לחזק את הקהילה- על נזקיו של הגרעין התורני

 

"לחזק" את הקהילה

על נזקיו של הגרעין התורני

 

ינאי עופרן

 

ד"ר ינאי עופרן הוא מרצה בכיר בתוכנית לביולוגיה חישובית באוניברסיטת בר-אילן.

 

 

רעיון הגרעינים צמח במקביל בארצות הברית ובישראל. בשני המקרים הגרעינים מוזנים מאינטרסים ומכספים שמחוץ לקהילה הקולטת, ובשניהם מי שמשלם את המחיר הוא הקהילה עצמה, הנרמסת על ידי קבוצה גדולה, אחידה ומאורגת שמטרתה היא לשנות את אופי המקום

 

ק' מקיים כבר שנים שיעור גמרא לנשים בביתו בעיר אוניברסיטאית קטנה בארצות הברית. כאיש אקדמיה יהודי-אמריקאי שלמד גם בישיבות בארץ, השיעור יצוק בדמותו, שהיא גם דמותם של רבים מחברי הקהילה – למדני ואקדמי כאחד: אנליטי מאוד, ידעני ומעמיק, כמקובל בטובות שבישיבות. השיעור מיועד לנשים אך גם מי שבילה כמה שנים בישיבה יצטרך להזיע כדי להישאר בעניינים. והנשים מזיעות. במשך כל ימות השבוע, אחרי שהילדים ישנים, הן מתכוננות בחברותות טלפוניות. מתחרות זו בזו מי תצליח ליישב את הקושיות שיטיח בהן ק' בעוד כמה ערבים בביתו.

מדוע, אם כך, שיעור לנשים דווקא? סוג של אפליה מתקנת, כנראה. הרי חברות הקהילה האורתודוקסית בעיר, ממש כמו בני זוגן, הן נשים מוצלחות והישגיות שכמעט שום עיסוק אינו מחוץ לתחום עבורן. אחדות מהן פרופסוריות באוניברסיטה היוקרתית שבעיר, אחרות בכירות בחברות, שותפות במשרדי עורכי דין יוקרתיים, רופאות, כלכלניות ומנהלות. הצעירות שביניהן הן דוקטורנטיות באוניברסיטה, וכאמור, כמעט שום דיסציפלינה אינה מחוץ לתחום עבורן. רק לימודי גמרא, כמובן.

רוב החברים והחברות בקהילה, כמו רבים ורבות בקרב האורתודוקסיה המודרנית, מרגישים שאת המעוות הזה אפשר לתקן, וששיעור גמרא רציני לנשים הוא צעד חשוב בכיוון הזה. לכן יש לשיעור הזה גם פוטנציאל התרחבות, למרות התובענות שלו. גם רב בית הכנסת האורתודוקסי היחיד בעיירה, שבו חברים ק', תלמידותיו ובני משפחותיהם, דיבר באזני ק' בשבח השיעור. אבל דווקא הוא התגלה כאחד המחסומים להרחבתו של השיעור. הוא לא הרשה לגבאי להודיע על השיעור בבית הכנסת או לפרסם אותו בביטאון הקהילה. שיעור גמרא לנשים? זה יפגע באנשי הכולל, הוא הסביר.

ה"כולל" הוא תופעה שמתפשטת במהירות בקהילות האורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית. מדובר בקבוצת משפחות שמגויסות על ידי הרב המקומי ונתמכות מכספים שאותם הוא מגייס, על פי רוב, ממקורות שמחוץ לקהילה. העול הכספי שמוטל על קהילה בחו"ל הוא עצום בלאו הכי. החזקת רב במשרה מלאה היא מעמסה כספית ניכרת. כמוה גם אחזקת מבנה בית הכנסת, מקווה, בלנית, פעילות קהילתית והזמנת מרצים אורחים. בניגוד למאות השקלים שבתי הכנסת בארץ גובים מכל משפחה כדמי חברות שנתיים, דמי חברות בקהילה בארצות הברית מגיעים לאלפי דולרים בשנה. ברור אפוא שמבחינה כספית, תמיכה בכוללים לא יכולה לבוא מתוך הקהילות. היא לא תבוא מתוך הקהילות מעוד סיבה – רוב האברכים בכוללים הללו באים ממוסדות שבני הקהילה אינם מזדהים איתם ולא ישלחו אליהם את בניהם. חברי הכוללים, מצדם, לא ישלחו את ילדיהם למוסדות הדתיים שבהם לומדים ילדי הקהילה. מגיל צעיר למדי הם נשלחים אל ישיבות מרוחקות. כך מתמלא בית הכנסת במה שמכונה בעגה האורתודוקסית האמריקאית "כובעים שחורים": צעירים חרדים שדוחפים את הקהילה לחומרות.

