כיצד משווים בין ההפסדים? פרשת ויצא תשפ"א

בתקופה קשה זו רבו השאלות ההלכתיות ונכתבו תילי תילים של תשובות בקונטרסים ‏וספרי שו"תים, אך הן  בעיקר בתחומי שלושת החלקים של השולחן ערוך. דהיינו אורח חיים, יורה דעה ואבן העזר. אך יחסית מעטים  הם הדיונים בעניינים הנוגעים לחלק חושן משפט.

והנה המגיפה הנוראה הזאת הפוקדת אותנו זה חודשים רבים פוגעת לא רק בבריאותנו ובנפשנו אלא פוגעת היא גם בפרנסתם של עשרות אלפים מבני עמנו. חנויות רבות נסגרו עקב ההסגרים הממושכים ומפעלים רבים פשטו רגל, והבעלים מתוך ההכרח נאלצו לפטר את פועליהם, כך שעובד וגם מעביד נפגעו גם יחד. אך על דרך הרוב, אין הצער והנזק שווה בשני הצדדים כי לבעלי המפעלים עדיין נותרו אמצעים כספיים כדי לשרוד ואילו הפועלים נשארו בחוסר כל.

אכן, מגיפת הקורונה מעל לכל ספק מהווה מכת מדינה מבחינה הלכתית, כי פוגעת היא בכל תושבי המדינה, וכהגדרתו של הש"ך בחושן משפט סי' של"ד סק"ג, על פי דעתו של המהר"ם פדווה, שמכת מדינה היא זו הפוגעת בכל בני העיר. ואף אם הייתה הפגיעה רק אצל רוב התושבים ולא כולם, דעתו של הש"ך עצמו (שם) החולק על המהר"ם פדווה, שגם זו נחשבת כמכת מדינה. ונחלקו הפוסקים בדין השוכר את הפועל ונפסקה עבודתו מחמת מכת מדינה מה דין משכורתו. דעתו של הרמ"א בחושן משפט סי' שכ"א משמו של המרדכי, שבמכת מדינה הפסידא היא בבעל הבית. כלומר, שאם נפסקה עבודתו של הפועל עקב מכת מדינה, חייב בעל הבית לשלם את משכורתו של הפועל (וכדעתו של הש"ך שם סי' שכ"א סק"א, ושו"ת המהרש"ג ח"א, יו"ד סו"ס צ"א). אך הדעה השנייה שהובאה שם בשם המהר"ם פדווה היא שבמכת מדינה כל הפסידא היא משל הפועל, וזו גם דעתו של הגר"א שם ועל כן אין בעל הבית חייב לשלם לפועל כלום.

לעומת מחלוקת קוטבית זו, דעתו של הסמ"ע (שם סי' שכ"א סק"ח), שבנסיבות מיוחדות אלה על שני הצדדים להתחלק בהפסדים והאריך בהוכחת שיטתו. ובנוסף על כך, הרבה אחרונים ציינו לדברי החת"ם סופר, בספרו ספר הזכרון עמ' נ"א, שסובר שמאחר דמזל שניהם גרם, יש לעשות פשרות מרצון שניהם כך שההפסדים יתחלקו ביניהם מחצה על מחצה. למעשה קרובה דעתם לזו של הסמ"ע דלעיל (ועיין במאמרו של הרב יעקב יוסף קרויז, שבכתב העת אור ישראל כ"ו א' (פ"א) תשרי תשפ"א עמ' רל"ג-רמ"ה.שכותרתו "שאלות בדיני חושן משפט הנוגעות למחלת הקורונה" ובמיוחד עמ' רל"ה).

כל האמור לעיל הוא כאשר נפסקה מלאכתו של הפועל-השכיר מחמת מכת מדינה וכו', ואולם אם הפסיק את עבודתו מרצונו, מפני שמעסיקו סירב לשלם לו את משכורתו ובתרמיות חוזרות ונשנות מנע ממנו את המגיע לו, אזי יש מקום לומר דעביד אינש דינא לנפשיה. אך יעקב אבינו עה"ש לא נהג כן, אלא התנה תנאי מפורט עם מעסיקו-חותנו, לבן הארמי וקבע מפורשות שיקבל את משכורתו המגיעה לו עבור עשרים שנות עבודה מאומצת, עבודת יומם ולילה. וכלשונו של יעקב "גְּנֻבְתִי יוֹם, וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה; וַתִּדַּד שְׁנָתִי, מֵעֵינָי" (בראשית ל"א ל"ט-מ'). ועל כן ובצדק מלא קבע יעקב שיקבל רק את מה שנקוד וטלוא וחום בכבשים ובעיזים, וכל אשר אינו כן כאילו גנוב הוא איתו (ראה שם ל, ל"ג). לבן מצידו, קיבל הצעה זו באומרו "הן, לו יהיה כדבריך" (שם, שם, ל"ד). אך לבן הארמי רמאי היה וחזר בו מדיבורו כאשר ראה את הצלחתו של יעקב כדכתיב "ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות…" (שם, מ"ג) ויעקב ביקש לסיים את עבודתו ולקום יחד עם בניו ונשותיו ומקנהו וכל הרכוש אשר רכש "מקנה קנינו אשר רכש בפדן ארם" (ראה: בראשית, ל"א, י"ז- י"ח) וכדברי הנביא הושע "ויברח יעקב שדה ארם" (שם י"ב י"ג) ובראות לבן את כל הרכוש בא בטענה כוזבת באומרו "הבנות בנתי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא" (בראשית ל"א מ"ג). ואף אם לא היו לפני כן אלא דיבורים בלבד, ואין בכוחם של דיבורים להוכיח על גמירות דעת מלאה ומחייבת (ראה בבא מציעא מ"ח ע"א) בכל זאת "מי שפרע מיהו איכא". ולדעתו של המהר"ם מרוטנבורג ור' יחיאל מפריז (מובא במרדכי לשבת תע"ב-תע"ג) גם בדיבור בלבד נגמר ההסכם ומחייב קיומו. ועם כל זה עמד לבן בסירובו כאמור, בקוראו ליעקב גנב (שם ל"א כ"ז, ל') לבסוף נכנע לבן (מסיבות אשר אינן ברורות) ונכרתה ברית בין שניהם.

נחזור עתה לימינו. אין ספק כי הרבה טענות חמורות ותביעות קשות שהוטחו על ידי פועלים כלפי מעסיקיהם הן תוצאות של המגיפה, השלכותיה ופגיעותיה בעולם המסחר והעסקים. על כן רבו המתחים בין עובד ומעביד בין עוסק ומעסיק, בהיות ששניהם נפגעים. אך במקרה ואין הנזק שווה בין שני הצדדים היריבים ויש פער בין העני והעשיר, נראה כי הדרך הישרה היא במציאת הפשרה הראויה "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם…" (הושע י"ד י'). ולא נהיה חו"ש כ"פושעים אשר יכשלו בם" (שם).