פרשת וישלח ולקראת חנוכה, שנת תשפ"א

חג חנוכה קרב ובא והוא חג משפחתי שבו בדרך כלל מתכנסים כל בני המשפחה יחד ומדליקים את נרותיהם לפי הכלל של "נר לכל אחד ואחד" (כדין המהדרין בשבת כ"א ע"ב, הרמ"א בשו"ע או"ח סי' תר"ע סעיף ב' וכדעת הרמב"ם) ואולם בימינו אנו ההתקהלות של רבים מסוכנת היא ועל כן עלינו להמעיט במספר המתכנסים, כי הנגיף מבקש לפעול לפי שיטתם של בית הלל ש"מוסיף והולך", כלומר מגמתו להוסיף יום יום על מספר הנגועים ואילו עלינו לנהוג במצבנו המיוחד לפי שיטתם של בית שמאי, שבכל יום עלינו לדאוג שיהיה מספר החולים פוחת והולך דווקא (שבת כ"א ע"ב).

אכן, כך נהג יעקב אבינו ע"ה כאשר מצא את עצמו במקום סכנה שנאמר "וירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו… ויאמר אם יבוא… אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה" (בראשית ל"ב ח'-ט', והשוה שם ל"ג א'). וכך אף נהג עבדיהו שנאמר "ויהי בהכרית איזבל את נביאי השם, ויקח עבדיהו מאה נביאים ויחביאם חמישים איש במערה, ויכלכלם לחם ומים" (מלכים א' י"ח ד'), כלומר עבדיהו החביא חמישים איש בכל אחת משתי המערות ולא את כולם במערה אחת ואת זה למד מיעקב אבינו שחצה את העם בשעת סכנה (סנהדרין ל"ט ע"ב). וראה בדברי ר' יוחנן בבבא מציעא ק"ז ע"ב. שבשעת סכנה יש לו לאדם להשליש את נכסיו, ואין נכסים יקרים יותר מבני המשפחה. ולא זו בלבד אלא ששם יעקב רווח ביניהם (שם ל"ב י"ז) כפי שעלינו לעשות בכדי לשמור על מרחקים בינינו, רווחים של מקום ואף רווחים של זמן שלא נהיה כולנו יחד באותה שעה ואף שלא ייפתחו כל העסקים בבת אחת.

דבר זה, מיעוט המתכנסים וריחוק שביניהם הוא המפתח לכך שנצא כולנו חיים מתוך המגיפה. אך יעקב שנאבק עם המלאך מאבק קשה ועיקש במשך שעות ארוכות ובסופו עמד בהצלחה במאבקו זה, בכל זאת לא יצא ממנו לגמרי שלם בגופו שנאמר "ותקע כף ירך יעקב" (שם, ל"ב כ"ו) והוא "צלע על ירכו" (שם ל"ב) ודרשו חז"ל בבראשית רבה ע"ז ג': "ויגע בכף ירכו"- נגע בצדיקים ובצדיקות בנביאים ובנביאות- וכו', ואף לנו האבידות כבדות וקשות. ואין ספק שלא כולנו נצא מן המגיפה בריאים ושלמים, הן בגופינו והן בממוננו כי נפגעים אנו מדברים אלה בכל יום ויום ויארך הזמן עד שנוכל לומר כיעקב "ויבוא יעקב שלם" (שם ל"ג י"ח), אמר רב: שלם בגופו ושלם בממונו (שבת ל"ג ע"ב) שנתרפא (ראה בראשית רבה ע"ט ה').

ואולי עוד יותר מסוכן הוא עניין הסעודות המשפחתיות שבחג זה, כי המנהג בכל תפוצות ישראל מדורי דורות הוא להרבות קצת במשתה ושמחה בימי החנוכה, וכפי שכתב המהר"ם מרוטנבורג (הלכות חנוכה עמוד ע"א) "וכל ישראל נהגו לשמוח בחנוכה ולעשות משתה ושמחה".

