דעה:"החברה הדתית מתחמקת מדיון רציני באמצעות "הכתמה" אישית"

 

 

http://www.datili.co.il/index.php?id=49577 

 

במאמר בכתב העת "דעות" טוען שמואל שטח, מנכ"ל תנועת "נאמני תורה ועבודה" כי הסיבה למצבה הקשה של תרבות המחלוקת הדתית הינה השילוב של כמה ממאפייני הציבור הדתי-לאומי עם הכלים והנורמות של העולם המודרני.

29/08/2011

עוד מימי התלמוד אנו עדים לדיונים סביב גבולותיה של תרבות המחלוקת בעולם היהודי. מאז ומעולם הציבור היהודי נע ונד סביב הציר שבין פתיחות לסגירות, בין חופש דעות להשתקה. אלא שבשנים האחרונות חדרו גורמים נוספים לשיח הפנים-דתי, שעל אף שיש בכוחם להעמיק את השיח, לרוב הם תורמים בעיקר לצמצומה של יכולת הדיון האמיתי ולרידוד השיח הדתי. בשורות הבאות אנסה לתאר את מצבו העגום של השיח בחברה הדתית-לאומית, ואת המערכה המנוהלת נגד זרמים דתיים ליברלים או "פתוחים", האוחזים לעתים בדעות שמכעיסות חלק אחר מהציבור הציוני-דתי. בהמשך הדברים אנסה גם לעמוד על כמה מהגורמים ליצירתה של תרבות המחלוקת הקלוקלת הזו. התמונה החדה שתוצג להלן חוטאת למציאות בכך שאינה מציגה אותה על שלל מורכבויותיה, אך הדבר נעשה לשם חידוד הקשיים העומדים בפני השיח הציוני-דתי

דה-לגיטימציה והחרמה שקטה

המאפיין המרכזי של תרבות הדיון הציבורית בחברה הדתית הנו ההתחמקות מדיון עמוק ורציני באמצעות "הכתמה" אישית או קבוצתית של בעלי עמדה מסוימת. השיטה קבועה וחוזרת על עצמה: עמדות מסוימות נדחות כלאחר יד משום שהאומר אותן מייצג, בשדה אחר, עמדה ש"אינה מקובלת" על חלקים מהציבור הדתי. דוגמה ידועה וישנה, המלמדת על מקרים רבים אחרים, היא היחס לרבנים ולמנהיגים שקראו שלא לסרב פקודה במהלך ההתנתקות. אנשים אלו מקוטלגים באופן אוטומטי בקרב ציבור רחב כ"לא-לגיטימיים" (וזאת באמצעות הצגתם כ"תומכים בגירוש" ובאמצעות טשטוש ההבדל בין עמדה זו ובין התנגדות לסירוב פקודה). עוד דוגמה נפוצה היא תיוג אוטומטי של רבנים תחת הכינוי "רפורמי", המכוון לגנאי כמובן, בשל פסק מקל שנתנו בנושא מסוים.

מפאת כבודם, לא אפרט כאן רשימה ארוכה של אישים וארגונים בציונות הדתית אשר מודרים באופן עקבי מעל כל במה ציבורית, גם אם זו אינה קשורה לתחום עיסוקם, לאחר שפעלו באופן שלא מצא חן בעיני גורמים שמרניים בחברה הדתית. אכן, הדבר המחריף את שיטת ה"הכתמה" הוא ההחרמה המתלווה אליה, עד שבמקרים מסוימים מסע הדה-לגיטימציה נגד רב או איש ציבור אחר יימשך עד להפיכתו ל"שרוף" בציונות הדתית.

התוצאה הישירה של תופעה זו היא שימי עיון וכנסים שמתקיימים במערכת החינוך הדתית על ענפיה, מתאפיינים לעתים קרובות במקום המוגבל שניתן בהם לדמויות מן הציונות הדתית הליברלית. במקרים שבהם תינתן להם במה, יהיה זה בדרך כלל סביב עיסוק בנושאים חברתיים, ולא בסוגיות הדתיות והתורניות. בתור עובד של תנועת "נאמני תורה ועבודה", כמעט אין שבוע שאינני עד למקרה שבו הוחלט שלא להזמין רב או מנהיג בגלל דעותיו, בלחץ גורמים מהציבור החרדי-לאומי. ריבוי המקרים הזה גורם למתכנני כנסים ואירועים להצטמצם מראש לפי רשימות של אנשים "מקובלים" בלבד.

