"לפרטים, הצעות ויוזמות- נא לפנות לערן- 0507101088"

מפעילויות התא

יום תאי ופעילי נת"ע בכנסת 27.12.2016

אהלן!
בואו לשמוע וללמוד על יחסי דת ומדינה בישראל. בואו לראות כיצד הדברים נראים מאחורי הקלעים וללא מתווכם. בואו לפגוש חברי וחברות כנסת העוסקים ומעצבים את התחום שנוגע לחיינו בכל כך הרבה מובנים ורגעים.

בתוכנית-
10:00 שיחה לפעילי תאי נת"ע מצומצמת עם ח"כ אלעזר שטרן Elazar stern.
11:30 כניסה לישיבת שדולת "עם, דת ומדינה" בנושא "כיצד מאחים את השבר? היחס של הממסד הדתי בישראל ליהדות התפוצות".
13:30 פעילות גיבוש של חברי התאים.
15:00 סיום משוער

***הרשמה***
מספר מקומות מוגבל, מהרו להרשם באמצעות הקישור הבא: https://goo.gl/forms/NtSr6NFxzpo9H1Uv1

הרב יוסף- הפסק את חילול השם!

לפני כחודש פורסם כי הרב הראשי ונשיא בית הדין הרבני- הרב יצחק יוסף מבקש בצורה יוצאת דופן לכנס את בית הדין הרבני הגדול בהרכב מורחב על מנת לדון בערעור שמבקש לבטל גט של אישה, שלוותה על ידי ארגון מבוי סתום, אשר בעלה "צמח" ואינו מתקשר עם הסביבה.
זהו עוד מקרה שזועק לשמים, בו אנחנו נתקלים ברבנות מנותקת ומחמירה שפוגעת בציבור, שוב אנחנו רואים את ההתעמרות בחלשים בחברה מצד הממסד הרבני.

אנחנו קוראים לרב יוסף לבטל את בקשתו, ולזכור את סוד תורת אביו- "כוח דהיתרא עדיפא". בית הדין בצפת פסק את דינו ויש לכבד אותו, ואין לעשות במשרה ובמעמד קרדום לצחצוח חרבות הלכתי.

אנו מצטרפים לאירוע שמארגנת עמותת "מבוי סתום": https://www.facebook.com/events/361899334180599/

במהלך האירוע, אנו תאי הסטודנטים של נאמני תורה ועבודה, נפגין ונצא כנגד חילול השם ופגיעה בבריות עד שתבוטל הבקשה והחלטת בית הדין בצפת תשאר על כנה.
***

תאי נת"ע פותחים שנה

"התחלנו!
בשעה טובה ומוצלחת תאי נת"ע פותחים שנה, מגייסים פעילים ומתוכננים למפגשי תאים הראשונים.
אך אל דאגה, אתם עדיין מוזמנים להצטרף ולקחת חלק פעיל בעשיה בקמפוס שלכם!
@תא נת"ע בן גוריון יקיים פעילות ראשונה ב22.11, https://www.facebook.com/events/1427736947254103/
@תא נת"ע באוניברסיטה העברית יארחו את הרב בני פרל ב23.11, https://www.facebook.com/events/371425119865575/
@תא נת"ע טכניון יפתח את שעריו בתאריך 22.11, https://www.facebook.com/neta.technion/?fref=ts
@תא נת"ע בר אילן, אחרונים חביבים, יפגשו לראשונה ב30.11,
https://www.facebook.com/tanetabarilan/?fref=ts

בואו והצטרפו, מחכה לנו שנת עשיה, לימוד, חברה והנאה!
@עת לעשיה"

סטודנטים/יות? הצטרפו לקבוצת קטיף ברוח תאי נאמני תורה ועבודה בליווי מדרשת תורה ועבודה בקיבוץ לביא.
הצטרפו אלינו לקיץ של עבודה חקלאית, חיי קבוצה ולימוד משותף!
לפרטים נוספים ולהגשת מועמדות – היכנסו לקישור וציינו שאתם מנאמני תורה ועבודה:
http://www.katif-israeli.org.il/katif/basic/web/index.php
לשאלות נוספות מוזמנים לפנות בדוא"ל – [email protected]

ראיון – אפרת גרבר ארן והרב חיים נבון

ראיון של חברת הנהלת התנועה, אפרת גרבר ארן יחד עם הרב חיים נבון לקראת שבת סטודנטים של התנועה בנושא האם אנו נמצאים בסוף עידן הרבנים. החל מדקה 22.

