שריפה אחים, שריפה/ שרגא בר און

10/06/2008

מהגמרא ועד ביאליק יש זעזוע עמוק ממעשים אלימים כנגד ספרים, המייצגים את עולמנו הרוחני. בחג השבועות הזה אהרהר על מעשה נפשע אחד שבוצע באור יהודה

ספרים עלולים להישרף בתמימות. ספרים עשויים להישרף גם מתוך שנאה. בדרך כלל יהיה זה המון משולהב משנאה שישליך את הספרים לאש. כגודל הלהבות – גודל השנאה. הצירוף הכמעט שחוק – "עם הספר" גורם לכך שאמרת "שריפת ספרים" אמרת "שריפת העם". מדורות הספרים ההיסטוריים ופניהם של שונאינו הנראים מבעד ללהבות צרבו בתודעה היהודית את הזעזוע משריפת ספרים. לזעזוע זה של הנרדף היהודי המבקש להציל את ספריו מן המוקד ביטויים היסטוריים וספרותיים לרוב.
בין הסיבות לקביעת צום י"ז בתמוז מונה המשנה את "יום ששרף בו אפיסטומוס את התורה". הזיהוי המוחלט בין העם, הספר והחכם מובע בתמונה המזעזעת של חנינא בן תרדיון, הרוג המלכות הנשרף וספר התורה בידו. גופו של ר' חנינא נשרף כמו גווילי ספר התורה, אך עוז רוחו וקידוש השם הונצחו, כמו האותיות הפורחות באוויר. מזעזעים הם התיאורים של שריפת התלמודים בימי הביניים, שבעקבותיהם, ביוזמתם של מומרים, קונן ר' מאיר מרוטנבורג את קינתו המופלאה. אין זה מפליא כלל שמיד לאחר מראות ההרוגים בעיר ההרגה קורא ביאליק לקוראו: "קום לך אל עיר ההרגה ובאת אל החצרות / ובעיניך תראה ובידך תמשש על הגדרות / וטבעו רגליך בנוצות והתנגפו על תלי-תלים / של שברי שברים ורסיסי רסיסים ותבוסת ספרים וגווילים". מזעזע, נכון?
ואין זה מפליא שהמלחמה כנגד עם הספר, נוהלה נגד ספרים מייד עם עלייתו של היטלר לשלטון:
"קרה בברלין מקרה, שכמותו לא נראה בעולם המערבי מאז ימי הביניים. סמוך לחצות לילה נסתיימה תהלוכת לפידים של אלפי סטודנטים בכיכר באונטר דאן לינדאן ממול לאוניברסיטה של ברלין. ערמה עצומה של ספרים שנאספה שם הועלתה באש הלפידים, ושעה שהלהבות אפפום הושלכו יותר ויותר ספרים עד וכעשרים אלף ספר נאכלו באש. מחזות דומים התחוללו בכמה ערים אחיות. החלה שריפת הספרים", כתב ו' שירר.
למילים מדויקות יש כוח מופלא לעורר רגשות. ספרים עשויים להוות מקום מפלט מנחם. את חיים נאכט, גיבורו של עגנון, הספרים ניחמו. "בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו קורא בספר ורואה עולם אחר" – ניסה להוריש לבתו את הרגלי הקריאה ואת הנחמה הטמונה בין הדפים. ספרים עשויים גם להרגיז. מי מאתנו לא לקח ספר מרגיז ליד? דומה שויזלטיר כותב ספר כזה – ספר מרגיז. את שירו של ויזלטיר הקורא לשרוף ספרים ניתן לכנות "אומנות הפרובוקציה". בחכמה ובאמנות הוא מייצר פרובוקציה כפולה – הוא יוצר שיר מרגיז, מפני שהוא מכיל את המתכון להתמודדות עם שירים מרגיזים – קח את הספר, אל תקרא, קרע לו את הצורה, שרוף אותו באש.
בכתיבה מותר להמליץ בפרובוקטיביות להשליך ספרים לאש. להשליך את הספר לאש בפועל – אסור! זהו טאבו תרבותי שאין לחרוג ממנו. מעל הניסוח של הטאבו התרבותי מתנוססת האזהרה הידועה של היינה: "במקום בו שורפים ספרים – יישרפו בני אדם". שריפת ספרים אינה סובלימציה של הכעס אלא הבערת השינאה. בן תרבות לא יפר את הצו בזדון. כוחו של בן התרבות בפיו ובעטו ולא במדורה שבכוחו להבעיר.
אבל בבתי הספר שלנו יש מעט מדי תרבות. ובבית ספר דתי אחד לפחות באור יהודה יש תת תרבות מפלצתית. סגן ראש עיר בישראל אף היה שותף לטקס של שרפת ספרי "הברית החדשה". האם אלו פני הילדים שלנו? פני החינוך שלנו? פני נציגי הציבור שלנו? פניה של השנאה ההמונית המכוערת ביותר שניתן להעלות על הדעת?
מי שנותר אדיש מול מעשים כאלו מגלה את אדישותו כלפי כאבו של עם הספר. מי ששותף למעשים כאלו חוצה את הקווים, ומצטרף לכוהני דת ומחנכים מסוגם של המומר ניקולאוס דונין שהוציא את דיבת התלמוד רעה, של הכומר דמבובסקי – גיבור אוקראינה הרצחני – חבורה שטנית שכוחה בהשמדה ולא ביצירה, בשריפה ולא בקידוש שם שמיים.

הכותב הוא יו"ר נאמני תורה ועבודה