באחת הקהילות בארצות הברית שבה ביקרתי לאחרונה הודיע הכולל שאין לסמוך על ההכשר של המסעדה הכשרה היחידה בעיירה, והוביל תוך שבועות ספורים לסגירתה אחרי שנות פעילות רבות. הרב, שבמשך שנים תמך בהכשר, העדיף לא להתערב. חבר בקהילה אחרת ניתח את התופעה כך: הרב קץ בתפקיד הסמן הדתי הקיצוני שמטיף לחומרות שאיש אינו מקבל. "במשך שנים, מהצד האחד היו הרב וקבוצה קטנה מאוד של תומכים ביוזמותיו, ומהצד האחר היו רוב חברי הקהילה, שדחו את רוב היוזמות של הרב להחמיר או להקצין. עכשיו הוא הביא את הכולל – ופתאום הוא נמצא באמצע. הדרישות שלהם קיצוניות יותר מאלה שהוא העז להעלות, ועכשיו הוא הגורם הממתן. הוא קורא לזה 'חיזוק הקהילה'".

רב שבקהילתו פועל כולל סיפר לי שהוא מגייס את רוב הכסף מיהודים לא דתיים שגרים בעיר אחרת. "לא תאמין כמה עמוק הצורך שלהם לתרום". עם זאת, סביר שתרומות רבות מגיעות גם מתורמים חרדים ודתיים. בין כך ובין כך, רוב המימון מגיע כאמור מחוץ לקהילות; דמי החבר שהקהילה גובה מחבריה משמשים למטרות אחרות.

כך חוברים להם כמה גורמים שבאים על סיפוקם מהולדתם של הכוללים: היהדות החרדית האמריקאית, שמצד אחד צריכה למצוא פתרון למספר הולך וגדל של משפחות, ומצד אחר שמחה לקבל דריסת רגל בתוך קהילות האורתודוקסיה המודרנית; תורמים מן החוץ שרוצים לתרום למטרות יהודיות; ורבנים שמעוניינים בשבירת הדינמיקה הקיימת בקהילות. ומי לא צד בעניין? חברי הקהילה עצמם. "מדוע לא התנגדת לכולל?", שאלתי נשיא של קהילה אורתודוקסית בעיר גדולה לאחר שזה רטן באוזניי על האיסורים שהטיל הכולל בבית הכנסת. "זה מעולם לא הוצג כמשהו שיהודי הגון יכול להתנגד לו", הוא ענה לי. "תפקידו הרשמי של הכולל הוא 'קירוב רחוקים', כלומר פעילות שתקרב יהודים לא דתיים לבית הכנסת. אנחנו לא נדרשים לממן את הפעילות הזאת. איך יהודי אורתודוקסי יכול להתנגד לדבר כזה"?

***

בדיוק את אותה שאלה הפנה גם גבאי בית כנסת בישראל ל-א', צעיר שהגיע ממרכז הארץ עם משפחתו לעבוד בחינוך בפריפריה. הוא העביר מדי שבוע שיעורים לקהל הרחב, שבהם השתתפו עשרות אנשים. בעבודתו הוא בא במגע עם מאות דתיים, חילונים ומסורתיים. א' ומשפחתו השתלבו היטב בקהילה המקומית וחשו שמצאו בה בית. אבל אז הגיע למקום "גרעין תורני". את השפעתו של הגרעין הרגיש א' מיד: קבוצה גדולה של אברכים הפכה את בית הכנסת המקומי למשכנה הקבוע. תפילת שחרית, שנמשכה בימות החול כ-30 דקות, התארכה בן לילה ל-50 דקות. למעט כמה פנסיונרים, קומץ המתפללים הוותיקים הפסיק להגיע לתפילה בציבור. "איש משפחה שצריך גם ללכת לעבודה לא יכול להקדיש למעלה משעה ביום לתפילת שחרית", הסביר א'. אנשי הגרעין, שמתפרנסים ממלגות הכולל, יכלו להרשות זאת לעצמם ולדרוש זאת מאחרים. איש לא הרגיש שהמניין הקטן והמסור של אנשים עובדים מקרב הקהילה, שהתקיים במקום במשך עשרות שנים, נעלם כלא היה. א' שאל את גבאי בית הכנסת איך איפשר לחברי הגרעין לחסל את מניין השחרית שלהם. "הם באו לפה לחזק את החברה הדתית בעיר. איך אדם דתי יכול להתנגד לזה?". גם כאן, מיותר לציין, לא נגבה מבני הקהילה תשלום מיוחד עבור קליטת הגרעין, ולכן גם לא נדרשה הסכמתם.