הכירו את תא נת"ע

 

מוריה בלבן, בת 23. לומדת שנה ג פיזיותרפיה באריאל, גרה ביד בנימין, וביום שישי אוהבת לטייל בירושלים ולבלות עם המשפחה 🙂

איצי טננבאום

הרב נויברט

תא נת"ע אריאל פתח את פעילות סמסטר ב' בשיחה לקראת פורים עם הרב רונן נויבירט, מנכ"ל "בית הלל- הנהגה תורנית קשובה" ורב קהילת אהל ארי ברעננה.

במדרש "המן מן התורה מניין? "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?", חז"ל מקשרים בין חטא עץ הדעת וה"עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". בעקבות אכילה מעץ הדעת, האדם התנתק מה"דעת העליונה" שרואה איך הדברים מחוברים וקשורים, וקיבל "דעת תחתונה", שזקוקה להגדרות ולהדגשת ההבדלים על מנת לנווט בעולם של אחרי החטא, עולם של ספיקות ובלבול, של מותר ואסור, "דעת טוב ורע". אבל בפורים אנחנו מנסים להגיע לעד דלא ידע בין ארור לברוך- להשתחרר מהחלוקות והמגירות שאנחנו מסדרים בהן הכל- ולראות איך הדברים שאנחנו רגילים לראות כנפרדים- מתחברים. אנחנו כל כך רגילים להכניס את עצמנו ואת כל מי ומי שמסביבנו ל"מגירות" לפי נושאים, דתי- חילוני, שמאל- ימין, יהודי- לא יהודי, להביל ולהפריד על מנת שנוכל לנווט בעולם המורכב שאנחנו צריכים להתמודד איתו, עולם כל כך מבלבל. אבל בפורים אנחנו חוזרים ללפני האכילה מעץ הדעת טוב ורע, ומתחברים לדעת העליונה שרואה חיבור בין הארור והברוך כי באמת אין הבדל, יש חיבור וקשר בין השנים. כיום ישנם המון רצון להתקרב ליהדות, לרוחניות, ואנחנו צריכים לראות את החיבור, את המשותף, לחזק את התודעה של הקשר שקיים עם כל אחד.

כשמדברים על גאולה, לחזור למצב שלפני החטא… זה לא איזה קוסם שיבוא מהשמים וירפא את כולם אלא משהו מאוד פרקטי של תיקון העולם- וזה בא לידי ביטוי דרך המדע, הטכנולוגיה, המוסר. מהי החזרה למצב שלפני החטא אם לא הרפואה שמפחיתה את "בעצב תלדי בנים"? הטכנולוגיה שמפחיתה את "וקוץ ודרדר תצמיח לך"? הפמניזם שמפחית את "והוא ימשול בך"? כל ההתפתחויות הפרקטיות זה גאולה, ומה זה "מלאה כל הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" אם לא (כן כן)- האינטרנט? איך עוד יכול להיות מצב כזה של מלאה כל הארץ דעה את ה'? באופן דומה, אם החזרה ללפני החטא היא טשטוש ההבדלים האנושיים, מה יותר מהרשתות החברתיות שמחברות מיליונים של אנשים, בניגוד לכל החלוקות וההפרדות שאנחנו שמים- האינטרנט חוצה גבולות, מקרב אותנו למצב של גאולה- של שויון, חיבור. עד דלא ידע- מעבר לחלוקות.

אח"כ הרב רונן דיבר על בית הלל, ארגון רבנים שפועל בכמה מישורים על מנת להביא לידי ביטוי רעיונות אלה. מה שהיה יפה בכל הערב זה שנראה שהרבה מאיתנו מחוברים בצורה די לא מודעת לרעיונות האלה, ובהרצאה היתה תחושה של נתינת מילים ומקורות רעיוניים למשהו שהרבה מאיתנו שותפים לו באינטואיציה.

מחכים לכם במפגשים הבאים!!

תפילה בעולם מנוכר

"העשיה החברתית היא הדרך, אך היא צריכה לנבוע ממקום דתי ולא רק חברתי. ממקום שבו אני קורא ומישהו עונה לי. מראיה ושמיעה של האחר" הלל מאלי התארח בתא נת"ע ואריאל ודיבר על תפילה בעולם מנוכר

ביום שני כ"ה טבת, 7.1.13 הגיע החוקר והמוזיקאי הלל מאלי לשיחה אינטימית, מאלפת, ומטרידת מחשבה עם חברי תא נת"ע אריאל בנושא: " 'אינני יודע מילים מהן נולדת תפילה'- על היכולת להתפלל בעולם זר ".  

