מדוע האדם נברא יחידי? שואלת המשנה (סנהדרין פרק ד'), ועונה: "… להגיד גדולתו של הקב"ה, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד – כולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקב"ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון – ואין אחד מהם דומה לחברו… לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם". כלומר, כשם שבטבע השונות היא אינהרנטית, כך גם בין בני האדם השונות היא אינהרנטית. לפי זה  תפקידנו כמחנכים הוא לעזור לכל אחד מהתלמידים שלנו לגלות את הנשמה הייחודית שלו – את הכישורים המייחדים אותו, את המתנה המיוחדת שניתנה לו. לפיכך אנו נדרשים לחנך  לבחירה אישית בין דרכים שונות של תורה ולא ל'פס ייצור' – הבוגרים יהיו שונים זה מזה, ושונים ממני, וזה בסדר, וכך ראוי. האם זה מסוכן? האם אין בגלל זה בוגרים שבוחרים לא לשמור מצוות? האם יש גישה חינוכית שיכולה להבטיח שאין תוצאות כאלה? מדוע בכל זאת, בניגוד לטבע, קיים רצון לחנך ל'פס ייצור'?

כאשר עליתי ארצה, הרגשתי שהגעתי הביתה, לירושלים, אבל דווקא בבית הרגשתי את תחושת הזרות והשונות. צבע עורי היה שונה, שפת הקודש נשמעה לי כמו סינית. לפתע נדבקתי בווירוס האאוטסיידר. אחזו בי חיבוטי נפש עזים בין הרצון להיות כמו כולם לבין הרצון להיות מה שאני, לא מתוך חוסר ברירה אלא מתוך בחירה להישאר שונה. שני הרצונות הללו בתוכי היו חזקים מאוד. הייתי קרוע. במהלך השנים גיליתי, להפתעתי, שגם אני "שונה", וגם כל אחד אחר הוא "שונה". האתגר הגדול שעמד לפני היה להרגיש שייך כמו כולם בלי לבטל את האופי שלי.

בילקוט שמעוני (תתקכ"ט) מובאת מחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע בשאלה איפה שוכנת החכמה: "היכן החכמה מצויה? רבי אליעזר אומר: בראש. רבי יהושע אומר: בלב. אתיא כדעתיה (הדעת נותנת כדעת) דרבי יהושע דאמר: החכמה בלב, דכתיב: 'נתתה שמחה בלבי' (תהלים ד, ח), ואין שמחה אלא חכמה שנאמר: 'חכם בני ושמח לבי' (משלי כז, יא) וכן: 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני' (שם כג, טו)".

הרב סולובייצ'יק (ימי זיכרון – התשובה והחכמה שבראש ושבלב) מסביר את ההבדל בין חכמת הראש לחכמת הלב: "החכמה שבראש – היינו הכוחות האינטלקטואליים-הגיוניים שבאדם… מתוך כל אותה מערכת גדולה של החכמה שבראש עלה והתפתח המדע המודרני יחד עם הטכנולוגיה הנפלאה שלו… החכמה שבראש פיתחה באדם רגש של אוניברסאליות". לפי הרב סולובייצ'יק, החכמה שבראש עוסקת באמת ובשקר, במדע ובמתמטיקה, משהו אובייקטיבי השייך לכולם. החכמה שבלב עוסקת "בחיי הרגש האנושיים הטהורים. חכם הלב לא דיו בהבחנה בין אמת ושקר, אלא אף שוחר לגלות ולעשות את הטוב ולהסיר את הרע… שוקד על מידות החסד, האהבה והרחמים". חכמת הלב הינה סובייקטיבית, אישית וייחודית.

יהודי אתיופיה דגלו בגישת חכמת הלב. הדבר המרכזי בעבודת השם בעולמם של יהודי אתיופיה הוא הכוונה ולא המעשה. רוצה לומר, מעלתם של המעשים אינה נבחנת רק על פי ההישגים והתוצאה הסופית, אלא בעיקר על פי מידת מסירות הנפש וכוונת הלב. גישה זו מאפשרת מרחב חינוכי רחב המעמיד את הילד במרכז. מובן איפוא מדוע בעיני רוחו של המאמין האתיופי המצווה ממשית יותר מן העבירה ושגורה בפיו ביתר תדירות ובאופן בולט יותר ממנה.  המטרה של החכם האתיופי היא להוציא את הטוב מהאדם בבחינת "עשה טוב".

בניגוד לתפיסה זו, אברהם יהושע השל כתב על הנצרות שהיא "לא אימצה את המושג 'מצוה', ואין בלשונות המערב מושג השקול נגדו. לעומת זה קיבל המונח 'חטא' משמעות לואי של דבר מה ממשי ומוצק" (א-לוהים מבקש את האדם, עמ' 286). דומני, ואני אומר זאת בזהירות, שבחלקים של החברה הדתית היום המונח 'חטא' ממשי ומוצק יותר מהמונח 'מצוה'. מטרת הדת לפי גישה זו הופכת להיות שמירה על האדם מחטאים בבחינת "סור מרע". כמובן, עלינו לחנך ל"סור מרע" ולשמירת המסגרת ההלכתית, השאלה היא איפה לב האנרגיה החינוכית והרוחנית שלנו.

שאלו פעם חסידים את רבי מנחם מנדל מקוצק כיצד הוא, שנולד כמתנגד, הפך לחסיד? השיב להם רבם: "נעשיתי חסיד, מפני שבימי ילדותי היה איש זקן שסיפר מעשיות נפלאות על צדיקים. הוא סיפר רק מה שידע, ואני שמעתי רק מה שהייתי צריך" (יואל רפל, יראה ואהבה, מתוך ההקדמה). המחנכים של היום נדרשים להאמין מחדש שלכל תלמיד או תלמידה יש תפקיד מיוחד, לספר את מה שהם יודעים, ולאפשר לתלמידים ולתלמידות לשמוע את מה שהם צריכים.