש שהוא ישנה טקטיקה, ובמקום זאת ינסה לברך את מואב. בכך הוא עשוי לספק את "הסחורה" שדרש בלק, ולהשיג תוצאה מנצחת. מדוע לא הציע בלעם לבלק: תן לי לברך את עמך במקום לקלל את אויבך? מדוע הוא בחר בדרך הקשה, שהציבה אותו בעימות ישיר כנגד ה'?

התשובה היא שבלעם לא היה מסוגל לפעול אחרת. אופיו ואישיותו היטו אותו לחיפוש הרע ולאחיזה בדרך הקללה במקום בדרך הקלה. לפיכך גם אחרי שכשל פעם ופעמיים, אנוס היה על-פי מידותיו להוסיף לדבוק בניסיונותיו לקלל. כטוב לבי בעין יורשה לי לדרוש את שמו של בלע"ם כראשי תיבות: בלי עין מיטיבה.

מתוך כך ניתן להבין את המעשה המוזר על בלעם ואתונו. סיפור זה נראה, לכאורה, כאפיזודה מיותרת שנועדה להציג את בלעם כדמות נלעגת ותו לא. אולם לאור האמור נראה שלא מדובר באנקדוטה שולית, אלא במעשה שממחיש את הבעיה העיקרית של בלעם, שהיא עינו רעה. אילו ידע בלעם להביט במבט חיובי, היה זוכר שאתונו איננה אסונו, אלא היא כלי תחבורה שלא רואה מוסך, עם רמת אמינות גבוהה וניסיון מוכח. או אז היה מבין שהיא לא נתקעה בלי סיבה במשעול הכרמים, היה מגלה זהירות ורגישות, בודק את התקלה, ולא פותח בהכאה.

כשקוראים את המעשה המוזר על בלעם האכזר, אני נזכר לעיתים ברבי מאיר ליב מפרמשלאן שהיה בדרכו לרופשיץ על עגלה הרתומה לסוס. לפני כניסתו לעיר ביקש רבי מאיר ליב מהעגלון להחליף תפקידים, וזאת על מנת לברוח מן הכבוד. ואכן כשנכנסו לרופשיץ נקהלו כולם סביב העגלון שישב מאחור וחלקו לו כבוד. רק ר' נפתלי מרופשיץ ניגש הישר אל ר' מאיר ליב, שישב בתפקיד העגלון, והקדימו ב"שלום עליכם כבוד הרבי". כששאל אותו רבי מאיר ליב: "כיצד ידעת לזהות אותי?" ענה: "ראיתי באיזו הכנעה אתה נוהג בסוס, והבנתי שאתה הצדיק..." רבי מאיר ליב היה מתלמידיו של אברהם אבינו, וכשאתה תלמיד שכזה, הדבר בא לידי ביטוי לא רק במעשים גבורה גדולים, אלא אפילו ביחס אל בעלי החיים.

בהמשך ההיסטוריה קמו עוד ועוד מדינאים, עריצים ושאר תככנים, שהיו מתלמידיו של בלעם, וניחנו בעין רעה ביחסם לישראל. במצעד האיוולת שלהם השתלבה לא פעם מידה גדושה של שנאת ישראל, שהביאה אותם למתוח ביקורת חד-צדדית על ישראל, ומנעה מהם לראות את המציאות במבט שלם, ולבחון בשיקול דעת ובהיגיון הן את שיקולי המוסר והן את שיקולי התועלת של המאבק בישראל. אילו היו אותם מנהיגים בזמננו מפנים את מרצם ומשאביהם לשיקום ובנייה של עמי ערב, במקום להשקיע את מירב המאמץ והמשאבים במלחמה בישראל, הם היו עשויים להביא ברכה עצומה לכולם, ובראש ובראשונה לאומה הערבית. תחת זאת הם מפעילים רק את עין הביקורת על ישראל, וזורעים הרג והרס במקום שלום ותקווה.

האדם לא אמור להיות בעל עין טובה בלבד. יש לנו שתי עיניים, ובאופן מטפורי הדבר רומז  שיש להפעיל שני סוגים של הסתכלות על המציאות: העין הטובה כדי לראות את הטוב ולחפש כיצד ניתן להיטיב, והשניה כדי לזהות את הרע, להיזהר מפניו ולמצוא דרכים להיאבק בו. בלעם היה בטוח שהוא מיטיב לראות, שכן עינו הרעה הפליאה למצוא מומים ולהעביר ביקורת, ולכן הגדיר את עצמו כ"גלוי עיניים", וכאדם אשר "מחזה שדי יחזה". אולם הוא היה "שתום עין", וכדברי רש"י: "סומא באחת מעיניו היה" (כד, ג). העין החיובית, לא עצלה לחלוטין, הוא התקשה מאוד לפתוח אותה, ולראות את הטוב והיפה שמתגלה לעיניו. זו דרכם של אנשים ביקורתיים, שהם מיטיבים לראות, אך לא רואים להיטיב, וכתרגום אונקלוס למילים "שתום עין", הם בבחינת "שפיר חזי" אך לא חזי שפיר.

יש הסבורים שקיימת הבחנה דיכוטומית בחברה האנושית, בין תלמידי אברהם אבינו בעלי העין הטובה לתלמידי בלעם הרשע בעלי העין הרעה. אולם דומני שזו הסתכלות של שחור ולבן, שיש בה עיוורון צבעים. סביר יותר שאברהם ובלעם מייצגים שני קטבים, ורוב בני האדם מתנדנדים ברצף שביניהם באופן דינאמי. לכולנו יש שתי עיניים, זו של אברהם וזו של בלעם, והאתגר הוא שהעין הטובה תהיה דומיננטית והאחרת בתפקיד העין העצלה.

חז"ל סיימו שאת המשנה ב'אבות' באמירה לפיה "תַּלְמִידָיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ, אוֹכְלִין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְנוֹחֲלִין בָּעוֹלָם הַבָּא… אֲבָל תַּלְמִידָיו שֶׁל בִּלְעָם הָרָשָׁע יוֹרְשִׁין גֵּיהִנָּם וְיוֹרְדִין לִבְאֵר שַׁחַת". דומני שלא מדובר כאן דווקא כשכר מ-ה', אלא  בתוצאה טבעית. בעל עין רעה מוטרד כל הזמן מהרוע שהוא רואה סביבו, הוא אכול קנאה ומלא בשאיפות שאינו מסוגל לממש, וחייו הופכים לגיהנום. לעומתו, בעל העין הטובה, זוכה לאיכות חיים נפשית-רוחנית, הוא יורד אל העין ודולה מלוא חופניים שלווה ונחת.

חזרה לתכנים של רונן לוביץ

כפתור דף ראשי לוביץ