ההרצאה היתה מעין מסע מהמקורות אל השירה העברית ובעיקר אל עצמנו, בחיפוש אחר מקום התפילה בחיים שלנו בעולם זר ומנוכר. כל מי שהשתתף או השתתפה בשיחה הרגיש שהיא נגעה בו במקום מאוד עמוק, הצליחה לעורר תשומת לב לנושא שנמצא מתחת לפני השטח אבל לא מתעסקים בו ישירות ביום יום.

למי שפספס, כמה נקודות מעניינות שעלו בהרצאה –

האירוניה

השיחה נפתחה בהצבת השאלה- מי מגן עלי מהאירוניה שיכולה לנבוע ממעשה התפילה?

אליהו מהתל בנביאי הבעל: "ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול.. כי שיח לו וכי שיג לו וכי דרך לו, אולי ישן הוא ויקץ.." כשאני עומד ליד מיטת הבן שלי בבית חולים, מתפלל, מי מגן עלי מהאירוניה? מזה שיבוא איזה נביא ויגיד לי- תצעק יותר חזק, אולי האלוהים שלך עסוק, אולי הוא ישן…

הרבה פעמים אנחנו מרגישים את האלם, את חוסר היכולת לפתוח את הפה והלב בתפילה. יהודה עמיחי כותב על זה- "אנחנו שנינו בגיל כזה, שבו שוב לא יאמרו יתום על מי שמת לו אלוהיו". ומה אם אני רוצה למרוד במוסכמות ולקרוא לעצמי יתום גם אם אבא או אמא שלי נפטרו בשיבה טובה? אז מה אם אני בן 50-60? ולמרות שכבר אין לי את התפילה התמימה, כבר אין משרוקית שתהדהד ויבוא הבעש"ט ויגיד שבקעתי את כל הרקיעים, עדיין לקרוא לעצמי יתום, אפילו שאני "כבר בגיל כזה", כבר מתוחכם, אינטליגנט, מכיר ומעריך את העולם המדעי וחלק ממנו, עדיין- לקרוא לעצמי יתום. להרגיש את החסר.

כי אם לא התפילה, הפנים, המבט- אז מה הכל שווה? אחרי שה' אומר למשה שהוא ישלח מלאך להוביל את עם ישראל במדבר, משה מגיב "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה". מה הכל שווה, המצוות, הגעה לארץ ישראל, החסד, החברתיות, כל הדברים היפים- מה הכל שווה אם אין פנים? כמו בזוגיות- יש ילדים, בית, הכל מלא בחיוניות ממלאת, אבל אם אין זוגיות- אז בשביל מה? הכל מרגיש חסר.

הזעקה

בספר שמות אנחנו מוצאים את עם ישראל שבלי יותר מדי תחכום ופילוסופיה נאנחים מהעבודה, "ויזעקו- ותעל שועתם אל האלוהים.." זו הבטחה שמי שזועק, גם אם הוא לא מכוון למקום מסויים, פשוט "ויזעקו"- התפילה נענית. כולנו מכירים את דברי הזוהר: "גדולה צעקה שקורעת גזר דינו של אדם… שמושלת על מדת הדין של מעלה.." אולי לכולנו יש זכרונות של צעקות אמיתיות מהחיים שלנו. למה אנחנו צועקים? למה שזה יהיה מענה לתפילה? האם זה עוזר לבעיה שלנו בתור מתפללים שכבר לא בטוחים במענה לתפילה?

פרופ' יואל הופמן כותב, "הצפרדעים והציקדות אומרות דבר אחד, והוא מן הסתם חשוב מאוד. משהו על מימי הביצה, או על האויר החם, או על הצורך הנואש בהזדוגות. וכך צריך שיהיה גם באוניברסיטאות. שאדם יכנס ויאמר ויאמר לכולם (אפילו במשך שעה וחצי או יותר) דברים כגון אני מתתיהו, אמי שמה רבקה, אבי הוא אליעזר, בבקשה, בבקשה."

מהם כל התפילות, כל המילים, כל הפילוסופיה? הכל סך הכל נסיון ליצור קשר. בן אדם רוצה שיקשיבו לו. אנחנו כלואים בתוך גופים נפרדים ומה אנחנו רוצים? לשבור את המחסומים, לדבר, ליצור קרבה.

הצעקה היא פניה להקשבה, פניה שמישהו יצא מעצמו וישים אלי לב. ולמה היא נענית?

בישעיהו נ"ח מתואר מצב אחר – עם ישראל דורש את ה', צם וכו' ובכל זאת ה' לא עונה להם: "ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון, כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלהיו לא עזב"- דתיים כמו שצריך, רוצים קרבת אלוהים, רוצים צדקה, דעת דרכי ה', אבל עדיין מרגישים שלא נענים "למה צמנו ולא ראית, ענינו נפשנו ולא תדע"?