הפרויקט הראשון שאותו גרעין נטל על עצמו, כדרכם של גרעינים תורניים, היה בית הספר הדתי. בהינף יד הופרדו הכיתות – בנים לחוד, בנות לחוד. שוב, בניגוד למסורת של שנים ובלי לאפשר להורים המקומיים להביע את עמדתם. תוך חודשים ספורים הופרדו גם זמני ההפסקות. בהמשך הופרדו גם כיתות הבנים: כיתות בנים תורניות עבור בני הגרעין, וכיתות בנים רגילות עבור שאר תושבי העיר. ש', שהגיעה אל העיר כמה שנים מוקדם יותר ועבדה בתפקיד בכיר במערכת החינוך הדתי, הבינה שבית הספר הדתי כבר איננו מתאים למשפחות כמו שלה. היא בוגרת החינוך הממלכתי-דתי, ורוצה לחנך את ילדיה במוסדות מעורבים, כמו אלו שהיא למדה בהם. גם בבית הכנסת ביטל הגרעין את מנהגי הקהילה. תפילת הילדים, למשל, שהייתה גאוות בית הכנסת והופעלה בסבב על ידי ההורים, הופעלה מעתה על ידי רב מהגרעין. בוטל הנוהג שאיפשר השתתפות פעילה של ילדות בתפילת הילדים, והבנות נדרשו לשבת בספסלים נפרדים ומרוחקים. דברי התורה שנשא הרב בפני הילדים נשאו מסרים שגרמו לחלק מההורים תחושת אי-נוחות. לא פעם הובעו בהם דעות פוליטיות על ענייני השעה. ילדיה של ש' כבר לא אהבו להשתתף בתפילת הילדים, ו-ש' חשה שהיא תתקשה לחנך את ילדיה בעיר.

רעיון הגרעינים, מתברר, צמח במקביל בארצות הברית ובישראל. בשני המקרים הוא מוזן מאינטרסים ומכספים שמחוץ לקהילה, אך מי שמשלם את המחיר הוא הקהילה הקולטת, שמטולטלת ולעתים נרמסת על ידי קבוצה גדולה, אחידה, מגובשת ומאורגת שמטרתה היא לשנות את אופי המקום. הגרעינים נבדלים זה מזה במאפיינים רבים. הצד השווה שבהם הוא שהם גרעינים – כלומר, קבוצה גדולה של אנשים מאורגנים ודומים שבאו ביחד למקום שבו אין עוד רבים שדומים להם. הגרעין הופך עבורם את חוויית ההגירה על פיה: במקום להתמודד עם הקשיים שנובעים מהיותו של המהגר יחיד חריג, הגרעין מאפשר למהגרים להפוך את עצמם באחת לזרם המרכזי החדש, תוך שהם הופכים את בני המקום, הלא-מאורגנים, לאוסף של יחידים חריגים. כך מועברת לה השליטה בקהילה אל בני הגרעין, והוותיקים נאלצים להסתגל, לצאת לקרב או לעזוב.

ש', למשל, חשה שהקרב אבוד. בית הספר ובית הכנסת נשלטו בידי הגרעין, שפעל בתיאום עמוק עם משרד החינוך, והיא חשה פתאום כנטע זר. משפחתה מכרה את דירתה ועזבה את העיר. גם א' כבר חי ביישוב אחר. ק', לעומתם, ממשיך להיאבק בלהט. הוא פתח גם שיעור חודשי לגברים, ואפילו הזמין כמה מאברכי הכולל להצטרף. "אולי דרך השיעור הם יבינו שיש להם עוד מה ללמוד", הוא אומר.