והנה נחלקו הדעות אם אכן ישנה חובה של סעודת מצווה בחנוכה. מפשטות לשון הברייתא בשבת כ"א ע"ב: מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון… לשנה אחרת קבעוה ועשאוה ימים טובים בהלל והודאה וגו', משמע שהחיוב אינו אלא לקרות הלל ולומר על הניסים (רש"י שם), אבל אין כל זכר לאיסור מלאכה ואף לא לסעודות מיוחדות שיחשבו כסעודת מצווה. אכן זו היא דעתם של הראשונים, המהר"ם מרוטנבורג (בתשובותיו סי' תר"י, ומובא במרדכי בפרק ד' דפסחים סי' תר"ה) ותלמידו המובהק, ר' שמשון בר' צדוק, בעל התשב"ץ הקטן (סי' ק"ע), וכן  פסק הטור באו"ח סי' תר"ע, שכל הסעודה הזאת אינה אלא סעודת הרשות ואינה מצוה (ראה לקט יושר עמ' 150) וכו'. ועל פי שיטה זו קבע מרן המחבר בשו"ע שם סעיף י"ב כי "ריבוי הסעודות שמרבים בהן הן סעודות הרשות, שלא קבעום לשמחה ומשתה.

אומנם, ישנם מן האחרונים הסבורים שמאחר ונתפשט מנהג הסעודות, כפי שאכן משתמע מדברי השו"ע, אין לבטל מנהג נפוץ זה אלא יש לקיימו. וכן מובא בחיי אדם לר' אברהם דאנציג (כלל קנ"ד ה') כי "יש אומרים שמצוה קצת להרבות סעודה בחנוכה, שבימים האלה נגמרה מלאכת המשכן, ועוד לפי שהצוררים טימאו ההיכל ועשו חנוכת הבית בשמונה ימים אלה בבית המקדש, ומכל מקום אין סעודת מצווה, וכשאומרים זמירות ותשבחות הוי סעודת מצוה", כלומר הזמירות והתשבחות הופכות את הסעודה לסעודת מצווה. ודבריו אלה מיוסדים על דעתו של המהר"ל מפראג שכתב "ויש אומרים שיש קצת מצווה בריבוי הסעודות משום שבאותם הימים היה חנוכת המזבח" (וזה על פי ברייתא במגילת תענית פרק ט').

וכבר הוזכר ענין זה בשירו של ר' יהודה אלחריזי ("מיטב החדשים כסלו") בשוררו:

ועל כן ראוי לכל משכיל בימים האלה לשמוח

ולברך הקל על פרי הגפן ולברך נח

אשר ביין המציאנו מנוח

ועלינו התנבאו יולדיו ויולדינו

לאמור: זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו (בראשית ה' כ"ט)

בצרפת היו נוהגים לפתוח כד יין חדש בימי החנוכה ובאביניון נהגו להתכנס בבית הקהל במוצאי שבת חנוכה ולטעום בצוותא מן היין החדש ואומר הקהל:

ויאמר לגפן, לכי את מלכי עלינו (שופטים ט' י"ב).

והמשורר קלונימוס בן קלונימוס (פרובנס המאה הי"ג-י"ד) בפיוטו "יאספו הנשים החשובות לעשות לביבות", מתאר כיצד מתאספות "הנשים החשובות, הבקיאות לעשות הבריאה וללבב הלביבות… והשתיה כדת בשמחות וגיל על כל כוס וכוס, להעביר רעת ניקנור ובגריס בצרת אנטיוכוס".

ואולם ימינו אינם כל כך ימי שמחה וגיל, כי עדיין הסכנה מרובה מן הנגיף הנורא. התאספות בני משפחה בסעודות יין ולביבות מסכנת נפשות ולכן עלינו לנהוג ביתר זהירות ואף לבטל "טעימות בצוותא", ואכילת הלביבות במעין בדידות בכדי לשמור על נפשנו מפני הנגיף, עד כי יעבור זעם ויושיבנו הקב"ה שוב יחד באהלים בימי מועד (ע"פ הושע י"ב י') ונשמח כולנו בשמחה ובלב שלם בקרוב בימינו אכי"ר.