התשובה ששם ה' בפי ישעיהו היא: "הכזה יהיה צום אבחרהו?.. הלכף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע?…הלוא זה צום אבחרהו- פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה, ושלח רצוצים חופשים וכל מוטה תנתקו, הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית. כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם…אז תקרא וה' יענה, תשוע ויאמר הנני…"

אפשר לקרוא את זה כתנאי- אם תגמלו חסד- ה' יענה לתפילותיכם. הצעה אחרת לקרוא את זה היא לא כתנאי אלא כקריאה לאומץ, לפתוח את הלב למי שנמצא מולך, לשבור את מעגל הזרות והניכור שאנחנו נמצאים בו. בדרך כלל הפתרון שלנו הוא להתכנס בתוך עצמנו, במקום זה קורא הנביא – לראות את מי שמולנו, לשמוע את המצוקות שלו. ישעיהו קורא לנו להיות בני אדם שרואים, שומעים ומרגישים את המצוקה שיש סביבנו. ואז באה עניית אלוקים לתפילה. לא כשכר וגמול אלא באופן זה שאדם מקשיב ורואה את החבר שלו- אז הוא נמצא בעולם שבו התפילות נענות, עולם שיש בו הקשבה ותשומת לב.

חסד לא מתוך אידיאולוגיה

זוהי קריאה לקיים עולם של חסד לא מצורך אידיאולוגי, אתי, אלא מסירוב לשתף פעולה עם האלם. אדם שמדבר ויודע שמישהו שומע אותו, גם יכול להתפלל.

העשיה החברתית בחברה הדתית באה הרבה פעמים במקום, או כתחליף לרוחניות "רחפנית". אבל מה זה שווה בלי הגעגוע לתפילה התמימה, בלי ה"פנים" שמשה לא מוכן לוותר עליהם? העשיה החברתית היא הדרך, אך היא צריכה לנבוע ממקום דתי ולא רק חברתי. ממקום שבו אני קורא ומישהו עונה לי. מראיה ושמיעה של האחר.

פרופ' יואל הופמן כותב "פעם הכרתי אשה שברירית, כעין הולוגרמה, קל היה להטיל ספק בקיומה אבל הגעגועים אליה הכאיבו מאוד". התפילה היא סוג של הולוגרמה, זה כבר לא ממש נמצא, אבל הגעגועים אליה מפעילים אותנו. הגעגוע לתפילה הוא הגעגוע לקשר, לבטחון שמישהו מקשיב לי ושומע אותי. גמילות החסד שישעיהו מכווין אליה כפתח להקשבת ה' לתפילה היא גמילות חסד של הקשבה, ראיה, תשומת לב.

סיימנו באופטימיות עדינה בשירה של רבקה מרים "על יד אלוהי", שבו על אף היאוש שבלהיות "לבדי.. על יד אלוהי שאותי במרחבים הגדולים איבד… ולחפשני לא בא. כאחת האבנים המוטלות בשדה…" יש איזושהי תקווה, ישיבה "על יד אלוהי", "כמו אז כששמעתיו בוראני, כמנגינת חליל, כשלהבת דקה".

 

מוזמנים תמיד למפגשים הבאים של התא! פרסומים כאן, בפייסבוק ובאוניברסיטה…

נת"ע אריאל-ערב פתיחה

 כמעט 100 סטודנטים הגיעו בערב קריר ונעים לאודיטוריום בקמפוס אריאל, על מנת לצפות בהוואי החיים בקמפוס, דרך נקודת מבט מיוחדת – פלייבק. "אני לומד פיזותרפיה והיתה לי ההתלבטות האם להיות עם הדוסים שמתרגלים בנפרד, או להיות עם כולם" סיפר אחד המשתתפים,

 וההצגה שעלתה שיקפה את הלבטים והקונפליקט עימו מתמודד הסטודנט, ובעצם – כולנו. האם להתבודד,להפרד, להיות שונים ומובדלים רק משום שאנו דתיים? או להיות כמו כולם, ולוותר, למעשה, על חלק משמירת ההלכה, או עולמנו הרוחני? 

תא נת"ע אריאל הוקם כדי לפתוח פתח לשיח דתי עמוק בקפמוס. ב"ה בהמשך דרכנו נקיים באריאל ערבים מרתקים שמטרתם לדון ולהעשיר את עולמנו הדתי-חברתי. מתוך מקום של הקשבה, פתיחות ועומק.  



צפו בתמונות נוספות מהערב: