ראיון עם הרב אוהד טהר לב

 

 

 

 

   בעקבות פורים המתקרב ובא, ביקשנו לשוחח עם הרב אוהד על זיקתו לעולם המשחק, על תחפושות, זהות ויצירה דתית.

 

מה הקשר שלך לעולם המשחק?

לפני כשבע שנים למדתי משחק אצל שולי רנד בבית ספר ‘מעלה’. לשחק משמעו להתחבר לדמות שבתוכך ולקלף מעליך את הקליפות, את התחפושת – מלשון חיפוש, ולהתחבר לעצמך. אומנות המשחק היא האומנות הכי כנה ואמיתית. כל אומנות צורכת כלי על מנת שתוכל לבטא עצמך, ובמשחק – אתה עצמך הוא הכלי, כל החלקים באדם באים לידי ביטוי, כך ניתן להגיע לנקודות מאוד פנימיות. זהו הדבר שאני לוקח איתי כל הזמן: זוגיות, משפחה, הוראה, חינוך, בראש ובראשונה – כנות. אי אפשר לזייף במשחק. אתה חייב להיות מי שאתה, להתחבר לדמות ולראות איך היא נוגעת בך. הדבר הכי קשה במשחק הוא במבחינה רוחנית, איך אני מתחבר לרוע ולתפקידים שיש בהם פן שלילי ומעצים אותם, כמו לשחק קצין נאצי לדוגמא, ולראות שאני יכול להיות גם רע. ברגע שאתה מתחבר לרע בתוכך, אתה נותן לו מקום ולגיטימציה. אני לא יודע אם עשיתי את זה טוב.

האם דמותך כרב ודמותך כשחקן הן דמויות משלימות או מנוגדות?

כשאתה רב, תלמידות מסתכלות עליך בצורה מסוימת. לפעמים אתה מציג פנים ולא תמיד בנות צעירות יכולות להכיל זאת. דוגמא לכך היא שבת זכור בה אתה משחק כל מיני מצבים שלא רגילים לראות אותך בהם. בדרך כלל אתה מאוד רציני: מעביר שיעור חסידות, הלכה, ופתאום מגלים שאתה ליצן גדול. יש שיוכלו להכיל ויש שיהיה להם מאוד קשה. בהיבט האישי – אין סתירה. כרב המשחק עשה אותי כנה יותר, זה חלק מעבודת ה’ וכך רבנים צריכים להיות. לא כבובות עם זקן.

האם התרבות היהודית מעודדת יצירה?

מקום היצירה הוא מקום מאוד נכבד בעולם היהודי וצריך להמשיך לפתח אותו. יצירה היא הדבר הכי נפלא שמתקיים עלי אדמות ובאה ממקום של יצר – כוח מאוד חזק שקיים באדם, אנרגיות שצריך לבטא בצורה הטובה ביותר. קיימות בעיות טכניות כמו מגע, אך יש פתרונות. העבודה הנפשית דורשת אומץ. השאלה שאני צריך לשאול את עצמי היא מה ה’ שואל ממני לעשות ואם אני עושה זאת בדרך הנכונה. באופן אישי אני מרגיש שה’ מבקש ממני כן לעשות, ויש לזה מחירים. זה עושה אותי יהודי טוב יותר, והמשחק הוא אחד הדברים הכי נפלאים שקרו לי בחיים.

האם יש מקום בחברה הדתית קבלה ומקום לגיוון או שמא אנו עוטים על עצמנו תחפושות?

החברה הדתית צריכה לעשות תשובה גדולה בעניין. אין ספק שלאדם דתי קל להתחבא מאחורי הדת שלו ולחיות באשליה שהכל טוב. זו סכנה. הגרף של אדם דתי נשאר מתון וקל לו לא לחפש את העלייה כי החמימות הדתית מגנה עליו והוא קופא על שמריו. אני משחק ושואל את עצמי האם אני אני?! דווקא אדם דתי צריך למצוא את האוטנטיות ולראות איך הוא מתפתח, מאתגר את עצמו באתגרים רוחניים כדי שיוכל להתקדם ולא בורח. המציאות המודרנית מציבה לאדם דתי קונפליקטים להתמודדות, המפגש יוצר אי נחת ותזוזה אך אלו יקדמו אותו, לכן המפגש מצוין. רוב האנשים בורחים, מתחבאים מאחורי המסכה. "אלוהי מסכה לא תעשה לך" – חלק מעבודה זרה היא ההיחבאות מאחורי מסכה. מותר לאדם לברוח ולהתחבא, אך לא כדרך חיים דבר הדורש עבודה רבה.

כמי שעומד בראש תכנית גיוס בנות לצבא, האם המדים מהווים תחפושות או שמא משחררים?

בצבא כולם מתחפשים נגד רצונם ולובשים אותו הדבר, יש השמחים ללבוש את המדים ויש שהיו שמחים ללבוש את בגדיהם. יש משהו טוב בזה שכולם לובשים אותה תחפושת. המדים, מטרתם להזכיר לנו שאנו שייכים לעם אחד ויש לנו מחויבות לכלל ולמדינה ואתה צריך להתחפש בשקט גם אם לא נוח לך. בעולם המודרני, האינדיבידואלי, ישנם אנשים רבים המתקשים עם העניין. בעיני, אין דבר יותר נפלא מזה שהאינדיבידואל בחברה הישראלית נפגש עם החלק שבו ועם הכלל, עם עם ישראל וחש גאווה.

האם בגיוס בנות לצבא – מסגרת אחידה, יש חשש לאובדן הזהות?

יש כאן שאלה – מקום הבנות בצבא. הצבא הוא מקום מאוד גברי, קשוח ולא עדין. אישה באופייה עדינה ורגישה יותר. לכאורה הצבא פחות מתאים לנשים. עם זאת, ישנם תפקידים בצבא המתאימים לנשים והמפגש הוא משמעותי. ההתחפשות כפולה ומכופלת. גם לאישה יש אלמנטים גבריים בתוכה, באיזון אחר, והיא צריכה למצוא נקודות אלו בתוכה. בנות שהולכות להיות מפקדות מגלות בעצמן את החוזק. לפעמים לא רע להתחבר למשהו חזק והשאלה היא מי אתה, בין אם גבר או אישה.

הרב אוהד, מה זה פורים עבורך?

אין שמחה יותר גדולה משמחת הפורים. אני באופן אישי מאוד אוהב לשתות יין העוזר לי להגיע למקומות מאוד פנימיים. יום בו הקליפות יורדות. "נכנס יין יצא סוד": צריך לדעת איך ומה לשתות כדי לא להקרין החוצה דברים לא טובים. המסר של פורים לאדם דתי מודרני הוא אותו וורט שאמר ר’ פשיסחא: "ישמח לב מבקשי ה’" – ברגע שאדם מוצא את אבידתו הוא שמח, כך עבדי ה’ המחפשים את ה’ ושמחים. האדם המודרני הוא אדם שמחפש. בעצם החיפוש אני צריך לשמוח. אנו מחפשים את עצמנו כל הזמן, בדרך כלל אנחנו לא מרשים לעצמנו, מתביישים, ומתחפשים למה שהיינו רוצים להיות באמת. פורים הוא הזדמנות טובה עבור האדם שיסתכל על עצמו באופן כנה ולא יברח. על האדם לא לפחד להתמודד, עליו לחפש אתגרים רוחניים בצורה כנה, שיובילו אותו לעולם אמיתי כנה ומורכב. בתוך זה אנחנו צריכים לזכור שיש בתוכנו חלקים שמחברים אותנו עם האחים שלנו. במציאות בה עם ישראל סובל כל הזמן צריך להיות עם יד על הדופק וללבוש את התחפושת שמחברת אותנו לכלל. 

הרב אהד טהר לב משמש כראש התוכנית הישראלית במדרשת לינדנבאום ועומד בראש תכנית ‘הדס’ – גרעין מש"קיות הוראה ומודיעין

 

הראיון נערך על ידי יותם ברום ורני וייס