עוד תוצאה עגומה של תרבות ה"הכתמה" מתבטאת במשפט ששמעתי לצערי פעמים רבות מפי אישי ציבור ורבנים כאשר ביקשתי את תמיכתם הציבורית: "גם אני חושב כך ותומך בכם, אך אני לא רוצה צרות". רבנים חוששים מהבעת דעתם, פקידים מפחדים להתעמת עם קבוצות מיעוט קולניות, ונבחרי ציבור קובעים את מדיניותם לפי הרעש (או השקט) הציבורי שיזכו לו מהמחנה המחרים. הנורמה הזו מחלחלת גם לעולם החינוך; לא פעם שמעתי ראשי ישיבות "גבוהות" החוששים לפרסם ברבים פסק הלכה מסוים מתוך חשש שהדבר יפגע בהגעתם של תלמידים למוסדותיהם – בשל "עידודם" של המחנכים בישיבות התיכוניות, כמובן. תופעה דומה מתרחשת כיום במכללות להוראה, הנאלצות "להתיישר" לפי קווים שמרניים כדי שלא יוחרמו על ידי המדרשות והישיבות שמהן מגיעים הסטודנטים. דפוס התנהגות זה נכון גם לגבי תורמים: כמו כל דמות ציבורית אחרת, גם תורם פרטי מעדיף להישאר "נקי", ולא לתמוך כלכלית בגוף או ביוזמה שתעלה לו בהכפשת שמו. לא פעם תורמים התומכים בגופים ליברליים מבקשים לשמור על עילום שמם – לא רק בשל צניעותם אלא בגלל חששם מאותה "הכתמה".

פגיעה משמעותית בציבור הציוני-דתי מתרחשת כאשר אנשים ש"הוחרמו" בצורה כזו או אחרת בשל דעותיהם, מחליטים למעט בפעילותם הציבורית, ושוקעים בתוך עצמם ובעולמם הפרטי, או מקדישים את מרצם לנושאים הקשורים לחברה הכללית ולא עוד לסוגיות פנימיות של המגזר הציוני-דתי. הם יהיו חברים בוועדות חברתיות שונות, למען מעמדו של הזקן בחברה, או לתמיכה בבעלי מוגבלויות שונות, אך יחששו להתקרב ל"מוקדי הליבה" של החינוך והעשייה הציונית-דתית. כך אנחנו מפסידים כוחות גדולים ונהדרים, שנכוו מתרבות החרם והחליטו "לתפוס מרחק". לעתים אותם אנשים שנפגעו בתוך תחומי קהילתם, לא ימצאו ברירה אחרת מלבד מעבר דירה ליישוב אחר(!). גם בנקודה זו אחסוך מן הקוראים רשימה של אישי ציבור ידועים (וגם ידועים פחות), וביניהם איש צבא בכיר ביותר, ש"גלו" לעיר אחרת משום שמישהו בקהילתם התלונן על כך שמעלים אותם לתורה בשבת.

השלכה נוספת של השיח ה"מדיר" על התנהלות השיח המגזרי היא תופעת ה"איזון העצמי", המאפיינת רבנים או מנהיגים מסוימים: פעמים רבות המבקשים להקל בנושא מסוים, צריכים לוודא שבצד הקולא הם מקדמים גם "חומרא" באופן מובהק ומוחצן, או לחלופין, הם משתלחים באחרים על ה"ליברליות" וה"רפורמיות" שלהם – וכך הם מבטיחים את הישארותם בקונצנזוס הדתי למרות דעותיהם המקילות. מלבד עכירות השיח בצל תופעות כאלו, הדבר חושף את התפקיד כבד המשקל שממלאים החששות והפחדים בשיח הדתי.

יש לציין כי ההחרמה, ה"הכתמה" וההשתקה אינן מנת חלקם של רבנים או אנשי רוח מובילים בלבד. מאפייני השיח הנידונים בשורות אלו רלוונטיים לכל שדות המחלוקת האפשריים: החל מהתבטאות של אישיות ציבורית מוכרת, כגון רב או איש אקדמיה, דרך ארגונים גדולים וקטנים העוסקים בשליחות ציבורית, ועד למורה הבודד המלמד תושב"ע בתיכון דתי או בישיבה תיכונית, ו"פתיחותו" אינה מוצאת חן בעיני גורמים שמרניים במערכת. תרבות המחלוקת הקלוקלת נכונה באותה מידה לגבי כולם.

הימנעות מיצירת שיח

למרות האמור לעיל, לעתים מזומנות אכן מתקיימים ניסיונות ברוכים ליצור דיונים מעמיקים בין הזרמים השונים בציונות הדתית. אך במקרים רבים דיונים אלה נעצרים בעקבות לחץ דו-צדדי; אלה יאמרו: "כיצד אתם נותנים במה לאדם שהביע עמדות קיצוניות", ואלה מן העבר השני יאמרו: "כיצד אתם יושבים ומשתפים פעולה עם מי שכבר 'נודע בחדשנות החורגת מן ההלכה'?". בכנסים ובימי עיון קיים מלכוד דומה: בן השיח החרד"לי מתנה את השתתפותו בפאנל או בהרצאה בכך שלא ירצו אנשים (או נשים, כמובן) שדעתם חורגת משורת ההלכה הקלאסית. גם מן העבר השני יהיו תמיד גורמי קיצון שיתנגדו להזמנתם של "קיצוניים", ואף יטילו וטו על השתתפותם. כך למשל, כתב העת "דעות", המנסה לתת מקום למגוון רחב של כותבים, סובל מ"נפקדות" של כותבים מן הזרם החרד"לי בשל סירובם של רבים מהם לכתוב בבמה זו. בכל גיליון נעשים מאמצים רבים לפרסם מאמרים מן הצד השמרני של הציונות הדתית, וכמעט תמיד מאמצים אלו נענים בשלילה.

לפעמים הדברים מגיעים לכדי גיחוך. כל מי שניסה לארגן אירוע המשותף לארגונים שונים בציונות הדתית, ולו ערב לימוד תורה מקומי, נחשף ודאי לשלב הקשה ביותר בהכנת המודעה לאירוע: הצבת הלוגואים. לארגון אחד אסור להיות מוזכר ליד ארגון שני, וארגון שלישי מוכן להצטרף רק בתנאי שהלוגו של ארגון רביעי יופיע, אך באופן בולט וגדול מעל שאר הלוגואים. כך נמשכים המאבקים המביכים במשך שעות של התכתבויות וניסיונות פיוס וריצוי. למרבה הצער, ברוב המקרים "שולחנות עגולים" או שיתופי פעולה של ארגונים שונים פנים-מגזריים מצליחים להתקיים רק כאשר קרן כלכלית או גוף עתיר ממון מבטיח כסף לארגונים תמורת השתתפותם. רק הצורך בתמיכה כספית, המשותף לרוב הארגונים, מאחד אותם ומאפשר מפגש בין ארגונים הרחוקים זה מזה בתפיסת עולמם.

השאלה המרכזית היא מדוע תרבות המחלוקת בציונות הדתית נראית כך? מה מאפשר את תרבות ההחרמה ההדדית, ומה הגורמים שהביאו אותה לקיצוניות כזו? ברצוני להציע שמצב זה הוא תוצאה של מאפיינים חדשים של השיח ושל תרבות המחלוקת בחברה המודרנית בכלל, הפוגשים מאפיינים ספציפיים של הציבור הציוני-דתי, ואלה מעצימים אותם.

לכידותה של הקהילה הדתית

יתרונה העצום של הקהילה הדתית – היותה מגובשת סביב בתי כנסת וקהילות מקומיות – הוא גם חיסרון גדול בהקשר שאנו עוסקים בו. ראיונות עם רבים בציונות הדתית אשר כיהנו בתפקידי מפתח והביעו קולות לא "מקובלים", יוכיחו שהקושי הגדול ביותר שלהם היה להתמודד עם האופן שבו קהילתם התייחסה אליהם. רבים מבני הציונות הדתית מסוגלים להתבטא באומץ ובעוז בבמות ה"חוץ", אך בבואם לתפילת השבת בבית הכנסת, מבטי הביקורת (גם אם מצד בודדים) מהווים עבורם קושי עצום. עם התפתחותה של עיתונות בתי הכנסת (מונח מדויק יותר לעלוני פרשת השבוע), עלול אדם למצוא עצמו בסיטואציה שבה בזמן התפילה חבריו לספסל קוראים עליו דברי ביקורת והתנגחות, ואילו הוא, המושמץ, מצטמק בכיסאו וממתין שהתפילה תיגמר. בתור חזן בימים הנוראים, לא פעם מתעורר בי החשש שמא יבוא יום ומישהו בבית הכנסת יטען שאיני מקובל על הציבור כולו – דבר שקרה לכמה אנשים הנחשבים לבשר מבשרה של הציונות הדתית, והם נאלצים להתחזן במקום אחר.

התאגדות מפעלי החינוך

אותה לכידות קיימת גם במישור המוסדי והארגוני: מוסדות הציונות הדתית אינם פועלים בתור מוסדות בודדים, אלא מאוגדים תחת רשתות חינוך, איגודים וקואליציות. בעקבות זאת, איש חינוך אשר יביע עמדה שאינה לרוחו של גורם שמרן (גם אם מדובר באדם יחיד), עלול למצוא עצמו מודר מכל המערכת כולה. המבנה הרשתי מביא לכך שלכל פסילה של מאן דהו יש משקל סגולי גדול. גם אם אותו איש חינוך לא יפוטר ואף מילה רעה לא תבוטא נגדו, יהיה ברור ב"אוויר העולם" שהוא אינו יכול להתקדם בדרגה. וגם אם מנהליו ירצו לקדמו, אף הם יחששו מגורם בודד שעלול להוציא דיבתם – בכל המערכת כולה. נדמה גם שאופי זה של מערכות החינוך הדתיות הוא אחת הסיבות למעברם של אנשי חינוך רבים למערכות חינוך אחרות, שבהם פחות מורגשת תחושת ה"פיקוח" התמידי.

כלי התקשורת כמחדדי עמדות

התעניינותם של כלי התקשורת הכלליים בנעשה בציבור הדתי רק כאשר מדובר בנושא שעשוי "לייצר כותרת" או בנושא "סנסציוני", נותנת את אותותיה בהתנהלותו של השיח הדתי. הסלקטיביות של המדיה הרחבה עשויה לגרום לכך שארגון העוסק בתחומים רבים ומגוונים, שחלקם אינם קונטרוברסליים כלל, יהיה מוכר לציבור הרחב דווקא מיוזמה מסוימת, שבשל היותה רגישה במיוחד קיבלה סיקור בולט בתקשורת.

בתור דוגמה להשפעתה של התקשורת אפשר להתבונן ב"דעות". כתב העת יוצא לאור שנים רבות, ובהן פורסמו בו מאות של מאמרים בנושאי יהדות, רוח ותרבות. לכלי התקשורת הכלליים הגיעו כמובן רק אותם נושאים שעשויים לייצר רייטינג, מתוך הבלטה חסרת פרופורציה של מאמרים שעשויים להכעיס קהלים שמרניים. ממילא, כתב העת יזוהה עם אותם נושאים בלבד ועם אותן עמדות מעוררות מחלוקת. מובן שעמדות אלו זוכות למקום ב"דעות" בשל האמונה בחשיבות פרסומן, אך ההתמקדות הבלתי-פרופורציונלית מעוותת את האופן שבה כתב העת נתפס בקרב הציבור. "דעות" הוא רק דוגמה לתופעה הכללית המאפיינת סיקור של ארגונים, כתבי עת, יוזמות ציבוריות, ועוד.

יתרה מזאת, למרבה האכזבה גם כלי התקשורת הדתיים והבמות הפובליציסטיות הפנים-מגזריות פועלים באופן דומה. במסגרות הללו הדבר נעשה גם באופי השיח שתואר לעיל: הכפשה, החרמה, ו"הכתמה". דוגמה מובהקת מהעת האחרונה היא ההשתלחות נגד מוסף "שבת" של מקור ראשון, שמעתה נחשב גם הוא בעיני חלק מהציבור הדתי כ"מחוץ לתחום", בגלל סדרת כתבות מסוימת שפורסמה בו.

תרבות הטוקבקים והמדיה החברתית

רכילות ולשון הרע היו תמיד מנת חלקה של כל קהילה מגובשת, ובדרך כלל מאחוריהם היה עומד אדם שניתן לזהותו. אך תרבות הטוקבקים של היום מאפשרת להפיץ שקרים בקלות רבה יותר. עולם האינטרנט, אשר יתרונו ביכולתו לשנות סדרי מדינה (כמו שראינו במדינות ערב), מאפשר גם להפיץ מידע מופרך ושקרי, ליצור באמצעותו עניין תקשורתי, וזאת בלא החובה לעמוד מאחורי הדברים באופן גלוי. כך למשל, מקרה כמו פרשת הרב מוטי אלון, היה זוכה בעבר לטיפול תקשורתי "מבוקר": גם אם היו מופצים שקרים, הייתה כתובת שאפשר היה לתקוף אותה בחזרה באמצעות טיעונים מסודרים. במקרה הזה, עולם הטוקבקים אפשר לאנשים חסרי שם (שאיש אינו יודע מה מספרם ומשקלם האמיתי בציבור הציוני-דתי) לתקוף את פורום "תקנה" ולהוציא דיבתו רעה באופן נגיש לכל גולש, מבלי לאפשר לחברי הפורום את יכולת התגובה המסודרת והראויה. כך התגלגלו ברשת והופצו במיילים מכתבים אנונימיים של "תלמידים" של הרב אלון, שעד היום לא ברורה מידת אמינותם ואמיתותם.

שלל הגורמים שלעיל מביאים לא רק לתקיפה של אלו המבטאים דעות ליברליות, אלא בעיקר להשתקת "הרוב הדומם", שפעמים רבות מעדיף לא להכניס את ראשו למיטה החולה, למרות הזדהותו עם המסרים עצמם. מי ירצה לפעול כשחרב הטוקבק או החרם מונחת על צווארו? בתהליך מעגלי, שתיקת הרוב הדומם גורמת לבידודו המוחלט כמעט של בעל הדעה השונה. בשנה האחרונה קיימתי שיחות עם כמה דמויות מובילות וידועות בציבור הדתי, מה"עשירייה הראשונה" ממש. כמעט כולם ציינו עד כמה הם מבודדים ועד כמה הם זקוקים לתמיכה של הציבור. אחד מהם אף ביקש, בכנות מדהימה, שישלחו לו מדי פעם מסרונים של "יישר כוח". לטענתו, הציבור הדתי הליברלי אינו מפרגן לו לעולם, לעומת השוליים של הציבור החרדי-לאומי, שמהם הוא סופג אינסוף השמצות ונאצות. וכך, בשל הטרור המחשבתי שאנו חיים בתוכו, הדיון במחוזותינו נשאר רדוד, מעוות אינו נתקן, ואתגרים קיומיים של הציונות הדתית ושל מדינת ישראל אינם מקבלים מענה הולם.

האגדה התלמודית מספרת כי חורבן ירושלים בא לאחר שר' זכריה בן אבקילס לא הצליח לקבל החלטה. אך הגמרא יודעת לדייק ולהגיד כי הבעיה לא הייתה בעצם ההכרעה ההלכתית שנדרשה, אלא בשאלה "מה יגידו עליה". רוב הציבור לא ידע "לפרגן" למקבלי ההחלטות ואפשר לקיצונים להכריע את בעלי ההיגיון. זה סיפור חורבן הבית בתמציתו.

אני תפילה שקוראי שורות אלו לא יראו בהן "סיפור מעשה" בלבד, אלא קריאה לפעולה אקטיבית שמטרתה שינוי תרבות המחלוקת, וניהולה באופן אמיתי ואמיץ, בלא מורא מגורמים המבקשים לרדדה ובכך למשוך את כולנו לדיון שטחי ועקר.