מהו "קרקס של דתיים"?

הכותרת זעקה: וכי מה לגבעת שמואל לחשוש מקרקס של "דתיים"? ואכן מדוע לחשוש?- זכותו של כל ציבור לנהוג בהתאם לאמונתו וחובתה של כל עירייה לאפשר לכולם את הזכות הזו. כשם שאיננו רוצים כפיה דתית כך לא נתיר כפיה חילונית. אלא שהמציאות מעט יותר מורכבת ויש לנהוג בה בחוכמה.

לפני שנים התלבטתי היכן לגור. חיפשתי  עיר "רגילה", כזו אשר יש בה חילונים ודתיים יחדיו.  בעיר כזו נוכל להיות חלק מהחברה הישראלית, לתת ולקבל, לתרום ולהשפיע על הסביבה. בחרתי בעיר גבעת שמואל ורכשתי דירה בבניין רגיל, מה שנקרא: "מעורב". חילונים ודתיים. בדיעבד היום, מתוך 37 דיירים, רק שניים מהם חילונים וגם אלו כנראה בשכירות. תהליך לא פשוט עובר על העיר.

הציבור הדתי, הינו שותף מלא בחובות האזרחיות וכולו מתפרנס (טוב…) מעמל כפיו. בניגוד לכמה ערים אחרות בהן ניתן ובצדק, להאשים את ציבור לומדי התורה בכפיה דתית ובאי השתתפות אמיתית בתשלומי הארנונה, אין כזה דבר בגבעה. הציבור הדתי, לגווניו השונים, שומר על אזרחות טובה ואפילו נפלאה. ועדיין, מסיבות שונות ומורכבות, הציבור החילוני עוזב מידי יום ומעדיף למצוא לו מקום אחר לגור.

הנחת היסוד הערכית שלי היא שנכון שנחיה זה לצד זה, חילונים ודתיים. לשם כך חובתו של הציבור כולו לדאוג לכך שהאיזון ישמר. אחרת, בתוך כמה שנים יחיו יהודי מדינת ישראל בערים נפרדות. חלקן לדתיים וחלקן לחילונים.

על החילונים לאפשר לדתיים לבנות בתי כנסת, לכבד את הפרהסיה הציבורית ולא להתקטנן על כל מקווה חדש. במקביל, על הציבור הדתי לאפשר לחילוני לקיים פעילות תרבותית בשבת, ללכת לקאנטרי קלאב  ולתת לו את המגיע לו לפחות על פי רוח אמנת גביזון מדן. כל צעד חריג עלול להצית פחדים וחששות ולזרז את תהליך ההיפרדות.

במצב מורכב זה, קרקס גדול שמתהדר בפרהסיה שיש בו "אומנים גברים בלבד", הוא דגל אדום בשבריריות של יחסי השכנות. כשם שבית"ר עילית היתה מסרבת לכניסתו של פסטיגל חנוכה אשר מבטא, גם לדעתי, תרבות רייטינג מערבית זולה, כך לגיטימי כי עיר רגילה תסרב לבואו של קרקס "דתי" (קרי "חרדי"), בשעה שרוב מוחלט של תושביה, כולל הדתיים, אינו רואה שום בעיה בהליכה לקרקס ה"רגיל". לא הייתי עד להליכים המשפטיים שהיו סביב העניין, אך מבחינה עקרונית אני בהחלט יכול להבין לליבם של מנהיגים מקומיים, שאינם מעוניינים להבריח את הציבור החילוני רק בגלל כמה להטוטנים שיופיעו בפני קהל שרובו אינו מתגורר בעיר.

לפני כשבועיים הלכו ילדי, לקרקס ה"רגיל" שהופיע בקרית אונו הסמוכה. היו שם אלפי ילדים קטנטנים שבאו לראות ליצן וכמה להטוטנים, גברים ונשים, הולכים על חבל או נוסעים על אופנוע בתוך כדור ברזל ענק. למרות שלא נכחתי באירוע, ניתן לשער כי קוד הלבוש וההתנהגות  של השחקנים לא היה בדיוק לפי הדרך אותה אייחל לבנותי שילכו בה. אך מי בכלל שם לב לכך? השחקנים עומדים במרחק רב ובאולם כמעט חשוך. על מנת לשים לב ללבושם, צריך ממש להתאמץ. נדמה לי שאלו שכן שמים לב לכך, הם דווקא אלו שרוממות "קדושת המחנה" בגרונם. לעיתים היצר בא במהופך.

שמואל שטח הוא מנכ"ל נאמני תורה ועבודה